10 בניסן, תשפ”ד
היום חזרתי הביתה אחרי עוד יום בבית הספר. עמדתי מול הדלת ונשמתי עמוק. בלב קיוויתי שאמא במצב רוח טוב, אבל אצלי כבר התרגלתי כמעט כל ערב אני לא יודעת למה לצפות. נכנסתי פנימה, הנחתי בזהירות את התיק ליד הדלת וקראתי, “אמא, חזרתי!”. ידיי הזיעו ולב שלי דפק חזק כל כך, כאילו אוטוטו יברח לי מהחזה.
ופתאום, מהסלון, שמעתי את אמא. הקול החותך שלה בקע בכל הדירה: “אז מה הפעם, יערה? שוב קיבלת שלוש?”
התכווצתי כולי, הביטתי לרצפה על הסניקרס הישנות שלי. אני בסך הכול בת שתים עשרה וכבר למדתי לחכות לכל בז וצעקה, להסתגר בתוך עצמי ולא להראות חולשה. בגרון הרגשתי מחנק כמו שחונקים אותי מבפנים ומקפיאים את הלב שלי.
“לא, אמא… קיבלתי ארבע בחשבון,” גימגמתי בשקט, מנסה להתחמק ממבטה. שמעתי את הרעד בקול שלי הוא הסגיר אותי.
אמא קמה בבת אחת מהספה, זרקה לשולחן את מגזין האופנה ועלתה עליי בצעדים כבדים. הפנים שלה התקשחו, הגבות התקמטו כמו שריטה עמוקה, העיניים שלה שרפו לי בגב.
“ארבע?! את צוחקת עליי?” היא התיזה עליי בזעם, “הבת שלי לא מקבלת ציונים כאלה! את יודעת מה יחשבו כולם? זה משתקף עליי!.”
“ניסיתי… פשוט הייתה לי שאלה קשה, ישבתי עליה שעתיים אתמול…” מלמלתי בקושי.
“קשה?! חיכתה אמא, מקניטה. – נו באמת, בסוף כל פעם אותו סיפור. את בטלפון כל הזמן במקום ללמוד!”
היא חטפה את התיק שלי, הפכה אותו מחברות התפזרו בכל הכניסה כמו יונים מבוהלות, קלמר נפתח והעפרונות התגלגלו לכל הכיוונים. קפאתי במקום, עם חצי סיכוי לדמעות. התביישתי. באמת ניסיתי חרשתי למבחן הזה ושוב זה לא מספיק.
היא לא הקשיבה, פשוט דחפה אותי החוצה: “אל תחזרי עד שתדעי איך פותרים הכול! ואין יותר ארבעות, שמעת?”
הדלת נסגרה מולי בטריקה. עמדתי במדרגות, מחזיקה מחברת אחת שנשארה איתי כמו נס. הדמעות זלגו על הדפים, משאירות כתמים עגולים.
“למה זה חוזר על עצמו?” ישבתי בגרם המדרגות השומם, עוטף את עצמי כי נשארתי בלי הסווטשרט מהבית. רעדתי מהקור, הלב כואב.
התגעגעתי לאבא. הוא ידע להרגיע את הבית, להצחיק, להוריד מתחים. עכשיו הוא עובד רחוק באילת, בפרויקט של תחנת כוח חדשה; מתקשר פעם בשבוע, מבטיח להביא מתנות. לפעמים אני מפנטזת שיגיע פתאום… הוא לא כאן ועכשיו לבד.
אני זוכרת את הצעקות הראשונות, בכיתה ד’. אמא צעקה, משכה לי חזק ביד, הותירה פס אדום:
“מביישת אותי! איך אסתכל לאנשים בעיניים? יחשבו שלא חינכתי אותך!”
רצתי לאבא אז הוא עוד היה כאן. הוא דרש ממנה שתפסיק, ניסה להסביר לה שזה לא הכל בחיים. אבל כשנסע, היא קראה לי: “אם תתלונני שוב יהיה לך יותר גרוע. תשתקי. אל תרוצי לאבא!”
מאז למדתי לשתוק. להיות שקופה. בכל בוקר בדקה מחברות, כל ערב דרשה לדעת מה קיבלתי. אפילו להיכנס הביתה הפך למבחן. כל צעד זה ללכת על קרח שעלול להישבר.
פעם ניקיתי את החדר ושמעתי אותה מדברת עם רונית מהקומה. “לא רציתי בכלל ילדה. ניר לחץ, אמר שבלי ילדים זה לא משפחה. פחדתי שיכעס אם אסרב. קיוויתי שתהיה בן, אבל יערה יצאה והוא נדבק אליה… ואני נשארתי בצד. בגללה הכול התקלקל. עדיף שלא הייתה בכלל…”
זה דקר אותי. לא הרשיתי לעצמי לבכות. הסתרתי את עצמי. ניסיתי להיות אפילו יותר שקטה, אבל זה לא עזר אמא חיפשה כל טעות כדי לפרוק.
