תענוג יקר
נועה, שוב פעם? כמה כבר אפשר? אני עובד רק בשביל החתול שלך!
החתול, שנועה ניסתה לדחוף לכלוב הנשיאה, שוב הצליח להתחמק מידיה, נפל על הרצפה ואז ברח לפינת המסדרון, מיילל בקול נמוך וצורב. לפי המבט שלו, החתול, שאותו נועה קראה בזמנו בשם מלא השראה גבריאל, החליט למכור את חייו הלא שווים לטענת עידו ביוקר.
הסיבה שגבריאל, או גבי, כפי שכינתה אותו נועה באהבה, כבר היה חבר שלה בבית כעשר שנים. כמה שנים באמת יש לחתול, נועה לא ידעה בדיוק. היא מצאה אותו ברחוב. הוא לא היה גור, אפילו די בוגר, אם כי צעיר כך אמרו לאמא של נועה במרפאה הווטרינרית.
שם רבקה, אמא של נועה, הגיעה יחד עם בתה, מחזיקה בחתול עטוף בשמיכה ישנה של תינוק, חזק לחיקה.
תצילו אותו!
מאיפה הבאתם את היצור הזה? הבחורה בקבלה הזעיפה פניה. חתול אשפתות!
איזו שאלה זאת? הוא החתול שלי! תעזרו לו! רואים שהוא סובל! אז למה אתם מחכים? אולי יש לי שקלים אחרים בארנק? פחות טובים מאלה שבאים לכאן עם חתולים גזעיים?
רבקה כל כך כעסה, שהווטרינרית החליטה לא להתווכח. וטוב עשתה.
רבקה שרוני הייתה אשה עקשנית במיוחד. חיה כזו תנסו לגדל ילדה לבד, בלי אבא וללא עזרה, ולטפל בשני הורים מבוגרים! הכל ממשכורת גננת בגן עירוני. יש פלא שצמחו לה שיניים?
לעמוד על שלה, רבקה ידעה ואהבה חתולים וילדים, ולפעמים אפילו כלבים, אף שתמיד פחדה מהם.
היא לא נתנה לאף אחד להוריד ממנה. לא לשכנות, לא להורים של הילדים שבאו לגן, לא לזרים שחשבו אותה לטרף קל. אבל עשתה זאת ברוגע: אף פעם לא צעקה או קיללה, אלא תמיד ידעה למצוא את המילים שבלב יפעילו משהו בצד השני, וכל מה שתכנן נגדה פתאום השתנה. במקום צעקות, הייתה הולכת לפינה עם המרגיז, והוא, שרק לפני דקה רתח, פתאום סיפר לה קשיים. ורבקה רק הקשיבה וניחמה. לרוב, הודו לה, התנצלות בפה מלא והלכו.
איך בדיוק זה עבד, גם רבקה לא ידעה. ישבה לה איזו מתנה פנימית לדעת להקשיב, לא לכפות את קולה אלא להקשיב באמת.
אבל ככה, עם בני ביתה שם היא לגמרי לא הצליחה. בעלה נעלם אחרי שבוע נישואים. אימא שלה הייתה צוחקת על זה, “אפילו החזיק הרבה”.
זה כאב, אך בסוף קבלה את זה. “מי כמוך מתאים להיות לבד, הרי בעל יהיה רק מעמסה.” גם בעלה בדרכו היוצאת אמר, “כמו שאצלי אין בלטן, כך אצלך אין אישה!”
רבקה הצטערה. ואז, אחרי זמן קצר, גילתה שהיא בהריון. אז רגעה. בסוף היא בכל זאת… אישה. ילדים גברים לא יולדים.
ההמתנה לבת הייתה בעיניה זכייה בלוטו. בחיים האפורים והרגילים שלה, לא היו כמעט חגים. עכשיו היה לה משהו גדול לצפות לו.
