אהבת אם
יוכבד, זו דבורה. האכלת היום את אורי? הקול בטלפון היה נשמע כאילו היא שואלת על גור חתולים ששכחתי במרפסת, ולא על הבן שלה, בן השלושים ושתיים, מהנדס תוכנה.
אני עוצמת עיניים, לוחצת את הטלפון לאוזן. על השולחן במטבח עולה אדים מדג בורי מאודה עם ברוקולי טרי. אורי בדיוק מנגב את השיער הרטוב אחרי המקלחת, רענן ומתוח אחרי ריצה ערב.
שלום, דבורה. בטח שהאכלתי אותו. בדיוק מתיישבים לארוחת ערב.
ומה יש לאכול? שאלה מיד. שוב הסלטים שלך והדגים חסרי הטעם? גבר צריך לאכול בשר! צריך קלוריות! אתמול שמעתי בטלוויזיה שגברים רזים מתים יותר מוקדם. מה, את רוצה לקבור אותו עם הדיאטה שלך?
אורי, מזהה את הטון המוכר, מגלגל עיניים ומסמן לי: “תגידי שאני לא פה”. אבל הוא נוכח גם בלי להיות. הגוף החדש שלו, הבחירה שלו, מרחפים בינינו כמו ענן כבד.
דבורה, זה רצון שלו. הוא מרגיש נהדר. והרופא היה ממש מרוצה מהבדיקות שלו.
רופאים? הם יודעים רק למלא טפסים! נחרה בזלזול. אני אמא. אני רואה. הלחיים שקעו, עצמות בולטות… פעם היה גבר לתפארת, היום… לפחות תבשלי לו מרק עוף אמיתי. מחר אביא. או שאת חוסכת בבשר?
כך זה כל ערב. בדיוק בשש, הנייד מתחיל לרטוט ואני כבר יודעת זו היא. דבורה. החותנת שלי. הבקר הראשי על תפקידי כאישה.
ובהתחלה היה כל-כך טוב…
***
לפני שמונה חודשים, אורי חוזר מהבדיקות השנתיות לבן-תחומי, חיוור כמו הלבן שבקיר. מתיישב על הספה, פותח כפתור במכנסיים, נאנח כמו אחרי מרתון.
יוכבד, אני בצרות, הוא לוחש.
הלב שלי קופץ. לב? כבד? אני מדמיינת תסריטים.
מה קרה?
לחץ דם גבוה. הרופא אומר שאם לא אתחיל לטפל בעצמי, בגיל ארבעים אשב על תרופות. ויש לי כולסטרול גבוה… גם סוכר על הגבול.
אורי היה בן שלושים ושתיים. מטר שמונים, תשעים וחמישה קילו. הבטן גולשת קדימה, פנים עגולות, סנטר כפול. אחרי חמש שנות עבודה מול מחשב וארוחות צהריים משרדיות, איבד קוּמת-נעוריו והפך לדוד עייף.
נמאס לי, הוא אומר לבסוף. כבד לי לעלות מדרגות, אני מתבייש ללכת לים…
חיבקתי אותו. אהבתי אותו כמו שהוא. אבל אם קשה לו, ואם זה מזיק לבריאות צריך לשנות.
בוא נעשה את זה יחד, הצעתי. נלמד לאכול נכון. נמצא חדר-כושר טוב. אני אבשל אוכל בריא.
וכך עשינו. אורי נרשם לחדר-כושר “אקסטרים” ברמת גן, לקח מאמן אישי. אני הורדתי אפליקציות מתכונים בריאים, קניתי משקל מטבח, סיר אידוי. בפעם הראשונה בחיים הלכנו יחד לסופר וקראנו מרכיבים, חישבנו קלוריות, חלבונים ופחמימות.
חודש ראשון היה קשוח. אורי היה עצבני ורעב, הרים גבה על כל קופסת קוטג’ או חזה עוף. אבל אחרי חודש הגוף התרגל. הוא התחיל להרגיש הקלה במדרגות, הג’ינסים נשרו מהאגן.
בבוקר דייסת שיבולת שועל על מים עם תמרים ואגוזים. בצהריים קופסה עם הודו וירקות. בערב דג/סלט, לפעמים פשטידת גבינה 5% גבינת “תנובה”. נפרדנו ממיונז, מטוגנים, ג’אנק פוד. בהתחלה הכול היה חסר טעם, ואז פתאום גילו ברוקולי מושלם.
