חיים אחרי הגירושים
ענת, למה את מתעקשת כל כך? קולה של רותי היה רך אך תקיף, מלא באותה סבלנות מתנשאת שמילאה אותי, ענת, כל פעם מחדש בכאב פנימי. מתן הוא בחור לתפארת. נאה, חכם, מקצוע טוב, מרוויח יפה עם דירה בתל אביב. מה עוד בחורה צריכה?
הנחתי את הכף על השיש וחייכתי חיוך עייף אל אמא. האצבעות רעדו לי מעט מיהרתי להחביא את הידיים מתחת לשולחן, שלא תשים לב.
אמא, הוא בגד בי, לחשתי, מביטה לה ישר בעיניים. לא פעם ולא פעמיים שוב ושוב. היינו נשואים חצי שנה, וכבר הספקתי לאסוף מסמכים לעורכת הדין, והשופט אפילו לא נתן זמן “לשלום בית”! את מבינה? אפילו הוא ראה שהזוגיות שלנו לא תצא מזה כלום.
אז מה? רותי משכה בכתפיה וסידרה את הסינר שלה, כאילו חיסלה פרט זניח. כל הגברים כאלה. מה את חושבת, מבעל טוב לא בוגדים! צריך לדעת לעבוד על עצמך, לקום מוקדם, להירשם לחדר כושר, להחליף תסרוקת… את במקום גירושין!
נשפתי עמוקות, מותשת מעוד שיח חוזר, שיחה דומה שכבר עברה עלינו עשר פעמים בשבועיים. אחרי הפרידה חזרתי לדירת אמא שלי ברמת גן הדירה שלי, שקיבלתי מסבתא, הושכרה לסטודנטים. ציפיתי שהשוכרים יעברו, כדי שאוכל לעצב לי פינה מקום שיהיה רק שלי, שיעניק נשימה ושקט חדשים.
_________________
פעמון הדלת צפצף פתאום, חזק ולא סבלני, והבנתי מיד מי. מתן. כמובן. הלב ירד לי לנעליים, כפות הידיים התכסו בזיעה. אמא, כאילו בכוונה, התחילה להזמין אותו כל פעם, בלי לקחת ברצינות את ההפצרות שלי, כאילו לא שמה לב או לא מוכנה לראות את הפציעה שבי.
ענת, זה מתן! הודיעה רותי בשמחה, הגיחה מהמטבח עם שמחת ילדות בטון. כנס, מתן, נשמה, כנס כבר! קראה בשאגה אל המבואה, כולך לבביות, והעולם נראה לי לרגע לא הוגן ואכזר.
חנקתי את הכף עד שפרקי האצבעות הלבינו, המתכת הבריקה מול לסת חנוקה. הרגשתי גוש בגרון, והלב כואב.
אמא, אני לא רוצה לדבר איתו, אמרתי בשקט, נאבקת ברעידות בקולי.
לא שאלתי מה את רוצה, נפלט מאמא פתאום, ופניה התקמטו באי-סבלנות. הבית שלי! כשאת גרה כאן, תקבלי את מי שאני מזמינה.
הדמעות כבר דגדגו מתחת לעפעף, אבל התעקשתי לא לבכות. קמתי מהשולחן, כמעט מפילה ספל תה, חלפתי בדממה ליד אמא וליד מתן (שבעקבותיו עמד להסיר נעליים במסדרון), ונטשתי אל דלת המרפסת. הבושם שלו, חריף, עם רמז עץ, הקפיץ בי דחייה עזה.
ענת, רגע! קרא אחרי מתן, וקולו עטף אותי בדאגה מדומה, ממנה רק הרגשתי גרוע יותר.
לא עניתי. טרקתי את דלת המרפסת ויצאתי לקור, עוצמת את הדלת מאחוריי. הצינה חדרה לסוודר ולחיים, אבל לא הרגשתי. התכופפתי אל המעקה, אחזתי בו בחוזקה, מביטה על בנייני הקומות בשכונה ממול, עליהן אורות בודדים וריח תה חורפי בוקע מחלון פתוח. רחוק על המדרכה הלך עובר אורח בודד עם מטרייה, אי שם נשמע טנדר אשפה, ובבית ממול התנגנה לה מנגינה קלילה, שכאילו חירפה בי.
