אילו הייתי יכולה…
הציע לך נישואים? הוא? נועה, את השתגעת? על מה יש לחשוב בכלל?!
יעל, זה לא כזה פשוט…
מה מסובך בזה בדיוק? יעל שלפה את המעיל והתיישבה על הכיסא בבית הקפה. אוף! רצתי כל הדרך! יש לי חצי שעה, אחר כך אני צריכה לקחת את אלמה לריקוד ואת עידו לכדורגל.
יעל, הבן שלך עוד מעט בן שש. עד מתי תקראי לו עידול’ה?
שיקרא תודה שאני לא קוראת לו בשם חיבה גרוע יותר! תארי לך, אתמול הוא חוזר מהגן ומודיע שהתאהב! באוריה מהבניין ממול! אומר שהוא מתכוון להתחתן איתה. איך זה נשמע לך?
נו, לגמרי מתאים לנסיך שלך. תזכרי בעצמך בגילו!
את לא יכולה להשוות! את זוכרת מה עשתה לי אמא כשאמרתי לה שאני רוצה להתחתן? יעל צחקה. בת כמה הייתי? חמש עשרה?
ארבע עשרה! ובקושי לא גרמת לה להתעלף אז! “אמא, החלטתי כבר!” החלטה… ופבל שלך בכלל אפילו לא שם על ילדה יפה כמו יעל.
ובסוף הוא בעלי, ואני “משלמת על זה בריבית”. אמא יכלה להעניש אותי קצת יותר, באמת. מה זה להכריח אותי לשטוף כלים שנה שלמה? איזה עונש זה? עדיף לא הייתה נותנת לי לצאת מהבית!
אותך אי אפשר היה לעצור, זה בדוק! חוץ מזה, אמא ידעה שלא תעשי באמת שטויות, שכל “ההצגות” שלך זה סתם. הראש שלך תמיד עבד כמו שצריך!
בטח, חוץ מבמקרים שזה נגע אלייך! זוכרת איך רבנו בילדות? לא יכלתי לסבול אותך! נועה-הילדה הטובה, ויעל שובבה־על…
אמא אף פעם לא אמרה את זה.
הסבתא הייתה מחפה על כולן! רק הייתה חוזרת שיבוא יום ואביא בושה למשפחה. ומה בסוף?
על זה אין לי איך להתנחם…
נועה הזיזה את כוס התה באנחה.
נו, נועלי… יעל נגעה בידה של אחותה. מה עובר עלייך?
אני פוחדת…
אלוהים, ממה?! סוף-סוף מצאת גבר טוב, וזהו, נשברת?! מה הבעיה?
אני חוששת שהוא לא יקבל את עומר…
יעל קימטה את מצחה.
למה את חושבת ככה?
הכול מאוד פשוט, יעלי. אחרי הורדים והטבעת הזאת, הוא ביקש שאשלח את עומר לסבא וסבתא לכמה ימים…
נועה הפנתה מבטה לחלון, משחקת עם הטבעת על האצבע.
הטבעת הייתה יפה ויוקרתית.
גם לא מפתיע מצד רן רן אבירם, אהובה של נועה. איש עסקים מוצלח, ספורטאי שרוף וחובב מוזיקה, ידוע בנתינה הגדולה שלו. אמא שלו תמיד אמרה:
בני, אישה תדע לתמוך בבן זוגה גם בזמנים קשים, אבל אם תראה שבעל מסוגל ולא רוצה להשקיע, היא תחשוב פעמיים. ואם היא בוחנת אותך כשותף לכל החיים, השאלה הראשונה תהיה “אם הוא חוסך עליי, מה יהיה כשיהיו ילדים?”
אבל, אמא, למה שתחשוב ככה?
זוכר את האגדה על אלזה הענייה? נשים, כולן קצת אלזה. אפילו אם טועות לפעמים, הן יודעות לחשוב רחוק יותר. זו מתנה מהשמיים זו הדרך שלנו להבטיח עתיד בטוח.
רן לקח את זה ברצינות. איך לא? בסוף, גדל אצל אמא שהתחילה מאפס, גידלה לבד ילד, פרנסה, למדה לשרוד.
עם אבא של רן, תמר, התגרשה כמעט מיד אחרי הלידה. כלומר הוא עזב, מצא מישהי אחרת. העיף מהבית, לא חשב לאן תלך האישה עם התינוק, זו שלפני רגע אהב…
לא היה לה לאן ללכת. הוריה גרו במושב רחוק בצפון, לחזור לא רצתה בכלל. ברחה משם ברגע שיכלה, שכחה שפעם היה לה בית. עברה לאוניברסיטה, עבדה בכל מה שיכלה.