הקילוגרמים ירדו בהתחלה לאט, ואז מהר. שלושה חודשים פחות שבעה. חצי שנה פחות שתים-עשרה. אחרי שמונה חודשים שמונים קילו. מינוס חמש-עשרה!
הופעה חדשה. פנים חדות, עצמות לחיים, עיניים בורקות. מבט ביטחון חדש במראה. בעבודה שאלו “מה הסוד”, ברחוב נשים הסתכלו. הייתי גאה בו. בעלי הצליח!
דבורה בילתה את הקיץ אצל אחותה בפרדס חנה. ביוני נסעה, חזרה בספטמבר. שלושה חודשים בלי לראות את אורי. לדבר בטלפון לא רואים איך הבן נראה.
עד שחזרה.
***
לא אשכח את אותו בוקר שבת. דבורה דופקת על הדלת במפתיע. אנחנו עוד חצי ישנים. אורי פותח, רק בתחתונים וחולצת טי.
אני שומעת קריאה מהמסדרון.
אורי! אלוהים, מה קרה לך?!
אני יוצאת. היא עומדת עם שקיות, חיוורת, עיניים ענקיות. מסתכלת עליו כאילו ראתה רוח.
אמא, בוקר טוב, אומר אורי. למה כל-כך מוקדם?
מה קרה? אתה חולה? רזית… רזית כמה? עוזבת את השקיות, תופסת אליו, כמו לראות אם נשאר בו חיים. כל העצמות בחוץ! מה עשיתם לו?!
המבט עובר אליי. אני עוד בשמלת לילה, חשה עליה אצבעות מאשימות, למרות שלא אמרה כלום.
אמא, הכול בסדר, אורי צוחק. זה בכוונה. עליתי על מסלול כושר, אוכל בריא.
בכוונה?! היא נסוגה צעד. למה?! היית גבר למופת! ועכשיו כמו מסכן!
דבורה, הוא לא מסכן, אני אומרת. הרופא החמיא לו. כל הבדיקות השתפרו.
היא מביטה בי כאילו הצעתי רעל לבן שלה.
זה הרעיונות שלך? הדיאטות האלה? את הרעבת אותו?
אמא! אורי מתעצב. תפסיקי. זה החלטה שלי. נמאס לי להיות שמן.
שמן?! הכפפת ידים. היית בריא! עכשיו נראה כמו קיסם!
שוקל שמונים קילו על מטר שמונים, הוא לא דקיק. לאמא שלו, זו לא הנורמה.
הביאה סיר מרק עוף עם אטריות, תפוחי אדמה עם בשר, פשטידה. הניחה על השולחן, פוקדת: תאכל מיד.
אמא, תודה… כבר אכלנו. הוא מתפתל.
מה אכלתם? בודקת במטבח, רואה צלחות של דייסה ופירות. זה לא אוכל! תאכל משהו כמו שצריך.
אורי נאנח, מביט בי בתחנונים, מתיישב. אוכל צלחת מרק כדי לא להעליב. היא יושבת ממול, סופרת כל כף, נרגעת רק שקיבת אורי מלאה.
ככה צריך לאכול, היא קובעת. לא סלטים ודגים. גבר צריך דלק אמיתי. עכשיו אגיע יותר, לבדוק מה את מבשלת.
אחרי שהיא עוזבת, אורי מתפתל על הספה.
ייקח לי שעות לעכל את זה, הוא מקטר. כבר לא רגיל לכאלו דברים.
למחרת מתחילים הטלפונים.
***
בשש בדיוק צלצול.
יוכבד, זו דבורה. מה אורי אכל בצהריים?
אני נדהמת.
שלום. אורי בעבודה, לקח איתו קופסה עם חזה הודו וירקות.
הודו? אכזבה. זה יבש! הוא צריך בקר או לפחות עוף בשומן. וירקות איזה?
פלפל, עגבנייה, מלפפון…
זו לא ארוחה, היא גוזרת. זו תוספת. איפה אורז? איפה פירה? גבר לא יכול בלי פחמימות.
