Некоторые странности семейства Оленьки Красавиной
– נועה עם הכלבה יצאה שוב…
– אלוהים, מה היא עשתה הפעם לחיה המסכנה? לזנב של לונה כבר לא סגול, אלא ורוד! תראה, תראה איך היא מנפנפת בו!
– מה לעשות, יש לה מוזרויות, הילדה. אבל לב זהב, ובחורה עם ערכים! ראית היום עוד כאלו? כשהסבתא הייתה חולה, נועה לא יצאה מבית החולים, רק התרוצצה סביבה, לא אכפת לה מכלום אחר.
– באמת? רק אתמול ראיתי בחור חתיך מוציא אותה מהאוטו ליד הכניסה.
– אולי זה נהג גט-טקסי.
– בטח! מתי פעם אחרונה נהג נשק לבחורה את היד?
– באמת?!
– בדיוק! מה שאני אומרתנועה שלנו עוד מעט מתחתנת.
– מצוין! הסבתא תתגאה בה מאוד! היא גידלה ילדה כל כך חכמה, יפה, ראויה! אם רק לא המקצוע שלה, הכל היה מושלם…
– מה רע במקצוע של נועה?
– חוקרת פלילית?! איזה מקצוע זה לבחורה?
– זה דווקא חשוב! כמה אנשים היום כמו סבתא שלה, מכבדים את החוק? ונועה חוקרת מהטובות, כתבו עליה בעיתון, אפילו הייתה תוכנית עליה בטלוויזיה, שיבחו אותה. אז מה הבעיה?
– מה, אני? כלום! שאלוקים ייתן לה! מאז שהייתה ילדה היה ברור לכולם שהיא עוד תראה לכולם מאיפה משתין הדג! זוכרת כמה הייתה תוססת?
– ברור! כולה סבתא! אש אש מדברת!
אותה נערה שעליה ריכלו שכן שכנות על הספסל, עברה בצעדים מהירים, החזירה להן שלום בנימוס ופרצה בריצה אחרי הכלבה שקיפצה בשמחה בשבילי המתחם, עם זנב ורוד כורוד השחר.
– הופה! לאן היא רצה?
– לאן… לאסוף את אחותה! שירה מגיעה היום!
– איך את יודעת?
– נועה אמרה לי. הנה, תראי, הנה מעלית הגיעה!
מהמכונית ירדה בחורה גבוהה ודקה, בשקט ניגשה לקראת נועה שרצה לעברה, חיבקה אותה בחוזקה, ושרקה ללונה שהתפתלה ברגליה.
– נועה! מה עשית לה שוב לכלבה?
– מה, לא יצא יפה? זה הצבע האהוב על סבתא!
– אוח, כמה התגעגעתי אלייך, משוגעת שלי!
נועה חיבקה שוב את אחותה וצחקה.
כל השכונה ידעה שנועה בן-דוד היא קצת “עם טוויסט”. המוזרויות הופיעו עוד בילדותה – ילדה חמודה עם צמות, בסיומן פפיון גדול שקשרה לה סבתא. היא הייתה מנומסת, מחייכת לכל השכנים, חושפת בשמחה את שיניה העקומות (לפני התערבותו של הסבא החורג) ושואלת בנימוס: מה שלומך?
רק שמעט מאוד ענו לה. אפילו מי שלא הסתירו שלדים בארון או תוכי פטפטן, לא העזו להחזיר לה תשובה.
פשוט פחדו ממנה.
הילדה הזאת דיברה מלאאבל לא סתם הברברת. היה לה כישרון מדהים לעשות חיבורים בין שמועות מפה לאוזן לפרטים שראתה, ואז בשיא התמימות לחשוף את הסוד למי שזה נוגע לו.
– דודה גלית, כשעבדת, דוד נתן בא לבקר את יעל בדירה 17. עם פרחים! פרחים צהובים – רק שהפעם זה היה זר גדול, לא קטן כמו שנתן לך ליום הולדת. ביקשתי להריח, והוא אמר שאסור. למה לה מותר ולי לא?
