מחיר הצ’אנס השני
איתן עמד מול שירה, התכופף טיפה קדימה וניסה לשכנע אותה בטון כמעט מתפנק שתספר לו סוף־סוף את כל האמת. הוא דיבר ברוך, כמעט לוחש, כאילו פחד שהמילה הלא נכונה תגרום לה לברוח.
“פשוט תספרי לי, נו! מבטיח שאני לא אכעס,” אמר, אבל העיניים שלו, איך נאמר, שידרו סיפור אחר לגמרי. שירה נרתעה העיניים של איתן תמיד היו מבהילות כשרק צץ בהם הצל ההוא החשדנות שגרמה לה לרצות להסתובב ולרוץ.
“במיוחד שבתקופה הזאת בכלל היינו גרושים,” הוא הוסיף, מוותר בטון.
שירה נשפה בעייפות ונשכה את השפה התחתונה. בתוך תוכה כבר הרגישה איך העצבים עולים כמה אפשר?! אותם שאלות, אותן צליות כל יום. היא השתדלה להיות חזקה, אבל כלום לא עצר את המבול.
“כלום. כלום לא היה! תפסיק עם זה כבר, די!” היא אמרה, קצת יותר מדי חזק, והריצה בראש עוד פעם את השאלה הנצחית: למה בכלל הסכימה לשוב לנסות? כולם הזהירו גברים כמו איתן לא משתנים. אבל אז, היא עוד קיוותה שהאהבה תפתור הכל, ושוב דחתה כל עצה.
אבל איתן, פתאום, קטע את טון הדבש והשליך אותו לפח. העצבנות התפרצה החוצה במלוא עוזה.
“אני אשאל את יעלה, זה בטוח,” קבע. “הבת לא תשקר לי.”
המשפט הזה פגע בשירה כמו גול. הדם עלה לה לראש, והיא כמעט ריסקה איזה כוס מהעצבים.
“בהצלחה! רק תזכור שהיא בת חמש, ובשנה האחרונה היא הייתה אצל כל שמרטפית שנשארה פה בעיר,” אמרה ונעמדה זקופה, אוחזת באגרוף בשולי החולצה. המחשבה שבעלה מערב את הילדה שלהם בסכסוך הייתה צד אחד יותר מדי בשביל הכאב שלה. “הייתי צריכה לעבוד, שיהיה לה חוגים ואוכל אתה יודע! מה אתה רוצה בכלל? עם מי נפגשתי ועם מי דיברתי מה זה עניינך? איתן, בחייאת, פשוט שחרר! עזבתי אותך פעם אחת, נראה לך שאני לא יכולה שנית?”
איתן עצר לרגע בתוך השתיקה. אולי הייתה שם טיפת הלם, ואולי רק משחקי אגו, עד שזרק לעברה בחיוך עקום:
“יש לך כסף לכרטיס?”
התגובה החיוורון שעל פניה כנראה תפס אותו. הוא מיד התעשת:
“סליחה, לא לזה התכוונתי. פשוט את עקשנית, זה הכל. הרי אמרתי: לא אקנא, אני נשבע. תחשבי על זה, טוב?”
שירה לא חיכתה. היא תפסה את כרית הסלון הראשונה שמצאה וזינקה לעברו. הכרית עשתה עבודה מצוינתעל הגאווה שלו בעיקר, כי את איתן לא ממש אפשר להכאיב. הוא כבר התכונן לזרוק טיזינג, ואז כמו בסרטים יעלה הופיעה בכניסה.
ילדה קטנה, שמלה ורודה עם הדפסי לבבות, ישר התפלה לאביה. בעיניים שלה נדלק אור עצום, וחיוך התפרס על הפנים.
“אבא, אבא, חזרת! התגעגעתי!”
איתן שלף מבט ניצחון לאשתו “הנה, תראי מי פה אוהבת את אבא”. עוד מבט מתגרה לעברה, ואז הוא עבר ליעלה, שפניו התרככו והקול שלו חזר להיות רך כמו ממרח שוקולד.