המשכורת הספיקה בקושי, עד שידידה סידרה לה עבודה כמנהלת משק בית אצל פרופסור קשיש דוד לוי. אישה טובה לא הייתה לו, ועם הזמן גם את שמחת החיים איבד.
דוד, הגיע הזמן לאכול! הגישה לו את הצלחת.
אחר כך, תמר, אחר כך…
מה פתאום! עכשיו.
את בטוחה?
אני יודעת. וחייבים.
ואם לא בא לי?
תמיד אמרו לי: תאכל בשביל אבא, תאכל בשביל אמא…
ככה גם סבתא שלי נהגה.
אז עכשיו אני הסבתא שלך. עם ראש כזה חכם, איך לא מבין שמים לא חיים?! אם אשתך הייתה כאן, היא הייתה מסכימה איתי.
מדברת כמו סבתא שלי…
לא חכמה גדולה. אין לי זמן לפילוסופיה, אני צריכה לדאוג גם לרן.
צודקת. הילד צריך לאכול טוב.
לרן לא היה אבא. כשדוד התקרב אליו, אחרי כמה חודשים, הציע לתמר נישואין. בלי אהבה, אבל מתוך צורך הדדי ובטחון עבור הילד. לא היו לו יורשים, ההורים רחוקים, הדירה ריקה. רק בקשה קטנה הייתה לו שתקבל החלטה למען רן.
אני אלך על זה. לא בשבילי, בשביל רן אמרה תמר.
התחתנו בשקט, ותמר אפילו הלכה ללמוד מדעי המדינה.
את עושה את הדבר הנכון, תמר! חינוך חשוב לילדים…
תמר למדה, סיימה תואר, פתחה עסק קטן לשירותי ניקיון והסעדה, הצליחה. על רן תמיד הייתה רגועה היה לו מי שידאג.
האבא הביולוגי של רן חתך בקלות:
יש לך מישהו אחר? בכיף. רק אל תספרי לילד עליי.
וכך קרה. רן גילה את האמת הרבה שנים אחרי שדוד נפטר. בן תשע עשרה כבר היה.
אבל אמא… הוא הרי אהב אותי!
מאוד, בני! לא תמיד ההורה הביולוגי אוהב ככה. אתה הפכת אותו לאבא, והוא החזיר לך אהבה שלא נמדדת במילים. משפחה נוצרת מהלב, לא רק מהגנים.
היא עברה לשבת בבית במושב, נתנה לרן את הדירה בעיר, חיכתה לנכדים.
רן לא מיהר למצוא בת זוג; כל אחת שהכיר איכשהו לא התאימה לו.
די, רן, מה רע לך? ניסתה לשכנע אותו אמא. היו לך בנות מהממות!
פשוט… לא הרגשתי שזה זה. רציתי משהו שונה. אלנה מדהימה, אבל כל היום עסוקה בעבודה. לא רוצה ילדים, רק קריירה. לידה מרשימה, אבל זה לא מה שאני צריך.
כשהגיעה נועה, אמא של רן דווקא שמחה. סוף-סוף מישהי נורמלית… וגם ילד יש לה, זה לא הפריע לה.
רן, אתה בטוח שאתה רוצה לקחת אחריות כזו?
מה את חושבת? אני בן של אמא שלך, זוכר?
רק תעבוד בזה. תכבוש קודם את הבן שלה. לא משנה מה תגיד אצל כל אמא בריאה הילד קודם להכול.
רן זכר כל מילה, ובנה תכנית: הציע, ועכשיו, נועה מתלבטת עם אחותה איך להמשיך. אהבה יש, אבל אי אפשר לגור עם מישהו שלא יקבל את עומר.
יעל התלבטה אם לקרוא לה מוסריות, בסוף לא יכלה לעצור:
מה הוא אמר לך בכלל?
רן? כלום. פשוט ביקש שאשלח את עומר לסבא וסבתא לשבוע אחרי החתונה.
נועה, שכבר אין לה סבלנות, זרקה את הכפית לשולחן. רעש. המלצר הרים ראש, יעל סימנה לו שהכול בסדר. יעל לקחה את הכפית, ליקקה שארית קצף קפה, ונתנה לאחותה טפיחה על הראש בדיוק כמו בילדות.
איי! נועה נעלבה. תיזהרי, יצא לי גולה!
לא יצא. יש לי ניסיון… את שכחת?
מה זה המצגת הזאת? אנחנו כבר לא ילדות, יעל!
נכון! הפסקנו להיות ילדות ביום שגילית שאת בהריון עם עומר או אפילו לפני.
כנראה נכון…
כמו שסבתא הייתה אומרת? “צעירים מדי, דווקא…” החיים לא לימדו אותך כלום?!
