יומן אישי, שבת אחר הצהריים.
יצאתי למרפסת להוריד את הכביסה, בדיוק כששמעתי את השכנה ממול קוראת את שמו של בעלי דרך חדר המדרגות. השמש האירה חזק על חבלי המצעים, והאוויר התמלא בניחוח של אבק ואספלט חם. הצצתי מעבר למעקה וראיתי את תומר עומד ליד הרכב שלנו; לצידו חמותי, רותי.
וזו הייתה ההפתעה האמיתית.
היא גרה בכלל ברמת השרון, ובחיים לא הייתה באה אלינו בלי להודיע.
אספתי במהירות את אטבי הכביסה ורצתי פנימה. עוד לפני שהספקתי להיכנס למסדרון, שמעתי את המפתח מסתובב בדלת.
הדלת נפתחה ושניהם נכנסו.
רותי סחבה תיק בד גדול על הכתף. תומר היה נראה לחוץ, כאילו רק חיכה שכל העסק הזה ייגמר.
“לא ציפיתי לאורחים,” אמרתי.
“אנחנו לא נשארים הרבה,” ענתה בקור ורכנה לחלוץ נעליים, תוך שהיא סוקרת את המסדרון בעיניים חדות.
הנחתי את האטבים הרטובים על השידה ועמדתי לראות איך הם מתיישבים בסלון.
“קרה משהו?” שאלתי.
תומר לא העז להישיר אליי מבט. הוא התיישב בקצה הספה, חסר שקט.
רותי הניחה את התיק על השולחן.
“הבאתי כמה דברים מהמחסן,” הודתה.
“איזה דברים?” שאלתי בחשד.
היא פתחה את התיק והתחילה לשלוף חפצים: אלבום ישן, שתי מחברות מצהיבות ולבסוף קופסה קטנה מעץ.
הלב שלי החסיר פעימה, מייד זיהיתי את הקופסה.
זו הקופסה של סבתא שלי.
היא עמדה שנים בארון אצלנו בבית.
“מאיפה הבאת אותה?” שאלתי.
“מהמחסן למטה,” ענתה.
“אבל היא הייתה כאן.”
רותי משכה בכתפיים באדישות.
“תומר הוריד אותה לשם מזמן.”
הבטתי בו.
“למה עשית את זה?” שאלתי.
הוא העביר יד בעצבנות בשיערו.
“חשבתי שזה לא משנה…”
“לא משנה? זו הקופסה של סבתא שלי!”
רותי פתחה את המכסה. בפנים היה שעון ישן, שתי סיכות דש ומכתב קטן ומקופל.
“זה דברים של המשפחה,” אמרה בשקט. “המקום שלהם במשפחה.”
“אני המשפחה,” אמרתי.
היא הביטה בי כאילו אמרתי משהו מוזר.
“את רק הכלה.”
בסלון השתרר שקט כבד.
מהרחוב נשמע טריקת דלת של רכב.
“מה את בדיוק מנסה לומר?” שאלתי.
תומר סוף סוף הרים את עיניו.
“אמא חושבת שאת החפצים האלה צריך להעביר לאחותי.”
“אחותך אף פעם לא פגשה את סבתא שלי,” מחיתי.
“אבל היא משפחה,” השיבה רותי בשקט.
היא הנהנה.
“ככה זה אמור להיות הוגן.”
הבטתי בשעון שבקופסה. סבתא שלי ענדה אותו כל יום. זכרתי איך נתנה לי אותו ערב אחד במטבח, תוך כדי שהיא קולפת תפוחים.
אמרה לי רק משפט אחד.
“שמרי עליו, אנשים לפעמים שוכחים מה שייך להם.”
סגרתי את הקופסה.
“לא.”
רותי קימטה את מצחה.
“מה פירוש לא?”
“זה אומר שהדברים האלה נשארים פה.”
תומר נשף עמוק.
“נו באמת, מאיה, אל תעשי סיפור.”
“אני עושה סיפור?” קולי רעד אבל לא זזתי.
“אתה לוקח דברים מהבית שלנו בלי לשאול ואני עושה סיפור?”
רותי קמה.
“אנחנו רק משוחחות.”
“לא, אתם כבר החלטתם.”
היא הניחה יד על הקופסה.
“אני לוקחת אותה. נדבר מאוחר יותר על הכל בשקט.”
משהו בי התהפך באותו רגע.
לקחתי את הקופסה ומיהרתי להחביא מאחורי גבי.
“אף אחד לא יוציא שום דבר מהבית הזה.”
תומר קָם בבת אחת.
“מאיה, די.”
“לא. מספיק, תומר.”
הבטתי לו ישר בעיניים.
“אתה זה שהעברת את הקופסה למחסן?”
הוא שתק.
והשתיקה שלו אמרה הכל.
רותי נדה בראשה בעצב.
“לא ייאמן כמה אנשים יכולים להיות כפויי טובה.”
החזרתי את הקופסה לארון וסגרתי אותו היטב.
לפעמים אדם מבין איפה עובר הגבול לא כשמישהו חוצה אותו, אלא כשאחר שותק ומאפשר שיעברו אותו.
עמדתי באמצע הסלון, מתבוננת בשניהם.
תגידו לי באמת אני הגזמתי, או שהם באמת ניסו לקחת ממני משהו שלא היה שלהם?
