לא כזאת מאיה
מאיה! שוב?! אלוהים, זה פשוט לא נתפס! איך את מצליחה כל פעם מחדש?!
אמא, אני לא יודעת. זה קרה ככה…
אמא משכה מעל מאיה את המעיל המרוט, מגפיים רטובים וכובע שבלעדיו הפונפון תלש.
כל הילדים כמו ילדים, רק אצלי… מאיה, נמאס כבר!
מאיה בחנה עוד פעם את החור בשמלתה ונאנחה.
אבל הרי היה כל כך כיף! הרכבת הייתה מושלמת! חבל רק שדניאל משך לה מדי חזק בשמלה וקרע אותה. וקתרין המורה אמרה שהיא לא תופרת חורים כאלו, שתיתן לאמא של מאיה לפתור את זה. מן צדק, בטח. ועכשיו עד הערב, ישבה מאיה בפינה וניסתה שלא לגלות את התחתונים מי בכלל מדברת על זה בקול רם? זה לא מנומס! ככה סבתא תמיד אומרת למאיה, והיא הרי יודעת דבר או שניים על החיים.
למשל, לדעת שמאיה היא “ככה”. אמא, היא לא מבינה את זה, אבל סבתא כן.
תפסיקי לנזוף כל הזמן בילדה! מה המנהג המוזר הזה?
אמא, ככה את חינכת אותי! אז למה עכשיו את אומרת שזה לא נכון? אם אני לא אחנך את מאיה, מי היא תהיה?
תהיה חכמה ויפה כמוך! זה לא מספיק?
נו באמת! אין לי זמן לשטויות שלך! מאיה, לכי להחליף בגדים! עכשיו!
מאיה, שמחה שיצאה בזול, ברחה לחדר כשהמריבה בין שתי הנשים הכי קרובות אל ליבה המשיכה. היא ידעה, הן לא ריבו בגללה, היא הייתה רק סיבה.
פעם שאלה את סבתא, מה זה “סיבה”, וסבתא רק צחקה:
לריב סתם זה משעמם, מתוקה. על משהו אמיתי זה כבר אחרת!
אני זה ההכי אמיתי שלכם?
את כל מה שיש! כל אחת דואגת שהנכדה שלה תגדל נכון. אמא עושה את זה בחומרה, כי היא מאמינה שככה צריך. ואני… כל החומרה שלי נגמרה על אמא שלך. אלייך נשאר רק עוגיה.
אני לא אוהבת עוגיות.
אז בואי נקרא לזה סוכריה.
ככה כבר יותר טוב! סבתא, את חושבת שאמא אוהבת אותי?
הכי בעולם! אפילו יותר ממני! פה אין לי ספק בכלל.
אז למה היא כל הזמן כועסת עלי?
דווקא בגלל זה…
זה מין אהבה משונה… את אוהבת אותי ולא כועסת…
אני סבתא, היא אמא. היא אחראית עליך יותר ממני. לכן היא גם אוהבת אחרת. מבינה?
לא.
אז כנראה עוד לא הזמן. תביני כשתגדלי.
רק ש”הזמן” הזה אף פעם לא הגיע.
מאיה חיכתה. ומה שקרה אמא רק הלכה והתחממה.
מה אעשה איתך? לחכות שתבואי הביתה עם שערורייה על הראש?
המשפט הזה חזר אצל אמא. מאיה הישבה תמיד מחייכת בטיפשות, נזכרת בילדותה ובפעם ההיא בגן עם השמלה הקרועה. כל פעם רצתה לשאול “איך אפשר להביא משהו בשמלה עם חור?”, אבל ידעה זה יעלה לה ביוקר.
הפחדים של אמא, בסוף, היו לשווא.
מאיה, מוזרה וגם די חביבה, הרגישה שהיא הכי רגילה שבעולם. סבתא יכולה לומר מה שרוצה מאיה ראתה את המראה.
ובמראה, לא ראו שום דבר מיוחד! עיניים קטנות, קוקו מצומק משער בינוני, חצ׳קונים על האף. יופי? נו טוב…
על האמת הזאת מאיה עמדה מזמן, ולכן לא התעסקה במיוחד בנראותה. זה קל יותר! וגם לאמא זה היה יותר פשוט. מי צריך בגדים חדשים? נעלי ספורט ישנות סידרו את כל הפינות, חוץ מחריגות, כמו הצגה בהבימה עם סבתא. ואז תמיד הייתה צריכה למצוא משהו “נורמלי”.
מאיה אהבה תיאטרון. לצערה, זה היה קורה לעיתים רחוקות לא היה תקציב. סבתא ניסתה לחסוך מהקצבה, אבל עד שזה נאסף ולכן בכיתה ז׳, מאיה כבר עזרה לשכנה בשמירה על תאומותיה והתחילה להרוויח ש”ח ראשונים.