“רק שיילך מהר” חשבתי, מתעטפת בקרדיגן דק שלא ממש חימם. שמעתי את אמא צוחקת למתן במטבח, מדברת אליו בנעימות, כאילו לא קיים כאב בעולם, כאילו לא אני נשארת עכשיו במרפסת, רועדת מקור ותסכול.
הדקות משכו כמו טחינה כבדה. הידיים קפאו, אפילו האוזניים שרפו מקור, הגוף רעד, ואיזה כוח המשיך לעמוד ולא לחזור. ניסיתי להתמקד ברעש העיר צפירות, דיבורים מרחוק רק לא לזכור מה מתרחש מעבר לקיר.
פתאום חרקה הדלת מאחורי שקט, אבל חד, והקפיצה אותי. מתן יצא החוצה.
ענת, נעמד פסיעה ממני, ידיים בכיסים, הראש מוטה בניסיון לתפוס מבט בעיניים. בדַי נדבר כמו אנשים.
אין על מה לדבר, השבתי, מסובבת גב אל הטיפות על השמשה, מנסה להירגע.
תראי, התקרב, וחשתי אותו בנוכחות מוחלטת. הבנתי שטעיתי. באמת השתניתי. בואי ננסה שוב. אני מבטיח.
אפילו לא טרחת להתנצל באמת, הסתובבתי אליו, מרגישה איך התסכול רותח. אתה רוצה שהכל יחזור כי זה נוח לך. לא השתנית. אתה פשוט רוצה להחזיר מה שאיבדת.
אבל אני באמת…
מספיק, הרמתי את הקול, מופתעת מהנחישות שהתפרצה בי. לא רוצה. לא צריכה. מגיע לי מישהו אמיתי, נאמן. מישהו שמכבד אותי.
סובבתי את הידית נעולה. ברור! אמא שוב “דאגה”.
אמא! צעקתי, והתחנונים בקולי הפתיעו אפילו אותי. תפתחי!
כעבור דקה נשמע הקליק בדלת, ורותי נכנסה, עיניה זורחות כאילו זו שמחה גדולה. באותה יד החזיקה ספל תה מהביל.
ילדים, למה נתקעתם? הניחה את הספל על השולחן הקטן שבחוץ, יישרה מפה בדאגה-כאילו אימהית. תבואו לארוחת ערב, הכל מוכן. תה עם נענע, בדיוק איך שאתם אוהבים.
עקפתי את הפינה בלי להסתכל בעיניים, לבי נרתע לא רק ממתן, אלא גם ממנה שדוחפת אותי פעם אחר פעם לתוך הכאב, מתוך עיוורון מוחלט לרצונותיי.
אמא, נעצרתי במסדרון, פניתי אליה ישירות די. אני לא רוצה לראות אותו. אל תקראי לו. זה החיים שלי. אני מחליטה.
ענתלי, רותי נגעה בכתפי, ומגעה היה לי זר. בן אדם מתחרט, צריך לתת צ’אנס. אם את חכמה תוותרי. את תמיד קשוחה מדי…
עצמתי עיניים, סופר עד עשר. זה היה לשווא היא לעולם לא תשנה דעה. ידעתי כך חונכתי: בעל טוב קודם לדירות, משכורות ותואר, אשה טובה סולחת. שום טיעון לא יעזור.
בחדר, אוויר כבד ולח, השתרעתי על המיטה, אגרופים קפוצים על הברכיים עד שנרגע הרעד. שמעתי את קולותיהם מהמטבח, את השביעות הרצון בקולה של אמא, אותם ניגונים מתן דפק לי בראש עם “לא לעשות הר מעכבר”, כל פעם שהיה נתפס בעוד פלרטוט. בחילה טלטלה אותי. כמה עוד אפשר?
“בסוף הוא יעזוב”, ניחמתי את עצמי, אוחזת בדפדפת ומתחילה לשרבט גלים, הרים, קווים. זה תמיד הרגיע אותי, והכאוס שירד על הדף הפך ברגע לדפוס, ועם כל קו חשבתי בהיגיון.