~ ~ ~ ~ ~ ~
“יערה? מה את עושה פה?” שמעתי קול רך. מאחוריי עמדה גברת זהבה מהקומה הראשונה. שערה הכסוף סודר יפה, עיניה טובות ועמוקות, והיא תמיד עטופה בחלוק פרחוני ונעלי בית מפנינות.
“אמא… זרקה אותי,” נחנק הקול שלי, מתייפחת.
“עוד פעם בגלל ציון?” היא נאנחה, ניגשה אליי בחיבוק לאמא, לקחה לי את היד. לא התנגדתי היא חיממה לי את כף היד והובילה לדירתה.
בפנים הרחתי עוגת וניל ותה עם נענע. התרווחתי לשולחן העגול עם מפת רקמה. הידיים רעדו לי.
“זה רק ארבע,” התחלתי לבכות, “אמרה שאני עצלה, גורמת לה להיראות אימא רעה…”
“שטויות,” אמרה נחרצות, פורסת פרוסות לחם. “את ילדונת חכמה וסקרנית. כנראה לאמא שלך קשה בעצמה ואני מבינה. רוצה שאלך לדבר איתה?”
“לא, זהבה. זה יעשה רק רע. רק אבא יודע לעזור, והוא לא פה”
היא ליטפה לי את הראש, פתאום העולם הרגיש טיפה פחות קפוא. “לפעמים גם הורים צריכים גבול. אולי אבא שלך צריך לחזור, ליצור שינוי.”
הבטתי בה, ופתאום הרגשתי שמבינים אותי. חיכיתי שיהיה אפשר לנשום. לאט לאט התחממתי, אכלתי כריך טעים עם גבינה וחמאה, שתיתי תה חם עם טעם דבש לראשונה הרגשתי פחות לבד.
“אבא הבטיח להגיע לחופשה…” אמרתי בביישנות. “אבל הוא בצד השני של הארץ. ואמא לא רוצה שהוא יתערב, אומרת שאני שלה, היא תחליט.”
זהבה נאנחה והתיישבה מולי, מתבוננת בי קשות. “לגדל לא להיות שוטרת. זה להאמין בילד שלך. אבא שלך אוהב אותך וצריך לדעת הכול. רוצה שאתקשר אליו?”
הפחד וההקלה התנגשו לי בראש אם אבא ידע הכל, אולי משהו ישתנה. הנהנתי. חייכתי מעט, מחממת את אצבעותיי בכוס. אולי יהיה אחרת.
*************************
שבועיים עברו, ומה שקרה שינה לי את החיים.
חזרתי הביתה וראיתי בכניסה את נעלי העבודה של אבא, מוכתמות בבוץ. הלב שלי התפוצץ מהתרגשות וחרדה. התאפקתי לא לרוץ לסלון, אבל שמעתי קול רם:
“את לא יכולה ככה! אנחנו משפחה!” זעקה אמא.
“משפחה? משפחה זה לא בית סוהר. דיברתי עם המורות ועם זהבה. אני יודע כל מה שאת עושה ליערה. את שומעת? כל השפלות, כל הפחד. הרסת לה את הילדות”.
“על מה אתה מדבר? היא מעלילה! ילדה שקרנית!”
“איך את מתייחסת אליה! אף ילדה לא צריכה לפחד כל כך מהבית שלה. את יודעת שהיא בוכה בלילות בגללך? ששיקרת לה ואיימת עליה שלא תפנה אליי?”
“היא מפונקת! העולם קשה! אין מתנות בחינם!”
“אבל לא על חשבון הנפש שלה! אני לא אתן לך להרוס אותה.”
“ואם תלך לא תראה אותה יותר!” אמא צרחה.
“ומי אמר שהיא תישאר איתך?” התקרב אבא, בשקט קר. ואז הוא פנה אליי, עיניו חמות, אלי. כרע מולי, אחז לי את הידיים, לוחש:
“ילדה שלי, אני לא עוזב. כבר החלטתי הכול.”
הוא חיבק אותי. בפעם הראשונה מזה שנים הרגשתי בטוחה. רציתי לשפוך כל כאב, אבל רק נצמדתי אליו ולחשתי:
“אבא, נגור רק שנינו?”
“בטח, מצאתי דירה קרובה, יש לי עבודה כאן. נתחיל מחדש. תמשיכי באותו בית הספר. בערב נבשל יחד, נראה סרטים, נדבר על הכול, כמו שתמיד רצית.”
הנהנתי, מחייכת עם דמעות. חיבקתי אותו חזק, נותנת לחום לשטוף ממני שנים של פחדים.
“תודה, אבא, על מי שאתה.”