התאומות היו שובבות, אבל נחמדות, ובשביל מאיה שלהם לא היו אחים, זה היה אפילו כיף. באה, משחקת, מאכילה, והולכת. לא קשה. לא היה לה את מי לרדוף אחריו, לא חלקה חדר, זה היה תענוג!
לא שמאיה הייתה אגואיסטית, אבל היא ידעה כבר אז לגדל ילדים צריך כסף, ולא סתם. מה יש אצלם? משכורת אמא אחות במחלקה (וגם שם קשה), קצבת סבתא, וזהו. והכי חשוב אין אבא. מאיה מעולם לא ראתה אותו וגם לא התעניינה יותר מדי.
בעצם, עם אמא גם לא חלקה את הלבטים שלה. למה להכביד עליה? היא גם ככה על סף קריסה. סבתא הראש כבר מתבלבל, שכח חודשים אחורה, לפעמים גם איך קוראים לה.
טוב שזכרה לספר על אבא של מאיה במוקדם. איך אמא הכירה אותו, איך נעלם באמתלת “עניינים דחופים” ונשארה כתובת בלבד.
לא היה צריך את אמא שלך.
למה?
היה לו מספיק כאלה. אמרתי לה! לא האמינה. הייתה בטוחה שיתחתן, ושהיו לו טעויות, זה הכל.
התחתן?
כן, בסוף כן. אבל ברגע ששמע שאמא שלך בהריון, נעלם. חבל בכלל לדבר עליו…
הוא לא הותיר סימנים, אבל אמא שלך כל הריון הייתה דרוכה, קיוותה, שכלום לא יקרה. לכן, אולי, היא כועסת היא באמת פוחדת עלייך, יותר מכל. ראיתי אותה יושבת בלילות, לוחשת משהו לעצמה, מלטפת לך את הראש… תשאלי? תיכעס.
היא אוהבת אותך, מאיה. כמו שהיא יודעת.
עכשיו אני מבינה סבתא, גם את כעסת על אמא כשהייתה ילדה?
בטח. כולנו כאלה, אימהות. מהפחד לילדים שלנו יוצא לנו כל מיני דברים…
למה מפחדים?
קשה להסביר. כשתהיי אמא, אולי תדעי.
מאיה לא ענתה, רק הרהרה. היא בטוחה ילדים שלה לא תכעס עליהם. תחנך אחרת. תמימה. אבל מי בגילה לא תמים?
ואהבה הייתה עוד רחוקה. היא גם לא האמינה כל כך שזה יגיע.
מי יתאהב בכזאת? קטנה, לא משהו וגם עקשנית.
סיימה את ההכשרה, הגיעה לעבוד כאחות באותו בית חולים שאמא עבדה בו. ואז זה התחיל!
הכל לא בסדר היא מדי חרוצה, מתקרבת מדי לחולים, מתאמצת שלא צריך… מה הקטע? אף אחד לא רוצה! משתחרר מישהו בא אחר. רגוע! לכל אחד אי אפשר לעזור!
אבל מאיה לא שמעה לאיש. כל חולה כאב לה. לסדר כרית? לתת זריקה? מילה טובה? הכי חשוב! זה נעים גם לחתול במרפסת, קל וחומר לאדם…
אפילו אמא הזהירה:
מאיה, אל תתבלטי יותר מדי. אצלנו לא אוהבים כאלה. חבל להסתבך! המשכורת שלך, היא קריטית בשבילנו, וצריך ניסיון. מי ישמור על סבתא?
אמא, קשה לי… מתייחסים לגרועים לחולים…
העבודה קשה, והאנשים כל אחד והאופי שלו. לא לכל אחד קל להיות נחמד למטופלים. יש אצלכם מחלקה שלוש כמוך. כבר טוב. גם הרופאה הראשית אמרה את נהדרת, אבל תנסי להיות פחות דרמטית. תלמדי דרך דוגמה, ולא במלחמה.
זה לוקח שנים.
נו, ממי את ירשת את העקשנות הזאת?
ממך, כנראה.
מאיה!
מה?
כלום… פשוט, תקשיבי לאמא.
כן…
היא לא רצתה לריב, אבל שמעה למה שרק רצתה. אולי אמא צודקת, אבל איך אפשר להתעלם מהבבואה שמחייכת כל בוקר אליה, מהמיטה השלישית? הסבתא ההיא, שנראית כמו סבתא רעבה חייבת כל בוקר מאיה חיוך, אף פעם לא מתלוננת על טיפול כמו כולן.