“בואי, חמודה, נשחק,” אמר, הרים את יעלה באוויר וזכה בצחוק מתגלגל. “אמא שלך עייפה מהעבודה, ניתן לה רגע שקט.”
שירה נעמדה ליד הכיור, מחזיקה את קצה המגבת כמו שמחזיקים חבל הצלה. מבפנים הרגישה איך הלב מתכווץ “יופי, עכשיו גם את הילדה הוא הופך נגדי!”, עברה בה מחשבה עייפה. היא בלעה דמעות, לוחצת חזק על המגבת: לא עוד. הפעם זהו.
והתוכנית הייתה מוכנה: בעוד שבוע היא מקבלת את התעודה מהקורס הדיגיטל רק להרים מהדואר. אחר כך ישר קונה כרטיס ואיפה שלא יהיה, רק רחוק מכאן. איתן טועה בעניין הכסף: הרי כל גוגל או פייסבוק יודעים עידן העבודה מהבית! שני קליקים על לוח דרושים ותוך רבע שעה תתחיל להחזיר טלפונים.
היא הרפתה מהמגבת, ניגשה לחלון והביטה החוצה, על רחוב שד’ חן הרועש: אנשים רצים, רכבים חותכים, אורות חנויות נדלקים.
“אולי טוב שעברנו לתל־אביב,” מלמלה, “תואר כאן שווה חצי מיליון בכל מקום עבודה לא תהיה הבעיה.”
ולפתע, הלחץ בבטן התחלף בביטחון. יש החלטה; נשארו רק כמה ימים, והיא אוספת דברים והופ, חיים חדשים
*******************
למה הסכימה לתת לו צ’אנס שני? שירה לא ממש ידעה להסביר. אולי כי כשהוא נעמד מולה, הבטיח בעיניים נוצצות שהוא השתנה באמת! שלא יחזור על הטעויות ויהיה הבעל והאבא הכי טוב בדיזנגוף החזון נשמע אופטימי הליכות ערב בפארק הירקון, ימי הולדת משפחתיים, לקנות ביחד בית קטן במודיעין.
אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד. חודש ראשון איתן באמת היה נחמד ארוחות ערב, זמן עם הילדה, חיוך ענק. ואז? הבומרנג חזר: קינאה, חקירות, “איפה היית? מי התקשר? מה עשית בכל דקה?”.
הסיבה לפרידה הראשונה? לא לא היו כאן בגידות, מה פתאום! אבל קינאה? או, ועוד איך. איתן קנא לכל מה שזז הפקיד בסניף, השכן הגרוש, אפילו לשושנה בקיוסק. שירה לא יכלה לעבוד כל משרד, הרי, יש בו שני גברים לפחות, וזה כבר טריגר לצרות. לבקר את ההורים? השכן ממול רווק, ואולי, לא עלינו, זורק מילה פה ושם. “החזיק לה פעם דלת, ראית?!”, התמרמר איתן.
גם על מפגשים עם חברות היה צריך לוותר: פעם הוא רק עיקם פרצוף, אח”כ התחיל לטעון ש”הן רק רוצה למשוך תשומת לב, רודפות אחרי גברים”
“הן רווקות, זו זכותן!” ניסתה להסביר.
“שיחפשו ריגושים לבד! אין לי עניין שיתנו דוגמה רעה,” חתך איתן.
עם הזמן החברות חדלו להתקשר, עד שבכלל נעלמו. שירה נסתה להסביר, אבל אי אפשר היה להבין: “מה זאת אומרת אסור לך להיפגש איתנו? זה בעלך או פסיכולוג שליטה?”. בסוף נשארה לבד, בלי אף נפש לדבר איתה. אפילו מהעבודה ויתרה יעלה הרי דורשת להיות צמודה: להאכיל, להרדים, לשחק, להרגיע מעגל סגור של אמא אחת מול כל העולם.
ערב אחד, איתן זרק לה פתאום:
“יאללה, תתחילי לחשוב על ילד שני.”
