מחיר הסיכוי השני
איתן עמד מול תִּליָה, רוכן מעט קדימה, וקולו מפציר, כמעט לוחש בכל תנועה ניכרה זהירות כאילו פן ירתיע אותה במילה חדה מדי.
“פשוט תספרי לי. אני מבטיח שלא אכעס,” אמר ברוך, אבל מבטו הסגיר שקשה לו להאמין. בעומק עיניו הייתה נעוצה אותה חשדנות מוכרת, שמדי פעם הייתה שולחת צמרמורת בגבה של תִּליָה. “בכל מקרה, הרי היינו אז פרודים,” הוסיף, קולו נחלש מעט.
תִּליָה נשמה במאמץ, נושכת את שפתיה בעצבנות. היא הרגישה את הכעס מבעבע בתוכה כמה אפשר?! אותה שאלה שוב ושוב, אותם חשדות, אותו חוסר שקט כל ערב מחדש. היא ניסתה להישאר רגועה אך המילים נפלטו לה בקול טיפונת גס:
“כלום. לא היה כלום. כמה פעמים צריך לחזור על זה?” היא צעקה כמעט. בפנים חלפה מחשבה מרה למה הסכמתי בכלל לנסות שוב? כולם הזהירו אותה שבני אדם כמו איתן לא משתנים לפתע. ובכל זאת, האמונה שהאהבה שלהם חזקה מכל גברה על החששות.
ואז, במפתיע, קולו של איתן התקשח, הכול הרך נעלם, הותיר אחריו יובש ולגלוג.
“אני אשאל את שירה, כן? הילדה הרי לא תשתף פעולה בשקרים שלך,” אמר בביטחון.
המילים היכו בתִּליָה. הסומק שטף את פניה, קולה רעד:
“בבקשה! רק אל תשכח שהיא בת חמש בסך הכול, והשנה האחרונה היא הייתה אצל כל מי שרק הסכים לשמור עליה! הייתי כבר חייבת לעבוד כדי לפרנס אותה, לא כמוך ש’דואג’ לשאלות מיותרות! מה זה משנה אם הלכתי להיפגש עם מישהו? זה לא עניינך! איתן, די כבר, לא אקח עוד רגע אחד מזה. עזבתי אותך פעם אחת אתה באמת חושב שאין לי אומץ לעשות זאת שוב?”
איתן קפא כאילו הופתע מהתגובה הנחרצת שלה. לרגע היה בליבו בלבול, אבל מיד הטיח משפט לעגני:
“ומה, יש לך בכלל כסף לכרטיס?”
אך כשהבחין איך החיוורון גואה בפניה, מיהר למלמל ברוגז:
“סליחה, לא לזה התכוונתי. פשוט, ההתעקשות שלך מפתיעה אותי. הרי הבטחתי שלא אכעס. תחשבי על זה רגע.”
בלי היסוס, תִּליָה שלפה מהספה את הכרית הראשונה שנפלה לידה וזרקה לעבר איתן. הכרית לא פגעה, רק ליטפה את כבודו. איתן פתח את פיו לתגובה עוקצנית כשברגע זה הופיעה בדלת שירה.
הילדה, בשמלה ורודה, רצה אל אביה, עיניה נוצצות מאושר וחיוך ענק על פניה. היא התחבקה ברגלו, מדברת במהירות:
“אבא! חזרת! התגעגעתי אליך!”
איתן הביט בתִּליָה מבט של ניצחון, כאילו אומר ‘ראי במי שירה בוחרת’. הפנים שלו התרככו מייד, הגבות התעדנו, וקולו התמתק:
“בואי, מתוקה, נלך לשחק,” אמר ברוך, מרים את שירה בקלילות ומחייך איתה. “אמא עייפה, תן לה לנוח קצת.”
תִּליָה נעמדה ליד הכיור, לופתת את המגבת בכוח עד שפרקי אצבעותיה הלבינו. בליבה ראשָׁה את מרירותה ‘עכשיו הוא גם מסית את הילדה נגדי.’ דמעות עמדו בעיניה, אך היא דכאה אותן בלב מוצק. די, עד כאן. זה הסוף.