והיא לא היחידה. יש עוד עייפות, כאב, מריבות על ירושות ושטויות ואיך אפשר לא להרגיש אותן?
אבל אמא סגרה אוזניים. היא רוצה שמאיה תסתדר, והאם זה אפשרי כשסביבה החיים כל כך קשים?
ברור, שאף אחד לא יכול להציל את כל העולם, אבל לפחות מישהו…
בנות המחלקה צחקו עליה שהיא “חסודה” ולמנזר הדרך קצרה. לא משנה אמרה סבתא העקבה צריכה להמשיך, למרות ההכל…
ה”קרוון” של מאיה המשיך לנוע. לפעמים זה היה מתיש. לפעמים קשה לא להביט אחורה.
כי הכי רע, כשאין מי שאומר לך “את לא כמו כולם”.
בהתחלה זה לא הפריע לה. חיה כבר שנים בלי מילה טובה, לא באמת סבלה. אבל מאז שסבתא נעלמה לתוך שכחה, גם לשתף לא היה למי. אמא רק נאנחה, שלחה אותה לבלות עם ידידות, ושוב לא היה למה. כולן כבר התחתנו, מסרו לה את זרי הכלה:
תקחי כבר, מאיה! הגיע הזמן שלך להתחתן!
מאיה חייכה, כן, לא לפגוע. אבל אותו האחד, שצריכה הייתה לפגוש מיד אחרי קבלת זר לא הופיע. כנראה הלך לאיבוד, או שפשוט לא היה מיועד לה. גם זה קורה, לא?
היא ירדה מהעניין. כמעט לא קיוותה עוד. גם אם הייתה רחוקה מאומץ של טניה לארינה בחיים לא הייתה מודה ראשונה ברגשותיה, גם לו היה למי.
הימים חלפו בין משמרות, ביקור המקלט לחיות שבו עזרה לחברתה, מצעי סבתא והבית הורג קול משפחתי. אמא שלה לחצה, דוחפת, אבל ידעה כבר מיותר.
אמא, אם את כל כך רוצה נכדים תגידי. אפשר היום פשוט ללדת בלי… בעיות.
מאיה! איזה ציניות!
מה לעשות? אין מספיק נסיכים. ככה זה במדינת ישראל.
מאיה, אני רק רוצה שיהיה לך טוב.
אז תפסיקי לדחוף אותי ל”בנות זוג”. אין לי חיים כאלה. טוב לי ככה! די.
אז אימא שתקה ומי עוד נשאר?
והטבע בכל זאת שלח הפתעה, רק שלא כמו שמאיה דמיינה.
חשבה שהגבר שלה יופיע לידה, יחכה לסימן, אבל הכל התהפך.
הכוכבת בהצגה שלה, שנקראת “חיים”, היתה דווקא אותה קשישה חמודה-עקשנית, שעלתה מהרוח הנושבת במחלקה פעמיים בשנה. כל פעם רעש, קיטורים, בידוד.
הנה שוב, עם התלונות! דווקא יכלה להיות בריאה! מאיה! תשמרי עליה!
מרים אלקנה זה שמה התרחבה בחיוך למראה מאיה הרצה במסדרון:
ילדה שלי! לפחות אחת נורמלית בין כל הרפאים כאן!
למה ככה? כולם טובים!
צעירה מדי, לא מכירה אנשים. חיה הרבה, כבר יודעת!
אז אני אשתוק ואקח אותך למחלקה.
שיפחדו, טוב להם!
אוי, את ממש מסובכת, מרים אלקנה.
נכון. אבל החתולה שלי יותר. זו רק לא פגשת…
מאיה לא חשבה על זה. אבל אז מרים הגיעה פעם שקטה. לא רבתה, לא התווכחה. שתקה, הסתובבה.
לכי, ילדה. נדבר אחר כך…
כמה שעות אחר כך ידעה הכל. מרים ביקשה להתאשפז מריבה עם הילדים שלה, והלב כואב.
משמרת נגמרה. מאיה נכנסה שוב:
את צריכה משהו?
המבט הארוך היה תשובתה. כבר רצתה ללכת, ואז מרים אמרה:
יש לי בקשה… אף פעם לא ידעתי לבקש עזרה. תמיד דרשתי. אמא שלי חינכה שצריך ללכת עד הסוף. לא סיפרה מה קורה כשכבר נגמרים הכוחות…
תגידי…
יש לי משפחה ענקית אבל אף אחד לא קרוב באמת. הכל חבל. החיים עברו, והרוב היה עבודה, בעיות… ילדים קיבלו הכל דירה, כסף, הכל. עכשיו? לא צריך אותי ואף לא…
את מי?