מנסה להסביר שהוא מקבל פחמימות מדגנים. מאמנת אישרה. היא שותקת ומסכמת:
אני יודעת להאכיל גברים. גידלתי אותו בריא, את הרסת אותו בשנה. מחר אביא קציצות. ביתיות, לא שלך.
יום אחרי שוב טלפון. מה היה לאכול? חביתה משלוש חלבונים ולחם קל.
ושלושת החלמונים? נבהלת. שם יש ויטמינים! למה משתמטים?
חלמונים הרבה כולסטרול, צריך להפחית.
השטויות, פעם לא היה כולסטרול! אבא שלי כל יום אכל שש ביצים, חי עד תשעים!
ויכוח מיותר.
יום שלישי האם הוא מתאמן?
כן, הולך לאימון ארבע פעמים בשבוע.
ארבע?! זה מסוכן! אנשים רק מתמוטטים מזה! הלב שלו לא יעמוד.
יש לו מאמן, הכול בפיקוח.
כל אלה רק עושקים כסף. בגילו שינוח כבר. את תהרגי אותו!
אני לוחצת שיניים. אורי שב מהאימון זורח. כל הבדיקות שלו תקינות. אצל אמא, לעומת זאת, הוא על ערש דווי.
יום רביעי, שמונה בבוקר.
יוכבד, חשבתי… אולי יש לאורי תולעים? מזה יורדים במשקל.
אני משתנקת.
אין לו תולעים, דבורה.
בדקתם? עשיתם בדיקות?
לא. כי הוא בריא!
חייבים לבדוק. בלוטת התריס. אולי יש לו גסטריט? כיב קיבה?
מעבירה את הטלפון לאורי. הוא מנסה להסביר. בסוף: “אני אבוא בערב”.
היא אכן מגיעה. עם סיר קוסקוס ופשטידות. אורי שוב טועם קצת, שלא תיעלב. מרגיש אי נוחות כפולה: מול אמא שלא מסוגל לא לאכול, ומול אשתו שסוטה מהתפריט.
סליחה, הוא לוחש לי אחר כך. היא זקנה. לא מבינה.
אם לא תציב גבול, אני מזהירה, זה לא ייגמר.
היא תתרגל.
אבל לא. מתקשרים כל יום, לפעמים פעמיים, כל פעם דאגה חדשה.
“אולי מהמים הקרים הוא מרזה?”
“אולי את לא נותנת לו ארוחת לילה?”
“שייק חלבון… זה לא כימיה מסוכנת?”
מדברת עם חברות, קרובי משפחה, מספרת שהבן גווע. דודה שלו מתקשרת לעבודה:
הכל בסדר? צריכים עזרה? כסף?
אורי גועש. בערב מתקשר לאמו, מנסה להסביר. היא בוכה: “אם אתה לא שומע בקולי, סימן שאתה לא אוהב אותי”.
הוא מוותר, מבטיח לבוא יותר לראותה.
***
שבוע אחרי, אנחנו אצלה. אורי לובש חולצה ישנה, פעם הייתה צמודה, עכשיו רפויה. דבורה מקבלת אותנו עם שולחן עמוס: עוף, תפוחי אדמה, סלט כרוב, עוגת גבינה.
תשב, תאכל, עסוקה. אתה חייב להתחזק.
אני קולטת שמדובר במלכודת. אוכל התקף אשמה או ריב.
הוא אוכל קצת עוף, קצת ירקות בלי רטבים. מסרב לעוגה.
לא תטעם את העוגה שלי? שואלת בקול שבור. קמתי בחמש וחצי בשבילך…
אמא, לא יכול. התזונה חשובה.
מה זו דיאטה? זאת הרעבת! תסתכל על עצמך! עור ועצמות! מסתובבת אליי. זה את! את! את הרי רזה, את רוצה שגם הוא יהיה!
אני משתנקת.
דבורה, אני לא מכריחה. זה שלו…
גברים לא מחליטים לבד! האישה קובעת! ואת מאכילה אותו עשבים! אני רואה קופסאות ריקות רק ירקות!
יש בשר, יש דגנים…
אל תתווכחי! אני לא מתערבת בעבודה שלך, אל תתערבי בגידול בנים! שלושים ושתיים שנה האכלתי אותו והיה בריא, בשנה אחת הפכת אותו לחלש!