בפנים היא כבר גיבשה החלטה בעוד שבוע היא מסיימת את קורס הגרפיקה במכללה; תאסוף את התעודה, תקנה כרטיס טיסה, לאן שלא יהיה רק רחוק מפה. איתן טועה כשהוא חושב שאין לה שום סיכוי. בעולם של היום מוצאים עבודה מרחוק בשניות כל מה שצריך אלו שני אתרים טובים.
היא צעדה אל החלון, שחררה את המגבת, והשקיפה על הרחוב החי: אנשים ממהרים לכל עבר, אורות החנויות נדלקים.
“יש לפחות יתרון אחד במעבר הזה הדיפלומה המקומית מבוקשת כמעט בכל מקום. אוכל למצוא עבודה מצוינת באיזו עיר שאבחר,” מִלמלה לעצמה.
בתוכה התמלאה תקווה. התכנון היה מגובש, רק לחכות למסמך, לארוז, ולצאת לדרך חדשה.
*********************
למה בכלל הסכימה לתת לאיתן הזדמנות נוספת? גם עכשיו, תִּליָה לא הצליחה להסביר לעצמה. הוא הרי נשבע, מתחנן שיזכה שוב לאהבה, שהפעם ישתנה ויהיה בעל ואבא למופת. עיניו נצצו מלאות תקווה, קולו רועד מרגש והיא נכנעה. היא כל כך רצתה להאמין שזה באמת אפשרי, שהם יחגגו חגים יחד, יבנו חיים חדשים.
אך ההבטחות נמסו מהר. בחודש הראשון עוד עזר עם שירה, בישל עבורה, קיבל את פניה בשמחה. אך מהר מאוד חזרו ההאשמות, החשדות, התחקירים: “איפה היית?”, “מה עשית?”, “עם מי דיברת?”
הסיבה לפרידה הראשונה? שום בגידה לא הייתה. רק קנאה אינסופית. איתן קנא לכל גבר, לכל מבט, לכל מילה. היא לא יכלה לעבוד במשרד יש גברים. לבקר אצל ההורים השכן שם טיפונת מנומס והסר סבלנות השתלטה. “כן, פעמיים פתח את הדלת,” חיקתה אותו בלגלוג במחשבותיה.
גם חברות לא נשארו: בהתחלה איתן רק זעף, עם כל בקשה לצאת איתן, רעם:
“החברות האלה שלך, רק צרות הן מחפשות, בוהות בגברים ופלרטטניות מזעזע!”
“הן רווקות וזכותן!” הגנה תִּליָה, פגועה. “כולנו רוצות לפעמים קפה ושיחה.”
“אז שישארו לבד, לא ילמדו נשים נשואות להשתולל!” חתך איתן.
בהדרגה החברות חדלו להתקשר, הפגישות פסקו. תִּליָה נשארה בודדה, ללא שיחות, ללא תמיכה. ההורים רחוקים, קולגות אין, רק ילדה קטנה שכל היום צריך לדאוג לה.
יום אחד, ליד ארוחת ערב מותשת, איתן פתאום פלט:
“צריך כבר להביא עוד אחד.”
תִּליָה קפאה עם הכף ביד. רק רגע קודם ניסתה לשכנע את שירה לאכול, להפסיק להתעצבן, ושוב ניקתה לכלוך מהשולחן. איתן ראה היטב כמה קטנה סף הכוחות שלה, אך בשלווה, כביכול מדבר בירקות, השתמש בדאגה כלפי עצמו.
“למה? שגם כך אינך עובדת מה תעשי בכל הזמן הפנוי? חבל לבזבז על שטויות כמו קורסים. בן נוסף ימלא אותך,” רטן.
הכאוס בתוכה כלל הכל; היא הבינה: היא חייבת לעצור את זה. עליו לא יהיה לה עוד ילד, לא עכשיו.
והשבוע האחרון השלים את הייאוש: איתן אסר עליה ללכת למסיבת יום ההולדת של אחיה. “יהיו שם רק גברים זרים,” התעקש.
שם, בפעם ההיא, היא נשברה.
