אשליית הבגידה
את באמת רוצה שאבוא איתך? שאל תום, מעט מרים גבה, נועץ עיניים מלאות סקרנות ועם חיוך לוהט, כמעט מתגרה, בעיניה של לי־אור. בקולו ניכרה אי־הבנה עדינה. אני אשמח להכיר את המשפחה שלך, כן, אבל…
ברור שכן, לי־אור מיישרת קווצת שיער מאחורי האוזן ולחייה מאדימות מהתרגשות. היא פונה אליו ותופסת את ידו בעדינות, כפות אצבעותיהם נשזרות. זה חשוב שהם יראו אותך! סיפרתי עליך כל כך הרבה, שאמא כבר חושבת שאתה כמעט בן משפחה. אתמול היא כבר שאלה מה אתה הכי אוהב לאכול! תאר לך…
תום צוחק, לא מתנגד. יש לו תחושה מוזרה אבל נעימה שלהיות כל כך גאה בו גורם לו לחוש משמעותי. בת עשרים, תוססת, עם החיוך הכי שובב בעין מזירה, לי־אור מזכירה לו את תחושת החופש שמגיעה עם האביב הראשון אחרי חורף ארוך. מבלי לשים לב, מאז שהתחילו לצאת, תום נהפך לחלק בלתי נפרד מהעולם שלה מלא צחוק, טיולים ספונטניים ואופטימיות נצחית.
יום ראשון בירושלים, שמש חורפית ונעימה, שמיים כחולים ואוויר צלול שנותן להרגיש שהסתיו לגמרי כאן. לי־אור בוחרת שמלת פרחים עדינה, מחייכת לעצמה במראה. תום נשאר נאמן ג’ינס וחולצה מכופתרת, לא רשמי מדי, לא מזלזל באמצע הדרך בין כבוד למשפחה שלה לבין הסגנון האישי שלו. כשהם הולכים ברגל לשכונת קריית יובל, לי־אור מציצה לעברו שוב ושוב, כאילו חוששת שהתחרט.
ידים מתעסקות בקצה השרוול והשפתיים נעות בשקט.
את לחוצה? שואל תום, לוחץ על היד בעדינות ומנסה לשדר רוגע.
קצת, מחייכת בשקט, עיניה מתמקדות באבני המדרכה. זה צעד חשוב. אני רוצה שזה יעבור מושלם. אני בטוחה שתמצא חן אצל ההורים שלי. רק שאחותי, הדר … היא מקנאה בי. אין לה חבר עכשיו. אני חוששת…
הדר, חמש שנים מבוגרת ממנה, גבוהה, רזה, שיער כהה בקוקו וסגנון עסוק וענייני. היא בסוף הלימודים בהר הצופים ובנוסף עובדת במשרד במגדל שלום, מתנסה בעבודה האמיתית. כל כך בוגרת, כל כך מרשימה… אם תום יתפוס להדר את העין? לזה אסור לקרות.
הם נכנסים לדירה הישנה ברחוב רינגלבלום. לי־אור שמה לב הדר לבושה לא כרגיל: שמלה עם מחשוף, נעלי עקב, איפור עדין. עומדת מול המראה במסדרון, מתקנת עגיל. נראית משועממת לחלוטין מהביקור של לי־אור.
אה, הדר מסתובבת בקלות, גבה מוּרץ קלות, קולה קריר ומרוחק הגעתם מוקדם מהצפוי.
פשוט התפנה לנו, לי־אור משתדלת לשמור על קור רוח, אבל קולה רועד. את יוצאת?
כן, נפגשת במסעדה עם חברות, מציצה על תום, מחייכת חיוך מבודח די חתיך, הלוואי עליי. התכוונתי לצאת לפני שתבואו.
תום, שבינתיים סקר את הדירה הספות המגוונים, לוח הבוט של המשפחה ולוח המגנטיים במקרר, מנסה לשבור את הקרח:
את מאוד יפה, מחמיא בחיוך.
לי־אור חשה את הלב מצטמק בתוכה. היא מזהה את הטון הזה מתלהב, מחמיא, קמצוץ התפעלות. והיא יודעת, הדר מומחית לשלוט במעמד. הלב פועם מהר מדי, כפות הידיים מזיעות.