בתחילה אמא שלה פחדה:
למה לך, רבקה? זה עול! את צעירה ויפה, יש לך עוד עתיד. תולידי? לא תצאי מזה. תשבו על קוטג’ ומלפפון חמוץ שנים…
אמא, לא ככה גדלנו?
דווקא כן. וזה טוב?
זה העסיק את רבקה, אבל ככל שנגעה במחשבה לוותר חשכה ירדה עליה באותו רגע.
ואז באה הסבתא מירושלים, כיסתה ראשה במטפחת של שבת, ואמרה:
תולידי, רבקה! אעזור.
סבתא, ומה עם סבא?
יש לי בעל חזק! ואם לא יבוא לגור אתנו פה.
הניחה צרור על השולחן, רבקה ראתה את המגבת הרקומה משלה, ובתוכה סכום כסף שלא ראתה מימיה.
הסבא מכר את הדירה במושב. המדינה בנתה על השטח, המחירים עלו. על דירה צנועה בטח יספיק. מעכשיו, תסתדרי.
סבתא, לא יודעת אם זה הוגן…
דעי לך, רבקה, את יכולה הכול. הפעם לא תתווכחי.
המתנה ההיא גרמה למריבות בינה לאמא שלה.
כשאני ביקשתי כסף לא היה! ופתאום את נכדה הכול יש לך!
אבל רבה שוחחה שעות עם הבת שלה, וברבקה הבינה מי שאמר “כשסוסה לבד בעגלה, שתי סוסות אשמות כשלא הולך” צדקה.
הדירה נקנתה. ארבעה חדרים בשכונת גנים ברמת גן. אמנם שיכון ישן, דרוש שיפוץ, אבל סבתא התעקשה וסחטה מהקבלן מחיר פיקס. הביאה צוות של פועלים דתיים, ופיקחה בכל יום.
שנים מכרתי בשוק יודעים להתמקח ולמכור, זה הכי חשוב!
רבקה נכנסה לראשונה, ראתה את חדר התינוק, ופרצה בבכי.
למה את בוכה? כשתגדלי תביני אמרה סבתא, וניגבה לה את הדמעות.
נועה באה לעולם מוקדם. רבקה דאגה, אבל הכל עבר בשלום. הילדה גדלה בריאה, עדינה, אבל עם אופי חזק. אחרי כל מה שחוותה מאמא שלה, רבקה ידעה לעולם לא תהיה אם כמו אמא שלה.
סבתא יותר קרובה אליך. היא קנתה דירה, עוזרת, ואני? אפילו לא רואים את הנכדה!
אמא, מי מפריע? רק אל תצעקי על נועה. היא מפחדת.
מפחדת… ילדה קטנה, מה יש לה לפחד? רק בגלל שאני מדברת חזק?
לא מדברת, אמא… את צועקת…
וזה גרם רק למריבות נוספות.
רק דבר אחד היה בטוח לרבקה “אני אהיה אמא אחרת!”
הקל להגיד, קשה לביצוע. אף פעם לא הייתה בטוחה בעצות שדרשה למצוא איזון ואמפתיה. נועה הייתה חזקה, אך לא מפונקת.
אמא, אפשר סוכריה?
אחרי האוכל!
אי אפשר עכשיו?
לא.
טוב, אמא… אחרי האוכל שתיים?
אחרי שהצליחה לסיים, קיבלה שתיים. וכך נבנה אופי של נועה. הבינה שברוגז לא תרוויח כלום. גם את סבתא הצליחה להרגיע בחיוך ושפת גוף.
עם הזמן, הכול התאזן. רבקה עבדה, סבתא וסבא עברו מהכפר, וטיפלו בנועה אחרי הגן.
ואז, כשסבתא חלתה, הכל נעשה קשה. הרופאים לא חזו טוב, אבל רבקה הבינה לבד למה לצפות.
סבתא, אולי ניסע לתל אביב?