_________________________
לאט לאט, מתן התחיל להופיע סביב הבית כמו צל מעבר. יום אחד “במקרה” חיכה בכניסה כשיצאתי לזרוק זבל, יום אחר צלצל עם סוכריות (“עברתי בסביבה, רוצה לומר שלום”), כלום לא מקרי באמת.
פעם הגיע עם זר שושנים אדומות וקופסת פרלינים כמו שהייתי אוהבת בילדות, ממולאות בדובדבן. הפרחים זהרו ממים, הקופסה הבליחה בנייר כסף צבעוני.
זה בשבילך, בזיק של חרטה בעיניים, מייבב. סתם ככה.
הבטתי בשושנים, אחריו. פניו פעם קסמו לי עם גומת הלחי, עכשיו ראיתי רק עייפות מזויפת, עיגולים כהים מתחת לעיניים, חיוך לא אמיתי.
תודה, באמת, אבל לא צריך, אפילו לא נגעתי בזר. בבקשה, אל תבוא.
אני יודע, המהם, מבטו מושפל, ארשתו שבורה. קשה לי לשחרר. את חשובה לי.
היית, תיקנתי בטון כבד. היית, פעם.
עמד שותק, ואז קיבל מפל של קונפליקטים פנימיים.
טוב. הבנתי. מצטער שאני מציק.
הסתובב, ובדיוק אז אמא פתחה את הדלת.
מתן, חמוד שלי, כנס! קראה בהתלהבות צורמת. מה אתה עומד? ענת, תזמיני את הגרוש שלך, תראי איזה פרחים! איזה עונג.
אמא, הוא כבר הולך, ניסיתי לשמור על קור רוח, פנימה הרתיחה. ואני לא רוצה מתנות מזרים.
אל תגזימי, חמודה! קשרה את ידה בזרועו. מתן נדרך אבל נשאר. בוא, הכנתי עוגה. תשב איתנו, תשתה תה.
מתן נכנס להסס, ידעתי שוויכוח בלתי אפשרי. פרשתי לחדרי והשארתי אותם במטבח.
מאחורי הדלת שמעתי את אמא לוחשת: “תראה, היא רק נעלבה… אתה תתמיד, היא תתרצה בסוף”.
כיסיתי את האוזניים, אבל המילים חדרו כמו עשן. רציתי לצעוק, לפרוץ ולספר לאמא את כל הכאב, אבל במקום לקחתי דף, ציירתי והנחתי שכבות כאב על הדף.
_____________________
חודשים חלפו. סוף-סוף עברתי הביתה, לדירה שלי ברמת גן, קרובה לעבודה. הכרתי כמה חברות חדשות; בסופי שבוע הלכתי ליוגה. התרגול העניק לי גוו זקוף, שקט בנפש וביטחון פנימי. כל בוקר בדממה דימיינתי שורשים השתילה שלי במציאות חדשה, שחרור העבר מאחורי.
באחת השבתות אחרי יוגה התחלתי שיחה עם המדריך אילן. כמה שנים גדולות לי, חייכן, בטוח בעצמו, עיניים טובות לא שופט. התחלפנו טלפונים, אחר כך קפה ועוד קפה…
אילן היה שונה ממתן. דיבר מעט, לא הפציץ בהבטחות, אבל נשאר תמיד, ידע להקשיב וגם לשתוק. איתו הרגשתי לראשונה אחרי זמן רב בטוחה, שלמה, לא צריכה להצטדק או להתאים.
כשסיפרתי לאמא, היתה התפרצות כאילו חיכתה לה:
מי זה? מה עושה? איפה גר? מטר שאלות חותכות.
מדריך יוגה, השבתי בכל הפשטות, מדגדגת פנימה לחץ. באולפן ליד העבודה. גר בשכונה הסמוכה.
זהו? עיוותה את פניה בלי סטטוס, בלי כסף, כלום? זה מה שאת רוצה? מה, תהיי עכשיו פרנסה לגבר?
אמא, לא אכפת לי כמה כסף יש לו, שמרתי על קור רוח. מה שחשוב לי זו הרגישות והיחס. הוא מכבד. לי זה מספיק.
מכבד, בטח. גם מתן כיבד אותך! פשוט את לא הערכת. לא קולטת שאת מסבכת לעצמך ת’חיים.