בעודה לבד, ארזה הכל לעצמה ולשירה. ידה רעדה, לבה הלם, אך עשתה הכול במהירות. טלפון קצר לאחיה הוא מיהר להגיע עם טנדר קטן.
עזבו בשקט. פתק קצר: “סליחה, אי אפשר יותר. שירה צריכה מרחב של שקט.”
באותו היום פתחה תיק בבית הדין הרבני. איתן התעקש על תקופת ניסיון. בבית הדין הוא צעק, השפיל, האשים. הדיינת, אישה מבוגרת עם מבט עייף ובוחן, עצרה אותו שוב ושוב, מבקשת שידבר בנימוס. מתרשמת מהאווירה גזרה גט בו ביום.
“אינני רואה סיכוי לשלום בית. חמש שנים במצב כזה? צריך המון כוח לשאת בזה,” אמרה הדיינת.
תִּליָה הנהנה, בפעם הראשונה מזה שנים נשמה באמת.
בדירה של ההורים מצאה מקלט. לא היה פשוט: האריזות, הנסיעה, ההסברים, הדמעות. אך ברגע שעברה את דלת הבית הוקל עליה כאילו התפרקה אבן מהלב.
היא נרשמה ללימודי עיצוב גרפי הגשימה חלום ישן. איתן תמיד זלזל, אך כעת למדה בהתלהבות, שרטטה, שיחקה בצבעים. הלימודים פתחו לה אופקים.
החלו חברויות חדשות: נשים מהקורס, אמא מהגן של שירה, חברות מהשכונה. אפילו העלתה כמה פעמים חיוך לדייטים קפה, שיחה, תחושת חירות בוערת.
בערבים ישבה על המרפסת עם תה נענע, שוהה בדממה שבתוך הבית המשפחתי. במקביל, בגינה, שירה שיחקה עם בני הדודים בנתה בית מעץ, האכילה יונים. הצחוק הצלול של בתה שטף את הלב.
“כך צריך להיות,” חשבה, שותה לגימה. “בלי צעקות, בלי פחד. פשוט לחיות, לשמוח בקטנות, לראות את הילדה פורחת.”
היא החלה לתכנן לסיים את הלימודים, להתחיל לעבוד כפרילנס, אולי לשכור דירת סטודיו משלה. אלו היו חיים טובים.
אבל אחרי שנה, איתן שב והגיח לחייה.
זה קרה בשוק לוינסקי. תִּליָה בחרה תפוחים לעוגה. רגילה לשאון הסוחרים, לא שמה לב עד שהרגישה מבט צורב בגבה. היא הפכה ואיתן עמד שם.
הוא נראה שונה: רזה, חלש, עיגולים כהים מתחת לעיניים אבל בעיקר, אותו מבט חודר שלא החמיץ דבר.
“תִּליָה…” לחש, עושה צעד קמוץ. “חיפשתי אותך.”
היא פסעה לאחור, האוחזת סל הקניות מתחזקת כאילו מגן.
“למה?” שאלה, מנסה להסתיר את רעד קולה.
“אני השתניתי,” הוא נעמד במרחק סביר, כמו חושש להפריע. “הבנתי מה הפסדתי. אני מתגעגע אליכן.”
גל זיכרונות הציף אותה טיול בהיר בגשם, צחוקה של שירה בעגלה, ערב חורפי מול תנור הסלון.
“תני לי סיכוי,” ביקש בעדינות. “רק אחד.”
הוא הצליח לעורר אמון בזה ואפילו שירה השתוקקה לאבא. הילדה שאלה כל יום, ציירה אותם שוב יחד. הגעגוע היה ניכר.
לבסוף הסכימה בתנאי: שום חתונה, לפחות לא בזמן הקרוב. חיה משוחררת: פוגשת חברות, עובדת, מתקשרת למשפחה מתי שמתאים לה.
“בטח, הכל לפי רצונך,” הבטיח איתן.
הוא עבר איתן לעיר בצפון קריית שמונה. במבט ראשון זו נראתה התחלה חדשה, אך בהדרגה תליָה קלטה את המלכודת: בדידות מוחלטת, הרחק מכל מכרה. את המשפחה ראתה בזום, במרחק, תמיד תחת נוכחותו של איתן.