שירה נתקעה עם הכף בדרך לפה. יעלה בדיוק הפכה קערת דייסה על השולחן ופרצה בצחוק מתגלגל. שירה מחתה בקושי את השולחן, והרימה מבט עייף לבעלה. הוא ראה היא גמורה, על סף התמוטטות ועדיין אמר את זה, ברוגע של פקיד בבנק. חזה של שירה התכווץ: בן? עכשיו? עם כוחות לכוס תה?
“משעמם לך, מה?” המשיך איתן וזרק מבט חוקר. “והנה, ראיתי את הוואטסאפ עם אחותך, רוצה קורסים? למה בכלל? לעבודה לא תצאי.”
שירה התגנדרה במסקנה שלה היא צריכה ללמוד ולהתקדם, זו התקווה היחידה לעתיד טוב.
“אני רוצה להתפתח, מה רע בזה?” ניסתה להתעקש.
“יותר מדי זמן פנוי, חבל”, השיב איתן, אפילו לא ממש מתאמץ להסתיר: בן נוסף ואז ייגמרו ‘השטויות’.
זה היה גבול היכולת. מה כבר שני ילדים? עם יעלה שירה בקושי מתפקדת! עוד ילד, והיא תצטרך אשכרה לתלות שלט ‘סגור לשיפוצים’ על הבית.
ואז, הגיעה הקש ששבר את גב הגמל: איסור להשתתף במסיבת יום הולדת של אח שלה. “יותר מדי גברים, לא בטוח.” שירה ניסתה, הסבירה משפחה, קרובי דם! אבל איתן היה בשלו.
אז היא נשברה.
בעוד איתן בעבודה, ארזה בשקט את כל הבגדים שלה ושל יעלה. התקשרה לאחיה, שטיפל בכל השאר. כן, גם ברכב להובלה.
הן עזבו בשקט. לפני היציאה, השאירה שירה על שולחן המטבח פתק: “סליחה, אי אפשר יותר. לרווחת יעלה צריכה לגדול בשקט.”
ביום ההוא פתחה תיק גט.
בבית הדין הדתי הסאגה. איתן התעקש לדחות, האשים אותה בכל הצרות, ניסה להירתע כמו תלמיד בחדר מורים. הדיינת רבנית ותיקה האזינה, עצרה את איתן שוב ושוב, נתנה לשירה להשלים משפטים. בסוף, סירבה לבקשת פיוס ופסקה גט מיד.
“אין כאן עתיד, שירה,” פסקה ברצינות. “חמש שנים מי היה שורד את הלחץ הזה?”
שירה הנהנה. ברקע, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, ראתה פתח לאור.
אחרי הגירושין עברה שירה להורים, מצאה עבודה קטנה, והחלה לחייך מחדש. זה לא היה קל: כל אריזה, הנסיעה עם יעלה, הסברים למשפחה אבל כשהגיעה לדירה של ההורים, הרגישה כאילו הורידה שק מטילים מהגב.
נרשמה לקורס עיצוב גרפי החלום האמיתי שכל הזמן נדחק בגלל “שטויות של נשים”. פתאום צללה לעולם צבעים, קווים ותלת־ממד. הלימודים מילאו אותה במרץ ומודעות שהיא עושה משהו משמעותי.
לאט־לאט באו מכרות חדשות: בנות מהקורס, שכנות שחולקות ארוחות צהריים, אפילו אימהות בגינה הציבורית. יעלה הסתדרה עם בני דודים קטנים, כי בגנים שם בדרום תל־אביב כולם מכירים את כולם. שירה פתאום מצאה את עצמה יוצאת לדייטים סתם קפה, סתם חיוך ולרגעים הרגישה שוב חופשיה לגמרי.
בלילה תה מנטה בכוס פרחים על המרפסת, יעלה משתוללת עם ילדים בחצר, ובלב לראשונה שלווה.
“ככה זה צריך להיות,” חשבה שירה בלגימה מתוקה. “בלי שאלות, בלי צרחות, בלי בכי מיותר. פשוט לחיות, לגדל את הילדה שלי באושר.”