כבר לא היה עם מי לדבר. כל העולם של אמא בית, חניה, משכורת. אשה טובה זאת שבולעת ובולעת. הסברת לך לשווא.
עם אילן הכל התגלגל לאט כמו נחל בחורף. דיבורים, טיולים, בישולים, שיתוף חלומות. הוא פשוט היה, וזה הספיק לי להאמין שהחיים יכולים להיות פשוטים וטובים.
שישה חודשים חלפו, הוא כרע ברך מתחת לעץ בפארק ברחוב מיכ”ל ואמר:
ענת, אני רוצה אותך לצדי לתמיד. תנשאי לי?
הבטתי אליו, בעיניים טובות, שלוות, רעד נעים התפשט בי, חום חדש. כן, לחשתי עם חיוך. כן, אני מסכימה.
ידעתי שתהיה עוד סיבוב עם אמא; וכך היה.
את לא מתחתנת איתו! עמדת במסדרון, ידיים שלובות, החלטה כמו חומה. את תצטערי, אני מזהירה. הורסים חיים על אפיזודה חולפת.
כבר בחרתי, סגרתי את המעיל, הלב מתופף לא מאימה, אלא מביטחון חדש. אני מאושרת, וזה מה שחשוב.
את לא רואה ממטר! פסקה בקרירות כואבת תמיד היית עקשנית…
________________________
החתונה היתה קטנה, אינטימית, חוג חברים מצומצם, ענתה על כל חלומותינו. שמלה לבנה, פשוטה, ללא קישוט מיותר, אילן בחליפה כהה ועניבה כחולה. כשחילקנו טבעות ונישק אותי, ידעתי: הנה, מתחילה דרך שלי, בחירה שלא נכפתה עלי.
רותי לא הגיעה. במקום זה שלחה זר שושנים לבנות עם סרט שחור ומכתב: “אולי תתעשתי”. התבוננתי הרבה בפרחים, ובסוף הנחתי להם בפינה. כאב הציפני, אך דחקתי אותו.
מתן הופיע גם בזכות אמא, ששכנעה אותו לבוא. ראיתי אותו כשהתהלכנו בין אוהל לחצר, עומד ליד אופל חבוטה, מביט עלינו בעיניים לא ברורות.
למה באת? עצרתי, יותר ספק מאשר זעם. כאב כבר חיוור.
אמא שלך ביקשה, משך בכתפיו, קולו עייף. אולי את מתחרטת, אבל לא אומרת.
אמא אומרת הרבה דברים, ענה אילן בנחת, אוחז בידי. כף ידו חמה ובטוחה. לא תמיד היא צודקת.
יהיה נחמד אם תתעייפי מהחיים האלה, סינן מתן. תמיד תישארי ברירה אצלִי.
והלך, תוך שהוא משאיר לחלוחית רעה בלב.
אחרי החתונה קיבלנו הצעת עבודה בחיפה. עיר רועשת, מלאה ברוח ים, תקוות חדשות. עניתי מיד בחיוב. רציתי התחלה אמיתית, שם לא יזכירו לי את העבר, איפה שאוכל לבנות כמו שאני רוצה.
בערב לפני הנסיעה עצרתי לאמא. היא עמדה בגבה לחלון, שותקת, מביטה בגגות האפורים.
אנחנו נוסעים אמרתי מהדלת. אחר-הצפון.
אז מה? קולה הגיע עמום “בורחת מהבעיות?”
לא, אמרתי בהחלטיות מלאת שלווה אני רצה אל האושר. אם תרצי, תהיי חלק מזה. אבל רק אם תלמדי לכבד את הבחירה שלי.
רותי הפכה אליי, בזעם ופגיעה, וידיה שלובות יותר מבטן סגורה.
לכבד?! כמעט צרחה, רעד חשוב בקולה, הדהדו קירות המטבח. לכבד אותך על זה שאת עוזבת את הכל בשביל איזה מדריך יוגה? איזה עתיד מחכה לך?! זו טעות אחת גדולה.
הותקפתי בגל של עייפות נוראית. כמה פעמים כבר רבנו על אותם מושגים? כמה פעמים הסברתי שאין אושר רק בדירות, מכוניות או משרה? שאיפה שיש חום יש בית? נשמתי עמוק, מביטה לה ישר בעיניים.