למה? חייתי מספיק. רק אל תשאירי את סבא לבד!
דווקא אז נועה מצאה חתול. יום שבו גבריאל הגיע לבית, היה היום בו איבדה נועה את עצמה די נשברה. כשחזרה מהבית ספר, פשוט נעלמה. כל השכונה חיפשה, רבקה כמעט פנתה למשטרה, אבל נועה הופיעה ובידיה חתול פצוע.
אמא, לא אני לו כואב!
היה צריך מרפאה קרובה, ורבקה הבינה: יש לה עוד חבר בבית, שאין סיכוי שתיפרד ממנו. ולמרות שהמשכורת הייתה לחוצה (היה צריך לטפל בחתול, בסבתא, ולחגוג יום הולדת לנועה), שילמה. שקל לכל טיפול יכול היה כבר להקנות לה חתול גזעי.
אמא, אפשר לבקש משהו? לא צריך לי מתנות. רק תני לי אותו שיהיה שלי.
רבקה הסתכלה על הפיצי האפור שישן על רגלה, שחיפש בחום דווקא אותה, והסכימה. גבריאל הפך לבן בית.
החתול למד מהר לחיות בבית, התאהב בסבא וסבתא, ולרבקה בכלל לא עשה צרות.
ופתאום, בזכות הגבריאל הזה, רבקה הבינה שהיא חייבת לשנות דברים נמאס לה לקושש שקל לשקל. התפטרה מהגן, מצאה עבודה כמטפלת אצל משפחה ברמת אביב בזכות המלצה, ופחדה אבל הצליחה.
לכל ילד שטיפלה עברה הלאה, וכל פעם השכר גדל. כולם ידעו מטפלת כמו רבקה זה לא מוצאים כל יום.
שבה הביתה, ליטפה את אוזנו של גבריאל ואמרה בשקט:
תודה, גבי. לא הייתי עושה את זה בלעדיך.
הוא היה עם נועה בכל שלב כשלמדה לבגרויות, כשישבה שקטה ליד הדלת, מייבבת אחרי סבתא, ואחרי שסבא נפטר, כעבור כמה חודשים בשקט בלילה.
והיה שם כשרבקה פגשה פתאום אדם טוב, נשאה לו, וגילתה יש מי שמעריך את בדיוק מי שהיא. בן הזוג מאוד חיבב את אמא של רבקה ולבסוף אפילו עשה לה הסעות שבועיות לגינה, ברכבו.
היום רבקה עב”רג, עולה בגאווה מהבלוק עם מגש עגבניות, ומכריזה לשכנות:
הנה, החתן בא, לוקח אותי לשבת אצל הנכדים.
נועה בגרה והחלה ללמוד במכללה. עם אביה החורג הסתדרה, אבל רצתה עצמאות, נשארה לגור בדירה שלה. לשם הביאה את דולב, בן הזוג.
וואו, נועה… יש לך פה אחוזה!
סתם, לא חכמה…
יש פה מקום… אה, ומה זה?!
גבריאל יצא, מיילל, מהחדר, קפץ על דולב. הוא נרתע, צעק בהיסטריה:
קחי אותו! קחי!
לא הייתה הבנה בין השניים. דולב לא אהב את גבריאל, היה זורק עליו לפעמים משהו, לא תמיד כשנועה ראתה.
אחרי שנה, נועה ודולב התחתנו. אך משהו לא עבד. דולב כל הזמן העיר לנועה באותן מילים שרבקה בזמנו שמעה מבעלה:
מה זה האוכל הזה? זו מרק עגבניות לא שום דבר… לא תהיה אישה ככה!
אוכל הכינה מצוין, סבתא לימדה. ואז, כשגבריאל נהיה חולה, זה פתאום עמד במבחן.
כמה עלה הווטרינר?! נועה, את השתגעת? אני בשבילי לא מוציא כזה סכום!
גבריאל הוא חלק מהמשפחה
מהמשפחה שלך לא שלי! מספיק!