ונהיו לה תוכניות קטנות: לסיים קורס, למצוא עוד פרויקט, אולי לשכור דירה ליד ההורים ואז, פתאום, איתן צץ שוב.
שירה עשתה קניות בשוק הכרמל, בודקת כל תפוח בעיון. בין הרוכלים וקריאות המוכרים, לא שמעה איך מישהו בוהה בה מאחור. ואז, כשהתגלגלה לאחור לבדוק תותים הנה איתן. רזה, עם עגלות שחורות מתחת לעיניים. אתה מבין העיניים, כמו פעם, סורקות אותה.
“שירה” לחש, ניגש לכיוונה בגמלוניות לא אופיינית. “חיפשתי אותך.”
היא התרחקה, מצמידה את השקית אליה כאילו זה מגן דוד אישי.
“למה?” ניסתה לא לרעוד, אך בלב כבר סופות.
“אני השתניתי,” התקרב בצעדים קטנים; פחד להלחיץ. “באמת. רק הבנתי מה איבדתי ואני לא מסוגל בלעדיכן.”
גרונה של שירה התייבש. צפו כל הזיכרונות: הריקוד הראשון בגשם על הדשא, צחוק של יעלה בעגלה, ערבים בבית, כשהוא מספר לה סיפור והיא בחיבוק צמרירי. כואב, מתוק, אבל ישן.
“תני לי צ’אנס,” ביקש, בעיניים של ילד. “רק אחד. תני לי להוכיח, בבקשה”
משום מה, שירה האמינה לו. יעלה הרי קיוותה לאבא כמו עוגת שוקולד בשבת. “איפה אבא? מתי יבוא? אולי תתקשרי אליו קצת?” לפעמים מצאה שירה ציורים שלושה אנשים עם ידיים שלובות. הלב נחנק בכל פעם מחדש.
בסוף הסכימה לא חוזה ולא רבנות לפחות כמה שנים.
“אין חתונה חדשה,” הבהירה בפירוש, “לבדוק שהשתנית באמת. ועוד משהו אין שום הגבלות. אני בקשר חופשי עם המשפחה, עם חברות, הולכת לעבוד. ברור?”
“ברור-ברור!” חייך איתן כאילו הרגע קיבל תוספת בסופ”ש.
ואז לקח אותן רחוק, לקצה השני של הארץ קריית שמונה, לא פחות. בהתחלה היא שמחה עיר חדשה, שקט, התחלה נקייה. אבל אט אט הבינה: אין שם אף אחת. לא חברה, לא דודה, לא עבודה. מרחק לא הגיוני מההורים, שיחות טלפון רק כשיוצא ותמיד כשאיתן בסביבה.
“תתקשרי בערב, להורים. שיהיה להם בוקר טוב,” תמיד התנדב לעזור, במיוחד כשנכנס לסלון ברגע נס, “מה אמא שלך אמרה? ומה אבא?”.
אבל איכשהו, אובססיית הקנאה נשארה. הוא רצה לדעת, לחקור, לבדוק:
“נו, תגידי היה מישהו? אני לא אכעס. רק תגידי אמת.”
“שכח מזה, מה פתאום,” היא ניסתה להסביר. “עבדתי, טיפלתי בילדה. לא היה לי ראש לדברים כאלה.”
“נו, עכשיו את יותר פתוחה, יפה, בטוח היה משהו”
בדיקות בטלפון, שאלות על כל פיצה שליח, כל שיחה עם שכנה:
“על מה דיברת? מה הוא ביקש?”
יום אחד, יעלה נרדמה ושוב התקף קרב:
“עוד פעם עם הטלפון! מי זה עכשיו?”
“זה דקלה! הולכות מחר לגן השעשועים עם הילדים,” צעקה, לוקחת בקושי את הטלפון חזרה.
“דקלה, בטח ולמה מחייכת לה עם סמיילי?”