אורי קם מהשולחן.
די, אמא, די. יוכבד לא אשמה.
ברור, תגן עליה! בוכה דבורה. כל החיים הקדשתי, עכשיו זו…
אנחנו הולכים. בדרך שותקים. אורי מחזיק בהגה, לסתות קפוצות. אני מסתכלת מהחלון, רותחת מבפנים.
בערב היא מתקשרת ומנסה פיוס.
יוכבד, סליחה, לא התכוונתי. אני פשוט דואגת. קשה לי לראות אותו ככה. פעם היה יפהפה.
הוא גם היום, אמרתי.
אולי בעינייך… אבל כולם אומרים שהוא שדוף. לא מזהים אותו. זה נראה כאילו אין לכם כסף לאוכל…
יש הכול.
אז למה הוא לא אוכל כמו בן אדם?
נשברתי. נשברתי מההסברים, מההתנצלויות, מההרגשה שאני נכשלת כאישה טובה.
***
המריבה הלכה וגדלה. היא ממשיכה להתקשר, לשאול כל ארוחה, לבדוק סימני מחלה. בוחנת כל צעד.
יום אחד היא מתקשרת אליי לעבודה. מזכירה מגישה לי טלפון בפליאה.
יוכבד, זו דבורה. אורי לא עונה. הכול בסדר?
הלב שלי נעצר…
לא יודעת. אני בלשכה. עכשיו אנסה.
מחייגת לאורי. עונה מיד.
מה קרה?
אמא שלך מודאגת, לא ענית לה.
שכחתי במצב שקט. הייתה ישיבת צוות.
אני מרגיעה את דבורה. היא נושמת לרווחה.
טוב שכך. כבר חשבתי שאיבד הכרה מהרעב…
דבורה, הוא לא רעב!
אולי את חושבת ככה… אתמול שמעתי רופא בערוץ 12. אמר שירידה חדה במשקל הרסנית. העור נופל, האיברים זזים… בדקתם אותו אחרי הירידה?
נבדק. הכול בסדר.
איזה רופא? קרדיולוג? גסטרו? הורמונים?
למה? הוא מרגיש נהדר.
עכשיו כן… מי יודע מה יקרה בעוד שנה…
ניתקתי וטמנתי את הראש בידיים. חברה לעבודה שאלה:
חותנת?
אני מהנהנת.
לי הייתה אחת כזו. כל יום בדקה אם הרצפה מטולטלת… עד שיום אחד אמרתי לבעלי: או היא או אני. בחר בי, בסוף היא ויתרה.
לא הייתי יכולה לומר דבר כזה. דבורה לבד, אין לה פרט לבן. הבעל נפטר, קצת חברות, אין משפחה קרובה. אורי הוא העולם שלה. אני מבינה – היא מפחדת לאבד אותו, מפחדת שאנחנו משתנים אבל אני לא יכולה לשאת את החטטנות היומיומית.
בערב אמרתי לאורי:
חייבים לדבר.
הוא נראה חושש.
על מה?
על אמא שלך. זה כבר מוגזם. היא מתקשרת בלי סוף, חוקרת על כל פיתה שאכלת, מאשימה אותי. נמאס לי.
היא רק דואגת.
זה הורס אותנו! היא מתנהגת אלי כמו מטפלת לא טובה, כאילו אני לא עומדת במשימה!
לא לזה היא מתכוונת…
אז למה היא שואלת אם האכלתי אותך?! למה מביאה כל רגע סירים ורומזת שאני לא יודעת לבשל?! למה מתקשרת לעבודה?!
אורי שותק.
תגיד לה לא להתקשר אליי יותר. שתרצה, תדבר איתך. אבל לא איתי.
בסדר, עונה בשקט. נדבר.
הוא מדבר איתה. יומיים שקט. ואז היא מתחילה להציק לו, חמש פעמים ביום. אורי עצבני, מתפרץ על שטויות. פעם בערב הוא זורק טלפון בכעס.
די! נגמר לי!
מה קרה?
עכשיו היא מתקשרת אלי! חוששת מהכול כואב הראש? מקרקרת? חלש? אני בן-אדם חולה כביכול!
אני מחבקת אותו.
נצטרך לדבר שלושתנו, להסביר לה שאתה בריא, שזה רצון שלך, שתכבד את זה.