תודה, הדר מחייכת, אך עיניה נותרות עצורות, לא משחקת איתו, מקבלת את המחמאה כעניין רגיל.
אבל בשביל לי־אור זו התפוצצות. גל קנאה חד ומפתיע שוטף אותה.
בטח, קולה גבוה ותקיף מהרגיל. את תמיד צריכה להיות במרכז! גם כשאני מביאה את החבר שלי. כאילו תחרות!
לי־אור, הדר נושמת עמוק, עיניה כמעט מתגלגלות. אני בכלל לא התכוננתי תכננתי לצאת. את עושה עניין מכלום.
בשמלה כזו? סתם לשבת עם חברות? לי־אור מתקרבת, עיניה בורקות. אל תשקרי. התלבשת במיוחד להרשים את תום. את מקנאה שאין לך זוגיות רצינית!
זה שטויות במיץ עגבניות, הדר מפקידה ידים, צמצמה את שפתיה. זה הסגנון שלי. אל תשליכי עליי את חוסר הביטחון שלך!
תום עומד ביניהן, מבולבל. לא האמין שהביקור הזה יהפוך מהר כל כך לסערה. מה בכלל קורה? מחמאה קטנה…
לי־אור, אולי נרגיע קצת? הוא תופס צעד קדימה, מנסה לפייס. בואו נדבר, נוריד ווליום…
אבל היא כבר לא מקשיבה. הרגשות שטפה, לא עוצרת.
תמיד! צועקת לי־אור, קולה הדהד במסדרון. כל הזמן את צריכה להאפיל עליי! את בוגרת, יפה, מצליחה כמובן שכולם יסתכלו רק עלייך. ומה איתי? תמיד בצל.
די, אומרת הדר בשקט, עיניה כהות מכעס. זה לא תחרות. אף פעם לא היה…
בשבילך אולי לא, לי־אור נחנקת מדמעות, אך מסרבת לבכות.
באותו רגע, ההורים יוצאים מהסלון. אבא, שמואל, בחולצת פסים, עומד בכניסה, גבותיו חוסמות את המבט. אמא, מיכל, יוצאת מהמטבח, ניגבת ידיים בסינר, פניה עייפות.
מה קורה פה? שמואל שואל, חצי מתוך הרגל.
אמא, אבא, לי־אור פונה אליהם, קולה רועד. תראו! הדר התלבשה ככה רק כדי למשוך את תום! להוכיח שהיא טובה יותר.
מיכל מסתכלת על הדר, עננה קלה של אי־שביעות רצון.
הדר, למה ככה? שואלת ברוך רך, בלי להאשים את לי־אור. לי־אור אמרה שתביא את תום, יכולת להתלבש בפשטות.
תכננתי ללכת, הדר מקפלת ידיים. לא רציתי להכיר אף אחד! נמאס לי שלהאשים אותי כל הזמן.
את רואה? לי־אור בוכה, מצביעה על אחותה. היא הופכת הכול עליי!
תום מנסה שוב:
אולי פשוט… מספיק? זו לא סיבה לריב. אתם משפחה…
אבל לי־אור מתפרצת, תופסת את שמלתה של הדר ונותנת משיכה חזקה.
את השתגעת?! הדר נאנחת, כאב אמיתי מתגנב לקולה. את צריכה טיפול…
את! את מנסה להרשים אותו!
אין לי שום עניין בו, היא מפנה גב ובקול קריר: הכול אצלך בראש.
ההורים חוזרים לשיגרם, שמואל לוקח עיתון, מיכל מנדה פניה.
הדר, אפשר טיפה יותר התחשבות. זו אחותך.
התחשבות? הדר מתכווצת. היא משתגעת!
לי־אור פונה לתום, מחפשת תמיכה.
תגיד לה! תגיד שאתה רק איתי!
הוא שותק רגע, מביט אל הרצפה.