מה את רוצה? נועה חטפה את הכפית בחזרה והניחה על מצחה. בטוח תצא לי גולה…
נטשטש! יעל צחקה. תקשיבי, אם היית מספרת לי פעם, או לפחות להורים, על הרומן ההוא עם דניאל… איך הכול היה נראה?
לא יודעת… לא משנה עכשיו. אין מה להתחרט…
אבל זה העניין את לא מוכנה לדבר עם אלה שאכפת להם. מה כבר ילך אם תשאלי פשוט את רן למה הוא רצה שעומר ילך להורים?
נועה שתקה, ואז נשמה עמוק.
אולי באמת את צודקת.
לא אולי, בטוח כן. זוכרת איך עומר הגיע לעולם?
אין צורך להזכיר לי…
נועה הפנתה מבטה, עיניה מנצנצות מדמעות. לפעמים היא לא יכלה לסבול את יעל, אבל ידעה שגם הפעם יעל צודקת. עומר היה תוצאה של הכל-לתוך-הקיר, של מישהו שלקח והלך, בלי שאכפת לו. רק התמיכה של יעל ושל ההורים אפשרה לה להחזיק מעמד, להשלים תיכון וללכת ללמוד.
אבא של עומר, דניאל, היה יופי של בחור לפחות בתדמית. היא הייתה מאוהבת, הקשיבה לכל מילה, עד שבסוף פשוט קם והלך. היא שתקה להורים, מסובבת עם הבטן חודשים לפני שאמרה משהו.
יעל שמה לב, לחצה עליה לספר. כשתפסה אומץ בסוף, פרצה בבכי, יחד עם אמא, יעל, בסוף גם אבא הגיע באמצע צחק, בירך:
אבל למה לבכות? הולך להיות לנו נכד או נכדה!
הרבה תודה לאלוהים הרגישה אז זו הייתה ההקלה הגדולה שלה. היו לה במקום “מושלם” לא קלאסית של אבא ואמא, אלא משפחה אחת טובה ואוהבת.
בעזרת התמיכה שלהם סיימה תואר, בנתה חיים עם עומר לבד, עד שרן נכנס לתמונה והדאיג את הביטחון שלהם.
האם תסכן שוב את עומר בשביל רצונות אישיים? לא בטוחה… טעות אחת עשתה כבר. מזל שהיה מי שעזר.
בשקט, יעל משכה את תשומת ליבה:
לעומת כל הרגשות שלך, מה אכפת לך לשאול? אם הוא מתאים, יהיה בסדר. תבדקי. הרים לה את הטלפון: תתקשרי!
יעל, הוא בישיבה!
מה אכפת לי? תבדקי אם את חשובה לו באמת!
לא יפה…
שטויות. לא רוצה להתקשר שלחי הודעה.
מה יחשוב עליי?
למי אכפת? יש לך את הטבעת שלו על האצבע! קיבלת את ההצעה, נכון? או שעדיין חושבת?
חושבת.
אם לא אמרת מיד לא זה כן. את מתכוונת להתחתן ואם בכלל קשה לך לשאול שאלה בסיסית, איך תנהלו חיים ביחד? הוא לא ירצה לקרוא מחשבות שלך כל החיים, נכון? תדברי איתו כבר!
אז פשוט לשאול?
פשוט לשאול.
התגובה לא איחרה לבוא. אחרי דקה הטלפון צפצף רן כתב לה משהו שגרם לה לחייך.
נו? הבנת עכשיו? יעל קמה, הביטה בשעון. יואו, אני חייבת לזוז! כל אחד והעומס שלו… אל תיפלי, אחותי. אהבתי את מה שהוא חשב, שבוע לבד, שבוע יחד כולם. את קודם כל אישה לא רק “אמא של”. אני אפילו קצת מקנאה. פאבל שלי בחיים לא היה חושב על זה. ודרך אגב, דברי עם עומר. נראה לי, הוא דווקא ישמח לקרוא לו אבא.
את חושבת?
אני בטוחה. רק אל תגידי שאמרתי.
יעל אספה את המעיל, ויצאה בטריקה קלילה. לפני הסוף העבירה לשון בין שפתיים וסימנה: תחשבי.
ונועה חשבה.
ועוד שלוש שנים, עומר ירים מהידיים של האב החורג אחות חדשה תינוקת שרק נולדה ויאמר באושר:
אבא! תראה! היא מהממת…
עומר, בזהירות… נועה תילחץ, רן יחבק וימנע ממנה להתערב, נותן להם דקות ראשונות יחד.
אל תדאגי, יהיה בסדר. נכון, בן?
אבא, נעלבת! עומר יחייך ויניח בעדינות את היד על בת העטופים החדשה. אמא, היא פשוט יפהפייה…