את מָרוּשִקְה. החתולה שלי. היא חכמה, קשת-יום, אבל חברה אמיתית. מאז שעזבתי רצה אחריי. הכל היא מבינה…
מאיה התבלבלה. היא אהבה חיות, אבל לא היה אצלן אף פעם, בגלל סבתא, ולחסוך כסף.
אבל לסרב? מבט מרים היה מתפלל. לא היה איך להגיד לא. היא לא שופטת לבבות. אולי תוכל להביא קצת אור…
בתום המשמרת, עידכנה את אמא. אחרי שהסכימה, נסעה לאסוף את החתולה.
אני אקח אותה, מרים אלקנה. זמנית! כשתחזרי שלך בחזרה.
בטח, מתוקה.
מרים חייכה הפעם בפשטות של סבתא.
הגיעה לבניין, התלבטה. קיבלה מפתח, אבל להיכנס לבד פחדה. דפקה אצל שכנה.
מי את צריכה? בחורה חביבה מחזיקה תינוק.
מרים ביקשה שאקח את החתולה, אפשר שתחכי רגע שתעזרי לי אם היא תברח?
נכון. לא כדאי להיכנס לבד. היא סבתא קשוחה.
לא נכון, היא רק נשמעת כזו.
באמת, כל אחת יש לה יום כזה…
כך עזרה, ו… רק פתחה דלת מָרוּשִקְה כבר חתכה לברוח!
סגרי דלת! קראה לה השכנה, ומאיה רצה אחרי מחשוף שחור בחושך.
שאלה, אולי מישהו ראה… המובילים רמזו על העץ שבפינה.
עלתה לשם! גיחך אחד.
מאיה התקרבה בעדינות, וקראה: “מָרוּשִקְה, פשוש, פשוש…”
מרושקה השיבה יללה פראית ושונה.
איזו חיה את…
אין ברירה לעלות. ושום דבר לא עוזר. בגשם הדק, עם רגליים רועדות, היה לה ברור אין מה לברוח מההבטחה.
טיפסה. מרושקה תפסה באגרסיה, אבל אז מאיה דיברה בשקט, וחתולה נרגעה לרגע. בזהירות אספה אותה אל מתחת למעיל.
לרדת? כאן נתקעה. אין מצב. פחד גבהים מהילדות אחז בה. הרטיבות כבר הכבידה, ואז…
את בסדר שם? קול גברי.
מאיה נבהלה.
תיזהרי! אני כבר דואג, אל תרדי לבד!
ברור, אני מחכה! היא העירה בציניות.
הבחור המשיך: רגע…
כמה דקות, חזר עם סולם.
תוכלי לרדת? או שאת נשארת לישון?
אני… מפחדת.
לא הספיקה לסיים, הבחור הרים אותה בעדינות, אחז גם בחתולה ובלי שתבין איך מצאה את עצמה על הקרקע.
הנה, הכל בסדר. לאן את צריכה?
לבד אחזור…
רצתה כבר לברוח, אבל ידעה זה לא מגיע לו. הביא סולם, עזר, נרטב גם…
תודה. תודה רבה.
למה טיפסת בכלל?
מרושקה ברחה. פחדתי עליה.
אחרי שראיתי אותך מטפסת אין צורך רשמי. אני אילן. רוצה שאני אלווה אותך? עד הבית? למרכז? איפה?
לא רחוק. תודה…
ופתאום, החום שעטף אותה, עשה הכל קל יותר. כמעט ריחפה. מרושקה התחפרה מתחת למעיל ונרגעה.
אילן ליווה אותה. למחרת חיכה לה בספסל הגינה בבית החולים, והם הלכו יחד לקנות אוכל רק-לחתולים שמרושקה סוף סוף הסכימה לאכול.
שבוע עברה, עד שבאה הבת של מרים:
אמא שלי מתגעגעת למרושקה… אולי תחזרי אותה?
בוודאי.
תודה שטיפלת בהן…
מאיה הנידה בראש, עוקבת בלי מילים אחרי מרושקה מתחככת באִמהּ של מרים.
ושוב עלתה מחשבה כל לב, כל משפחה חושך משלו, ולמה לחשוב מה שלא רואים באפלה. לפעמים הכל אחרת.
והכי טוב לבנות בית משלך, כשתמצא למי לרצות בו. אז, בסוף, לא חשוב מי יאמר “אני אוהב/ת אותך” ראשון, כי העיקר שיהיה איתך מישהו, שימצא זמן להביא לך סולם, כשהכי תצטרכי, ולעולם לא יאמר שאת “לא כזאת”. כי בשבילו אין אף אחת בעולם טובה כמוך.