לי־אור, זו אי־הבנה. לא ראיתי אצל הדר כלום. ולא נעים לי שכל זה הפך לסצנה…
הכאב קורן מעיניה:
אז אתה בצד שלה? אחרי כל מה שסיפרתי?
תום מניף ידיו:
אני לא בוחר צד. חבל שזה קרה. בכיף יכלנו לשבת יחד, להכיר… היו דמעות ורעש.
הדר מחייכת בעוקצנות:
ברור. תודה, לי־אור. את יודעת לחרב אווירה.
היא מסתובבת, בודקת את הקרע בשמלה, ורעד קל בידה.
לי־אור רועדת. עיניה דומעות, ומעמקי הלב יודעת שעברה קו אדום.
…לא התכוונתי, לוחשת.
מיכל מתקרבת אל הדר, מניחה יד על הכתף.
הדר, תני לי לבדוק אולי אפשר לתקן…
לא צריך, מרחיקה אותה. אלבש משהו אחר, ואלך.
שמואל קם סופית מהספה.
אולי תרגיעו. לי־אור, מגיע להתנצל. הדר, נהגי יותר בגמישות. האחות שלך מאוד רגישה!
אבל כבר מאוחר. האמון והקרבה קיבלו מכה, ושורשים של טינה וצער נכנסים.
מאותו יום נהיה מתוח בבית. אחרי כמה ימים תום עובר לגור אצל לי־אור לזמן קצר (הדירה שלו ברחוב עזה בשיפוץ, הייתה הצפה), ההורים נותנים להם חדר, הדר נשארת בשלה, אבל הכול נשמע קר ומרוחק. כל שיחה, כל מבט, מדליקים אש מתחת לפני השטח.
בוקר אחד, לי־אור נכנסת למטבח. הדר מוזגת תה, דפדפת במחברות יש לה בחינה חשובה היום.
את עושה את זה בכוונה, לי־אור לוחשת בקור, רוצה שהוא יכנס ויראה אותך “לומדת”, כדי להרשים…
הדר מניחה בעדינות את הכוס, עייפה עד אינסוף, שקיות כהות מתחת לעיניים וקצת שיער לבן בולט לראשונה.
לי־אור, בקול קריר, אני שותה תה לפני בחינה. זה יכול לקבוע את כל העתיד שלי.
בחינה? או תירוץ לשבת ליד תום? מנסה להישמע תקיפה אבל משהו נשבר בתוכה.
לא נמאס לך? הדר לפתע מתפרצת, אבל שומרת על קור רוח. למה הכול אצלך זה תחרות? למה קשה לך לשמוח בשביל אחרים?
כי תמיד היית טובה יותר! צועקת לי־אור, דמעות חונקות. ותמיד תקחי ממני את מה שחשוב לי!
הדר עוצרת פתאום, מבטה מיטלטל רגע קל בין עלבון לחמלה, עוקרת רגש ומניחה מסכה של שוויון נפש.
אם את באמת חושבת ככה, לוחשת בקור, אני לא אמורה להיות פה.
היא נסגרת בחדר, אורזת תיק. לי־אור נשארת בפתח, מביטה. היא הבינה שפגעה, אבל לא מוצאת כוחות להתנצל.
למחרת, הדר עוזבת. מתקשרת לחברה מרחוב הנביאים, יבשה אבל קלה אחרי שנים של מתחים, אפשר לנשום.
הימים הראשונים קשים, אבל בהדרגה ההקלה והשקט מרגישים טוב סדר היום חופשי, קפה עם חברה, ערב עם ספר חדש. הלימודים מתנהלים יופי הבחינות מאחוריה, ויש זמן לנשום.
ההורים ניסו ליצור קשר, אבל כל שיחה מסתיימת: “לא היית צריכה להיפגע, את מגזימה”. בסוף, הדר מפסיקה לענות.
שבועות עוברים. לי־אור ותום עדיין יחד אבל הקנאה המתמדת מעייפת אותו. הוא מתעקש לשוחח, לדבר על זה שהבעיה בלב של לי־אור, לא בהדר. היא מדמיינת מרידה במקום שאין מחפשת בגידה בכל מבט.
לילה אחד אורז תום מזוודה.