גלית, שעד אז עשתה את עצמה שמאמינה לבעלה כשהסביר שהוא עובד שעות נוספות, רעדה כולה, בדקה שאף אחד מהשכנים לא שומע, והאיצה את צעדיה, שוכחת אפילו לברך לשלום את סבתה של נועה.
– ילדה, למה דיברת עם דודה גלית? הרי היא לא שאלה כלום! סבתא הייתה נוזפת בנועה, אבל לא מסבירה למה.
נועה נפגעה. היא לא הבינה למה נוזפים בה, הרי לא עשתה כלום… או שכן?
הסבתא אחרי מקרים כאלה נהייתה דומה לפסל הברונזה בכיכר רבין, שם אהבה נועה לשחק בשבתות. סבתא תופסת בידה חזק, שותקת וקצת כועסת. נועה יודעת – היום אין קינוח…
קינוח זה לא העיקר, אבל נועה בכל זאת מתבאסת, עד שנזכרתלפחות לסבתא אין יונים על הראש כמו לפסל. הסיפור על “המנהיג הגדול” סבא החורג היה מספר לה “למה הוא קירח?” שאלתי אותו. “דאג הרבה”, ענה בהחלטיות. “והוא היה רופא ילדים, כמו אתה?” צחקתי, מדמיינת פסל חצוי לשניים, סוחב את הראש לדלת המרפאה וקורא “הבא בתור!”
סבא היה צוחק עד דמעות. “הלוואי, אולי העולם היה קצת שונה”, היה עונה.
“אם כבר מנהיג, שיהיה עם נוצותזוכרת מהספר ההוא? אבל הוא נשאר קירח, והיונים רק מלכלכות לו על הראש! להגיד לך, הם לא מתאימים בכלל לקישוט?” “לא, יקירה, כאן צריך נוצות של עיט”. “מה פתאום! חבל על העיטים! סבתא אומרת לעשות מה שצריך, אבל בנימוס”.
צחקתי על השטויות של גדולים, אפילו התעצבנתי: “סבא, אתה לא מתבייש? אתה לא סוס של פנחס רוזן, לא צריך לרוץ כמו ילד קטן! תתנהג כמו שצריך!”
וסבא, אחרי הצחוק, היה קונה לי בסוד ארטיק, מחביא מהסבתא שהקינוחים אסורים לפני האוכל.
הארטיק היה “סודי” כי הסבתא אסרה עלי ממתקים לפני הצהריים, אבל סבא אמר: “לא נורא, רק אל תגלי”. “יהיה ריב?” שאלתי מבודחות. “כן, בודאי. תרקחי עין בשבילי, ובואי נלך לקנות פרחים לסבתא כדי שלא תשים לב שאת מחייכת מדי.”
את סבא החורג הערצתי, אהבתי אותו כמו את סבתא, אולי אפילו יותר.
הוא הופיע אצלנו כמתנה לשנה האזרחית. סבתא שלי, גילה לוי, גידלה אותי מגיל ינקות כי אמא ואבא היו מדענים, מטיילים מסביב לעולם. היא לא אהבה סנטימנטים מיותרים, חוץ ממני ומסבא פטר החורג שלה, שלימים חזר אליה אחרי שנים רבות.
הם היו שונים מאודהיא גדולה ותקיפה, הוא נמוך ובודאי שמנמן, רגוע להפליא. אבל היה ביניהם משהו שאיחד אותם, וקשר חזק לפחות כמו דבק.
סבתא שלי הייתה פרקטיתמשפטנית ידועה, אבל חלמה כל החיים שיקראו לה שירה לאור ירח, שישירו מתחת לחלון עם שקד או יסמין. הגבר הראשון בחייה העריץ את כישוריה, פרחים היה קונה רק בחג, ולפעמים שינן לה פסוקים של טשרניחובסקי, לא מה שאהבה. בסוף הוא הלך, משאיר אותה לבד עם הבן, העבודה, ובלי טיפה של רומנטיקה.
האור חזר כשהחזקתי אותה על הידיים. לראשונה חייכה באמת.