הוא ליטף לי את הראש, לחש, “תודה שיש לי אותך. אני אדאג שתהיי מאושרת.”
אור חמים שטף את החדר. פתחתי חלון, בחוץ היו קרני שמש ראשונות אחרי הגשם. חייכתי לעצמי, יודעת שלפנַי משהו טוב.
ופתאום אמא הגיחה מהסלון, נראית כאילו השנאה שבתוכה בלעה אותה. “אתם עוד תצטערו! אני עוד אראה לכם!”
אבא עמד מולי, כבר לא נרתע. העיניים שלו בלטו לא זז מילימטר.
“איריס, זה נגמר. אני ויערה עוזבים. את לא תוכלי למנוע מאתנו שמחה וחיים תקינים. זה לא בקשה, זה מציאות.”
“אההה!!! אתם עוד תראו! את תזחלי אליי על ברכיים, תבקשי סליחה!”
התכווצתי, כמעט בוכה שוב. אבל יד של אבא על הכתף הרגיעה. “בואי, יערה. הולכים.”
הוא לקח אותי, חזק, ודלת הכניסה נסגרה מאחורינו. שקט חדש הציף אותי.
***************
עברנו לדירה קטנה בצפון תל אביב אור, מרפסת וריח של עץ הדרים. כל בוקר אבא ובֵי פותחים יום עם חביתה ולחם טרי, ולפעמים קפה בשבת. בערב טיול בפארק, ופעם אפילו הלכנו לראות סרט עם פופקורן בלי שאף אחד פוסל, מקטין או בודק.
בשישי בבוקר הראיתי לאבא את מחברת הציונים, לבי דפק:
“תראה, קיבלתי חמש במתמטיקה!”
אבא חייך “את גיבורה שלי. כשהראש שקט הלב נרגע והכל הולך.”
סוף סוף הרגשתי שייכות וביטחון.
“אבא, אפשר שנלך לספארי בשבת? לא הייתי שם מזמן. בא לי לראות ג’ירפה!”
אבא קרץ לי, “ברור! נכין כריכים, ונאכיל יונים. ואחר כך גם נצטלם עם קופים מצחיקים. שבת, סבבה?”
“בטח!” צחקתי, הלב סוף סוף קל.
**************
ובינתיים, בבית הישן, אמא לא מצאה את עצמה. הכעס אכל אותה. היא תכננה כל הזמן איך להחזיר לאבא ולי ניסתה להרים טלפון לאנשים, אפילו רשמה במחברת שלה רעיונות נקמה.
יום אחד, סבתא באה לבקר וראתה את הבלגן: “איריס, מה את עושה?”
“סתם, כותבת רשימת סידורים,” ניסתה אמא לשקר.
סבתא לקחה את המחברת, עיינה, ופניה החווירו. “איריס, את לא יכולה לחיות ככה! מספיק עם המלחמה הזאת. את צריכה עזרה דחוף. הפסיכולוגית מלינה פה ליד. אם לא תלכי, אני קובעת בשבילך.”
“אני לא צריכה פסיכולוגית! את זאת שמשוגעת!”
“אני דואגת לך,” השיבה סבתא. “אם לא תשני כיוון, תאבדִי את הכל.”
לרגע אמא התמסרה, בכתה פתאום: “אמא, אני רק רציתי לקבל קצת תשומת לב. בניתי הכול סביב ניר, סביב יערה, ופתאום הם לא פה”
סבתא חיבקה אותה, ליטפה בעדינות. “עוד אפשר לתקן. נכון, פגעת אבל עוד לא מאוחר. בואי נתחיל טיפול ביחד.”
איריס הנהנה. אולי זו ההתחלה לשינוי.
*************************
בערב, אני ואבא יחד על הספה. ראינו “פו הדוב”, התכרבלתי בשמיכה, שומעת את טיפות הגשם. הבטן סוף סוף רגועה.
“אבא, תגיד… יש סיכוי שאמא תשתנה? שתאהב אותי מתישהו?”
אבא נאנח לידי, מלטף שערי.
“אנשים יכולים להשתנות, אבל הם צריכים לרצות. לאמא שלך קשה, היא לא רעה. פשוט פגועה, מבולבלת. אולי העתיד יביא ריפוי. ותמיד תזכרי, יערה: את ראויה לאהבה. לא משנה מה אומרים לך.”
חייכתי בעד הדמעות, יודעת שלא משנה מה אני אהובה.
“אפשר להזמין את יעלי מחר? אף פעם לא הרשיתם לי להזמין חברות…”
“ברור! נכין עוגיות, תראו סרט, תגששו חברויות. זה הבית שלך כאן את יכולה להיות מי שאת.”
נשמתי עמוק, הלב מתמלא אור כמו פרח שבוקע באביב אחרי חורף ארוך. עכשיו, אני בטוחה השינוי הגיע.