אני לא יכול יותר, אומר את זה בלי שנאה, רק ייאוש. את לא נותנת לי לנשום. כל מילה התקפה. נמאס לי להצטדק.
בגלל הדר? דמעות בעיניים, קול חלש.
בגללי, עונה בכאב, מעביר יד בשיער. את כבר לא יודעת איפה נגמרת הדמיון ומתחילה האמת. בנית בינינו חומה ומאשימה אותי.
הוא יוצא. היא נופלת לרצפה, שותקת.
עכשיו, בלי הדר ובלי תום, הבית משתנה. מיכל מנסה לעודד את לי־אור, מבקשת עזרה בבישול או בניקיונות, אבל לי־אור מסתגרת בחדר, נועצת מבט במסך וטובעת בסדרות. שמואל, שקט מתמיד, מרים עוד פתקית תזכורת הכביסה מחכה, הכיור מלא, הארון מתבלגן.
אחרי חודשיים, מיכל מתקשרת להדר. הדר בספריה, לומדת למבחן. הלב שלה סוער געגוע מתערבב ברוגע של הרחק מהמשפחה.
הדר, מתוקה, הקול שלה שברירי, בקשה נסתרת. חשבנו… אולי תחזרי?
הדר מהססת, אבל עונה בקור:
למה?
את יודעת… לי־אור לא במצב טוב, החיים קשים, לא קל לנו בלי עזרה…
אמא, שקט, קול מתון אבל החלטי. הסתדרתי לבד. יש לי עבודה ומקום מגורים. אני לא יכולה להשלים ככה. אני זוכרת היטב מה היה.
אבל תום עזב, נאחזת האם בגל הקלוש.
זה לא קשור אליו, הדר מתעקשת. זה קשור ליחס. מתישהו תהיה עוד מישהו, ואז שוב נתווכח?
הטלפון שותק. אמא מתקשה לעכל.
אז את עוזבת אותנו?
לא, מדברת ברוך. פשוט לא חוזרת לגור. …ואגב, מתלבטת, אבל רוצה להיות גלויה. יש לי מישהו. אסף, מתכנת. חיים משותפים. אני מאושרת עכשיו.
דממה.
למה לא סיפרת לנו?
בעתיד תכירו, When I feel ready.
הן נפרדות סוף סוף. פתאום, הדר מרגישה משוחררת. זה העולם שלה עכשיו: לימודים, עבודה, אסף בלי אווירת ריבים.
אסף ממתין בכניסה לאוניברסיטה. הוא מחבק אותה.
הכל בסדר?
כן. דיברתי עם אמא.
הוא מהנהן, מחזק את ידה.
הם רוצים שתחזרי?
כן. אמרתי שלא.
הוא מחייך.
בא לך לקפה עם החבר’ה?
כן.
בזמן הזה, לי־אור שוקעת בעצמה. היא חושבת שוב ושוב על הקרע בשמלה של הדר, על כל ההשפלות והקנאה. אבל לא מתקשרת, לא מתנצלת גאוותנית מדי. המתח מזין את עצמו חדר סגור, מדיה, הימנעות מכל שיחה.
ערב אחד, מיכל נשברת:
לי־אור, אומרת בתקיפות בכניסה לחדר. מספיק עם זה, אי אפשר ככה יותר.
ומה את רוצה? העיניים עדיין דומעות.
תתחילי לעזור, תתעוררי. אי אפשר להמשיך לרחם על עצמך.
שמואל נכנס, עיניו משתנות לראשונה, והוא נעמד מעליה.
את צריכה לקחת אחריות. את דחית את כולם, הוא אומר. רק את יכולה לפתור את זה.
לי־אור נבוכה. היא מסתכלת על ההורים, רואה עד כמה הזדקנו.
אולי… אבל מה עכשיו? איך חוזרים?
פשוט, מיכל מניחה לה יד. תתחילי עם משהו קטן. עזרה, שיחה, מחילה.
לא אתנצל! שוב מתעקשת. לא אשמה.
מיכל מנידה בראשה. למה הבת לא רואה את האמת? החיים יהיו לה קשים…