(השטר היה כבר כמה מאות שקלים משכורת של שבוע.)
נועה רצתה לדבר עם דולב, אך באותו בוקר שוב החתול חלה, והיה צריך ללכת שוב לווטרינר. בדיוק עידו תפס אותה מכניסה אותו לכלוב.
הוא שמר על הבריאות רץ, אכל דיאטטי, וביקר אותה למה לא מבינה שהבריאות זה הכול.
כשהבין שצריך להוציא עוד כסף על החתול התפוצץ, וזרק נעל על הקיר:
די! שיסתלק מהבית הזה! אני לא מממן בובה פרוותית!
אז תלך איתי! נועה, שתמיד שמרה על שלוות נפש, התפרצה פתאום.
בסדר! תלכי איתו!
משהו נשבר באוויר, והפעם סוף סוף אצל נועה. היא הבינה זה לא מה שהיא רוצה. לא הזכירה לו שהדירה שלה. רק שלפה את מפתח הבית מהז’קט שלו, החזיקה בשקט, פתחה לו את הדלת.
אני בהריון. אני לא מתכוונת להילחם. גבריאל מבין שכשכואב, שותקים. אתה לא. בבקשה תלך. נדבר כשיירגע. להמשיך לגור יחד זה לא יקרה. אם אתה מוכן לזרוק חתול בן עשרה מהחיים שלי רק כי הוא מפריע מה יהיה כשאני אפריע? הכל בסדר, דולב. תבוא לקחת דברים שלך אחר כך. עכשיו קשה לי. צריך לקחת את גבריאל לווטרינר.
דולב עזב בזעם.
נועה ידעה ההצהרה על התינוק הייתה כלום בשבילו. אכפת לו רק להפטר מהחתול.
היא חיכתה שגבריאל יכנס לכלוב, שאלה:
מוכן? נוסעים. מתחילים מהתחלה עם הבריאות שלך!
חתול התאושש. אמנם הזדקן, ונועה נאלצה להוציא אותו עוד שוב לווטרינר מדי פעם. ועם הזמן, כשהילדה שלה נולדה, גבריאל קיבל תינוקת קטנה, שאותה אהב כמו בת קטנה הניח את כפו עליה, והרדימה בשניות. מכולם, היא היחידה שלה הרשה מושכים בזנב, ולא נעלב.
ולנעה לא הייתה אמא טובה מזו שגבריאל היה לביתה, עדי. בהתחלה רצתה שתקרא לבת רבקה, אבל אמא הרביצה בה תבונה:
תשאלי את דולב. היא שלכם, גם אם לא תחיו יחד. צריך לחיות בשלום כמו שעשית עד עכשיו. זה יהיה קשה, אבל בשביל הילדה תנסי.
ואכן, נועה שמעה בעצת האם, ודולב הופתע:
מוזר. לא חשבתי עלייך ככה.
כנראה התבגרתי. אז מה דעתך?
בתודה! שבחרת בילדה לפני האגו
ולכן עדי תגדל בין שני בתים. עם שתי מיטות ושני ארנבים, עם שתי סבתות רבקה וויקי ואהבה אחת בלב, שמפיצה את עצמה על כולם. ואם הקטנה יכולה, בוודאי גם המבוגרים. בדיוק כמו שאמא שלה, בתמימות לשון, עשתה פעם.
ורק החתול הזקן ידע את הסוד האמיתי של עדי. לא כי לא ידע לדבר, אלא כי פשוט לא צריך הרי מובן מאליו: כשאמא-חתולה רכה, גם הגורים אחריה.
ועדי, הילדה עם הצחוק שלה, תגדל ויום אחד תתכופף אל מיטת תינוקה, תלטף לו בלחי, בדיוק כמו פעם רבקה, ותאמר:
שלום, קטנצ’יק שלי! כמה חיכיתי לך…