“מה לא בסדר איתך?” נשברה שוב, קולה רועד ומרוסק, ממש פוחדת להעיר את יעלה. “מה קרה לך? רצית צ’אנס! לא השתנית בכלל!”
איתן עמד, אוחז בטלפון שלה. לשנייה היה נדמה שהוא מתבייש. אבל אז שוב מבט קר, קול קר, כמו הקוטב הדרומי:
“אם אין לך מה להסתיר תראי את השיחה.”
“לא,” הצהירה, וחיבקה את הטלפון לעצמה. “מספיק. לא עוד. הבטחתי אין יותר דפים הפוכים, אין חקירות. זהו!”
“אין לך מה לעשות. אין לך כסף. אין לך עבודה לא תגיעי רחוק,” התגרה.
“אתה טועה,” הרימה את הראש, ובפעם הראשונה הרגישה בגוף שלה כוח ישן. “אני בוגרת קורס עיצוב, יש לי תיק עבודות, דקלה כבר מצאה לי הזמנות קטנות. ובפעם הראשונה אני לא מפחדת להיות לבד. אני אצליח, אני יודעת.”
ובדיוק אז, נשמע מתוך החדר של יעלה הקול העייף:
“אמא? למה את צועקת?”
שירה מיהרה אליה, כרעה ליד המיטה והחביקה. ריח השיער שלה מילא אותה ברוגע.
“הכל בסדר, מאמי. אמא סתם חשבה על נסיעה חדשה נטוס למקום עם שמש, עם דשא, שתוכלי לרוץ ולשחק כמה שבא לך. רוצה?”
יעלה חייכה, נרדמה שוב, מתכרבלת.
איתן יצא מהחדר, הפעם עם מבט חסר אונים באמת. מת משוק.
“את באמת תלכי?” לחש.
“כן,” ענתה שירה, מביטה בו ישר בתוך הלבן של העין. “והפעם זה סופי. מגיע לנו שקט. מגיע לנו בית רגוע, ללא פחד.”
*********************
איתן רתח, התחנן, איים אבל את שירה כבר היה בלתי אפשרי להזיז. בכל שיחה היא קבעה: “זה נגמר. החלטתי וזה סופי”.
יעלה בכתה בהתחלה לא מעט. הייתה מסתכלת בדלת, שואלת על אבא. אבל שירה עטפה אותה בהמון תשומת לב. יחד עברו לדירה קטנה ורחבת ידיים מול פארק הירקון אור, חלונות, עצים.
יעלה נרשמה לבית הספר לאמנות ליד הבית תמיד אהבה לצייר וכבר בשיעור שלישי הפכה לחברה טובה לשתי בנות חדשות. לאט־לאט היא שכחה מהמריבות בין התופים לאמא, ומצאה המון דברים חדשים לשמוח מהם.
איתן התקשר כל יום ראשון, אחר כך רק פעם בכמה ימים, ובסוף פחות ופחות, עד שנשאר רק “היי נסיכה, מה שלומך?” והעברת 500 ש”ח כל חודש בקושי מאפשרות טושים וצבעים.
אחרי חודש כבר הבין: לחץ דרך הילדה לא עובד הפעם. שירה נשארה איתנה, יעלה התרגלו להרפתקאות קטנות, והחיים התחילו מחדש.
ושירה? סוף־סוף הרגישה שהיא נושמת באמת. בשבתות טיילו בפארק מאכילים ברווזים, קוטפים עלי שלכת, בונים עפיפון. יעלה רצה, צחקה, הביאה כל יום עלים בצבעים חדשים ושירה חשבה, “לא ראיתי אותה כל כך מאושרת שנים.”
כל חיוך שראתה אצל יעלה הזכיר לה כל פעם מחדש: זה היה שווה הכל. לחפש עבודה, להסתדר לבד, להתחיל כל יום מחדש החופש והשלווה הגיעו סוף־סוף. ועכשיו לה וליעלה יש עולם קטן וטוב בלי כעס, בלי צעקות, רק עם תקווה ושקט אמיתי.