היא לא תבין…
ננסה.
***
נפגשים אצלה בשבת. היא מסדרת שולחן. הפעם אורי אפילו לא מתיישב.
אמא, צריכים לדבר, הוא אומר.
היא נעצרת, צלחת פשטידות ביד.
לדבר על מה?
על החודשיים האחרונים. על השיחות, היחס ליוכבד, אי קבלת הבחירה שלי.
דבורה מניחה את הצלחת, חיוורת פתאום.
רק דואגת. זכותי כאמא.
את דואגת מותר. אבל לא מפקחת לי על החיים. בן שלושים ושתיים, בעל ומשפחה. אני בוחר את דרכי.
מה, היא מכריחה אותך? מצביעה עליי בכעס.
אף אחד לא מכריח אותי! אורי מרגיע. אני בחרתי. הגוף שלי השתפר, הבריאות עלתה. את לא רואה?
אני רואה ילד שירד חמישה-עשר קילו! פנים נפולים! אתה לא דומה לעצמך!
אני דומה למי שאני באמת, הוא עונה. הייתי שמן. עכשיו זה מאחוריי.
היא בוכה. מנגבת דמעות, מתיישבת.
אני פוחדת, מודה בלחש. אם יקרה לך משהו, לא אשרוד.
אורי מתיישב לידה, לוחץ את ידה.
המצב שלי השתפר. לא החמיר. בזכות השינוי חסכתי בעיות לב. מה שהיה זה המסוכן.
ואולי רזית יותר מדי? בוכה.
אני בדיוק במידה. לא רזה מדי.
היא בוהה בידיים.
בשביל מה זקוקים לכל הג’ימס האלה? בריאות? פעם אנשים אכלו פשוט והיו בסדר…
פעם כולם היו בתנועה, הלכו ברגל, לא ישבו שעות. היום האוכל שונה, מלא סוכר, מלחים. חייבים להשתנות, אני מסבירה.
היא מביטה בי, עיניה כואבות.
את גוזלת לי את הבן, היא לוחשת.
לא גוזלת. את נשארת האמא, אני עונה.
פעם היה בא, אוכל, מדבר… הייתי מרגישה חיונית. היום מסרב לכל מה שמכינה…
דבורה, זה לא האוכל. הוא צריך אותך לא בזכות מרק עוף, אלא בשלך. לדבר, לטייל, לראות סדרות יחד…
היא מביטה בי זמן ארוך. הלב שלי נחמץ מבינה, שזו לא רוע. היא פשוט לבד. אוכל הוא אצלה שפת אהבה.
את עדיין חשובה לו, אני אומרת. אבל בלי שליטה והאשמות.
דמעה נוצצת. היא מהנהנת.
אנסה, היא מבטיחה.
אנחנו הולכים. במכונית אורי לוחץ את ידי.
תודה שאיפקת. אני יודע כמה זה קשה.
קשה… אבל קשה לה יותר להיות מיותרת.
היא לא מיותרת.
רק אתה תוכל להוכיח לה. לא אני.
***
שבוע של שקט. אני מתחילה לקוות. יום שמיני טלפון בחמש וחצי.
יוכבד, דבורה. אולי תבואו בשבת? אכין דג אפוי עם ירקות, קראתי מתכון. כמעט בלי שמן, וסלט טרי. זה בסדר לאורי?
אני בולעת רוק.
בשמחה.
ו יוכבד, סליחה. לא התכוונתי להעליב. פשוט נבהלתי. פחדתי לאבד אותו.
את לא מאבדת אותו.
עכשיו אני מבינה.
סוגרת. אורי יוצא מהמקלחת.
מה קרה?
אמא שלך הזמינה אותנו לארוחה, רוצה להכין דג אפוי.
הוא מחייך.
היא משתדלת.
משתדלת.
בערב שבת, עוד טלפון:
יוכבד, סליחה על ההפרעה, אבל… מותר לאורי גזר? וסלק? במתכון כתוב שזה משמין…
אפשר, דבורה, הכול במידה.
וכמה זה מידה? מאה גרם?
בהחלט.
ואיזה דג עדיף? סלמון או בורי? סלמון שמן, אסור?
אפשר סלמון, שוב במידה.
ואיך להכין כוסמת? עם שמן?