“אולי תתקשרי להורים בסוף השבוע, אז יהיה להם זמן?” הוא היה מציע מדי פעם בלי באמת להתעניין.
אפילו השיחות האישיות בוואטסאפ נערכו לידו. איתן התרגל לדרוש פיקוח:
“טוב, תודי. היה איזשהו מישהו, נכון? אני לא אכעס. רק תגידי את האמת.”
היא ניסתה לשכנע אותו עייפות, עבודה, ילדה אך כלום לא עזר. הוא עקב אחרי הטלפון שלה, התרגז אחרי כל שליח:
“מה הוא אמר לך? למה דיברת איתו כל כך הרבה?”
שום הסבר לא עזר.
באחד הערבים, שירה כבר ישנה, הנפץ הגיע לשיא:
“אז שוב את מתכתבת? עם מי? זה איזה גבר?”
“זה רק ליאת! חברה מהקורס. קבענו לטיול עם הילדים,” התרעמה.
“כן, בטח. חברות. ומה זה האימוג’י? פלירטוט?”
די, קול תִּליָה נשבר:
“מה קורה לך?! אמרנו שזו התחלה חדשה! נמאס מהחיטוט, מהשליטה!”
איתן החזיק את הטלפון, לרגע נראה פגוע אמיתי. אך מיד חזר להיות אטום:
“אין לך מה להסתיר? תראי את כל ההתכתבויות.”
“לא. עברת כל גבול. זה לא יקרה שוב,” התייצבה מולו. כוחותיה חזרו. “אני סיימתי קורס, התחילו להגיע עבודה ראשונה. ליאת כבר מצאה לי פרויקטים קטנים. הפעם כבר לא מפחדת.”
באותו רגע שמעו את קולה של שירה מתקתק מחדר השינה:
“אמא? למה את צועקת?”
תִּליָה מיד רצה אל הילדה, חיבקה אותה, נשקה לשערה.
“הכל טוב, מותק. מחר נצא להרפתקה חדשה. מקום שטוף שמש, עם המון נדנדות ודשא. טוב?” שאלה בחיוך.
שירה חייכה, התכרבלה בזרועותיה.
איתן עמד בפתח החדר, מבולבל לראשונה מאז שהכיר אולי כי הפעם תִּליָה באמת הלכה.
“את באמת תעזבי?” שאל בשקט.
“כן,” ענתה. “הפעם זה סופי.”
***********************
איתן יצא מדעתו אבל לא הצליח להחזיר אותה. פעם כעס, פעם התחנן, אבל תליָה לא זזה מהחלטתה: “נגמר. לא אחזור.”
שירה התרגשה, שאלה בימים הראשונים: “אבא יבוא? אראה אותו שוב?” אך תִּליָה עטפה אותה באהבה, מצאה דירה קטנה ליד פארק; חדשה, פתוחה, צבעונית. השינוי עזר.
תוך זמן קצר, רשמה שירה לחוג ציור. הילדה התחברה לילדות אחרות, שיתפו צבעים וצחקו יחד. הדמעות התמעטו, החיוך חזר.
בהתחלה איתן התקשר מדי יום, מקפיד לשאול לשלומה אבל עם הזמן, השיחות התמעטו, עד שהסתפק בברכת “יום טוב” ובהעברה חודשית של 700 שקלים, בקושי מגרדת את עלות החוג.
הניסיונות שלו להשפיע על תִּליָה דרך הילדה כשלו. שירה התרגלָה, תִּליָה זכתה בשקט.
בערבים הליכות בפארק, האכלת ברווזים, עלים בשלכת, עפיפונים, פרץ שמחה מחודש.
ובתוך היום-יום הזה ידעה תִּליָה: בחרה נכון. החיים לא קלים, אבל החופש, הביטחון, שלמות הנפש שווים כל מאמץ. לה ולשירה עכשיו יש עולם משלהן חמים, בטוח, מלא אור. בלא קנאה, לא חשדנות, לא איום. רק תקווה חדשה.