הורי נסעו שוב למחקר במדבר, מרוכזים בסריקת פסיפסים, ואני נשארתי איתה. השכנות הציפו בעצות, ובסוף באה הברכה והכל הסתדר.
כשהייתי בת שנה, הצטרף סבא החורג למשפחהכך קראה לו סבתא, יש סבא ביולוגי אבל יש גם החורג, וזה הכי מיוחד בעולם.
בזמן שגדלתי, לא הלכתי לגן, חולה לעיתים תכופות, וסבתא החליטה שזה לא שווה את ההקרבה. “בריאות קודמת לכל, את האחר קצת נשלים.” את הסוציאליזציה העבירה לקיץ, בדירת הנופש שלהם במושב ליד הכרמל.
שם, בין האורנים, הכרתי את יפעת השכנה, את האחים אילון ועמית, את מעיין שבחרה בבלט. כשהייתי בת שש הופיעה בחיי גם שירה.
שירה הייתה שונהקצת חצופה, קשוחה, תמיד יודעת מה היא רוצה. נפגשנו יום חם אחד בבקתהאני דפדפתי בספר, ליקטתי תותים, ופתאום, יד קטנה מושיטה מהשולחן, תופסת תות, מפחידה אותי. צרחתי עד שסבתא רצה החוצה, שופכת ריבת תות לכל עבר. שירה, צוחקת מתחת לשולחן, לא מפחדת מכלום.
“איזה טעם! תרדי, או שלא תישאר לך כלום,” אמרה, מזמינה לחלוק איתה. ולמרות שהידיים היו מלוכלכות, אכלתי איתה, כמו שמקובל אצל ילדים.
סבתא גילה רק חייכה: “שירה, למה להפחיד? איפה סבא?” “נח, שוב ‘עייף’ קצת…” מהבעת הפנים הבנתיסבתא יודעת על מה ולמה.
אחר כך למדתי ששירה היא נכדתו של חבר טוב של סבתא. הוריה נספו בתאונת מטוס, וסבתא גילה ולבעלה לא היה ספקלוקחים אותה אלינו.
פטר, הסבא שלי, רק לקח את ידה ואמר לסבתא: “תעשי מה שנראה לך נכון.” “ועם נועה זה בסדר?” שאלה. “מה רע בעוד משפחה אחת קרובה?” ענה.
מהר מאוד הפכה שירה לאחותי מבחירה, להכי קרובה אלי – שונה אומנם, אבל זה מה שחיבר אותנו.
שירה לימדה אותי מתי לדבר, ומתי עדיף לשתוק קצת. היא כיוונה את היכולת שלי לראות פרטים, לנתח דברים, ולבסוף בחרתי במסלול של להיות חוקרת.
“היית צריכה להיות בלשית,” הייתה אומרת לי. “אבל סבא היה אומר שזה ‘עבודה של כלב’, לא בטוח שיהיה מסופק.”
“אז אהיה חוקרת, כדי שיהיה לפחות אחד טוב בצד של החוק,” הייתי משיבה.
ואם בהתחלה לא לקחו אותי ברצינות, אז מה? ידעתי שיש לי מטרה, היו לי סבתא וסבא ואחות מאומצת אחת שמאחוריי, תומכים בכל הלב.
מי שגדל עם כל כך הרבה חוםכלום לא יכול לעצור אותו.
ועם שאלה יומיומית: “נועה, אכלת היום?” “לא? בושה וחרפה! ואת, שירה, גם בטח לא! עכשיו לשולחן! פטר! צריך להזמין אותך במיוחד? תעזוב את לונה ותשטוף ידיים! התעללתם דיי בכלבה הזאת! מה פתאום צריך לה כלב זנב ורוד?! בשביל מה? ככה?” ואני רק צוחק, נזכר איך כולם סביב השולחן, יותר מאורחים משפחה.
ולמדתי לא משנה כמה כולם מוזרים, כל עוד יש מי שמחבק אותך בסוף היום, יש לך בית.
העיקר שבלב לקבל כל אחד בשונות ובשיגעון, והעולם מחזיר לך באהבה הכי ישראלית שיש.