על מים. קצת שמן, כפית.
רשמתי. תודה שאת סובלת אותי.
בשמחה.
אורי מחייך כשהוא שומע. “עכשיו היא תשגע אותנו על אוכל בריא?” “הרבה יותר טוב מהרהורים על מוות”, אני עונה.
***
בשבת מגיעים. הארוחה חגיגית, אבל קלילה: סלמון בתנור עם לימון ועשבי תיבול, ירקות על הגריל, כוסמת, סלט פשוט. עוגת גבינה קטנה סימבולית.
באמת ניסיתי, היא אומרת. אם לא טעים, תגידו…
אורי טועם, עוצם עיניים.
מעולה, אמא.
פחדתי לייבש, אפיתי דקה נוספת.
מושלם, אני מחמיאה.
אולי תלמדי אותי את השייקים שלכם?
בשמחה.
יושבים, מדברים. על השכנה, על הסדרה החדשה. לא בודקת כמה אורי אוכל, לא מציקה. פשוט נוכחת.
כשהולכים, היא מחבקת אותי חזק.
תודה, לוחשת. שאת עוזרת לי להבין.
יהיה בסדר.
בדרך חזרה אורי לוחץ את ידי.
נראה שמתחילים להשתנות.
נראה.
אבל שלושה ימים אחר כך שוב טלפון בשש בערב.
יוכבד, זאת דבורה. האכלת את אורי?
אני משתתקת.
כן, עונה בשלווה.
ומה?
ואז מבינה זה לא ייגמר אף פעם. תמיד תרצה לדעת, איכשהו להיות שותפה.
דבורה, אם את רוצה לדעת תשאלי אותו. הוא גבר, יודע לדבר.
אבל…
תקשיבי: לא אדווח יותר כל פרט. אם דואגת, תבואי ותראי. בלי חקירות יומיומיות.
היא שותקת.
את צודקת, לבסוף. סליחה. אני פשוט רגילה.
הרגלים משנים.
אנסה.
סוגרת. אורי מרפרף בי בעיניו.
הכול בסדר?
עוד מוקדם לדעת. אבל אמרתי סוף סוף את מה שצריך.
הוא עוטף אותי.
גאה בך.
אני מותשת. מרגישה כמו מלחמה על הזכות להיות אשתך, לא בייביסיטרית.
מעכשיו אני אגן עלינו.
תודה.
שבוע שקט. עוד שבוע. נדמה שהפנימה. אבל ביום שישי בערב צלצול בדלת. דבורה עם קופסה.
ערב טוב, יוכבד. הפרעתי?
לא, תיכנסי.
הכנתי לכם תבשיל ירקות, כמעט בלי שמן. תנסו…
ארוחת ערב, תבשיל טעים. היא יושבת איתנו, מחייכת.
טעים?
מאוד, עונה אורי.
היא מאירה. לא שואלת עוד מה אכלנו, לא מבקרת במקרר, לא מוכיחה. פשוט אמא.
אחרי שהולכת, אורי מחבק אותי מאחור.
אולי היא באמת משתנה.
אולי.
אבל אני יודעת שעדיין יהיו לפעמים שיחות, שאלות, ניסיונות שליטה. ההרגלים עתיקים. אבל לפחות הבנתי יש לי זכות להגיד “די”, להציב גבול, לחיות בשקט.
הטלפון שוב מצלצל, בדיוק בשש, יום שני. דבורה על הקו.
יוכבד, סליחה שאני מפריעה… רציתי לדעת בסוף שבוע אתם פנויים? רוצה להכין יחד סלט גבינה בריא, תלמדי אותי? בלי קמח…
אני צוחקת מתוך רוגע עמוק.
נשמח, דבורה.
אורי מגניב אליי מבט.
התקדמות?
קטנה, אבל כן.
הוא מנשק אותי.
היא משתדלת.
נכון.
ומקווה, שאולי יום אחד השיחות יהפכו סתם לשיחות. לא חקירה, לא חרדה. אנשים שמנסים להבין אחד את השני, לאהוב, בעולם חדש.
בינתיים, הדג מאודה במטבח והערב מחשיך, ואני יודעת נחמדים הקווים בין העולמות. ואנחנו יחד, בזה בצד שלנו. ביחד.
