רועי נסע ברכבת ביום רביעי שקט, והקרון היה כמעט ריק. אישה מבוגרת עלתה והתיישבה לידו, נראית בבירור בדרכה לחלקת הירקות שלה במושב, בדיוק כמו רועי ועוד נוסעים בקרון. מחשבותיו התמלאו בזכרונות על רעייתו המנוחה. פעם היו הולכים יחד לחלקה, אך מאז מחלתה העדיף להימנע מהמקום, שהרגע את בדידותו ועצבו.
כאשר הרכבת עצרה בתחנה, האישה המבוגרת פנתה לרועי ואמרה משפט שגרם לו להתקיף צמרמורת: “היום יהיה יום יפה ושמשי, יהיה לנו מספיק זמן לעשות משהו.” אלה היו בדיוק המילים שרעייתו נהגה לומר. מופתע, הנהן והתחילו לשוחח, דיברו על יבול חלש השנה, החורף הקשה, והתקוות לשנה הבאה.
בהגיעם לתחנת האוטובוס, רועי נדהם מכך שמעולם לא פגש את האישה הזאת לפני כן. הם הלכו יחד זמן מה, ואז נפרדו. כשהגיע רועי לחלקתו, ראה כי צמחיית בר השתלטה על הקרקע בזמן העדרותו הממושכת. אך השיחה עם האישה מהקרון שיפרה את מצב רוחו, והפיחה בו השראה להיכנס ולחקור את השטח.
עם התחדשות הכוחות, החל לעבוד בגינה חפר בערוגות, עקר עשבים שוטים. הסיפוק שחש כשראה את האדמה הפורייה גרם לו לא למכור את החלקה בינתיים. הוא נהנה מהפסקה, ישב על ספסל, טעם סנדוויצ’ים ושתה תה. מראה פרחי הבר האהובים עליו מתנפנפים ברוח, ותפוחים בשלים תחת עץ התפוח החדש, הזכירו לו רגעים אוהבים מהעבר.
מצב רוחו של רועי השתפר מאוד והחליט לבקר במקום לעיתים קרובות יותר. בעת שאסף פטריות ביער הסמוך, הרגיש כאילו הוסר ממנו משקל כבד. הבין שיש לו סיבה להמשיך לעבוד, ושזה מעניק שמחה ומשמעות לחייו.
בדרך חזרה פגש שוב את אותה אישה. הם חלקו תפוחים וצחקו יחד על עבודתם בגינה. האישה המבוגרת חיזקה אותו ואמרה שיש לו עוד הרבה חיים לפניו, ועודדה אותו למצוא שמחה וכיוון בעבודה שלו. כשירד בתחנתו, חייך רועי אל השקיעה, והרגיש מלא סיפוק הקושי לא היה עוד עול. למד שעל אף האובדן, החיים ממשיכים וצריך למצוא בהם יופי ומשמעות, במיוחד דרך עבודה שממלאת את הלב.