אילן הוא איש נפלא, אמרתי בבהירות חדשה מעניק לי ביטחון ושלווה, דברים שמעולם לא ידעתי אצל מתן. שלווה, אמא. כשאפשר פשוט להיות אני.
שלווה? רותי התיזה צחוק עוקצני, שפתיים רועדות מכעס. זו שלווה, לגור בשכירות, לבשל בסיר אחד? מתן היה יכול לדאוג לך! להחזיר אותך. לנסוע איתך לכל חופשה שתחפצי… אני לא אתן לזה לקרות!
________________________
באותו ערב רותי התקשרה לאילן. ישבנו לארוז את החפצים האחרונים, כשקיבל שיחה ממספר לא מוכר.
אילן, יקרי, היא החלה ברוך לא אופייני. אני דואגת לענת. רגשית, לא יציבה… כל זה, הגירושין היא לא התאוששה בכלל. אתה רק הסחת דעת, תשומת לב זמנית. אל תסכן את חייך בגלל זה.
אילן שתק, מחזיק בטלפון בקצת קושי. התמונה שלה, הדמעה בגלגלה בראשו, הרגיעה אותו.
היא רק מתלבטת, לחשה רותי עוד תתגעגע הביתה ואז… מתן יהיה שם.
רותי, קטע אותה אני יודע מי ענת. ראיתי איך היא פורחת איתי. אני בטוח בבחירות שלה. סיימנו.
נתק. בפנים רעד של צער. איזו ילדות זו הייתה לה, חשב, כשאמא רואה בך רק כלי להגשמת החלומות שלה?
________________________
למחרת ניסיתי בכל זאת להיפרד יפה. הבאתי לרותי קופסת עוגיות שאהבה בילדותה וזר קטן של חרציות. ניסיתי ליצור רגע של שלום, משהו אחר מהמרירות.
אבל רותי החזירה אותי למציאות.
אפילו לא תתלבטי חודש? אולי את עייפה פשוט. תשארי כאן, התרוצצה במטבח, מקמטת-מיישרת את המפה.
כבר החלטתי, עניתי בעייפות שהרגשתי בלב. יש לנו עבודה, שכירות צמודה לפארק, כבר הכרתי את הקולגות בזום, אילן סידר סטודיו
סידר? התקרבה, עיניה נוצצות, הוא רק רוצה לשלוט בך. אם היית נשארת פה, היית מתעוררת. שם תעשי הכל בשבילו.
נעצרתי, הלם של חוסר אמונה נגע בי. חשבתי שמכירה אותה לא את זו.
את באמת מאמינה בזה? שאילן כזה?
כולם כאלה. מתן לפחות היה ברור. זה מתחבא מאחורי החזות הטובה.
מספיק, הדמעות שוב חנקו את גרוני. די. אני לא אוכל להמשיך להרגיש אשמה על שבחרתי בעצמי.
פניתי לעזוב, והיא אחזה בזרועי, חזק מדי.
חכי, לראשונה בקולה בקשה אני רק רוצה טוב לך.
טוב הוא מה שאני בוחרת, שיחררתי עצמי, בעדינות. אני בוחרת באילן. ובנו. ובחיים שבהם אוכל להיות חופשיה בלי שליטה מתמדת ודרישה להשתנות.
רותי התרחקה, פניה מתעוותות בין כאב לכעס. היא הניחה את היד ושוב לא הביטה בי.
זו הדרך שלך? לחשה, חלשה, מובסת. שתעזבי בשביל גבר?
אני לא עוזבת אותך, הרגשתי דמעות צורבות. עוזבת את השליטה. אני צריכה שתאהבי אותי כמו שאני. ואם לא, אז נתרחק קצת, כל אחת תחשוב, ונדבר כשיהיה נכון.
תדעי איפה למצוא אותי, הפנתה עורף, כתפיה רועדות.
עמדתי עוד רגע מול גבה, מול קו השערות הלבנות על הרקה, יד קפוצה על אדן החלון. רציתי לחבק, להגיד “יהיה טוב”… אך ידעתי שזה יהיה שקר. יצאתי בשקט, הפעם עם טלפון חדש שמספרו אמא לא תקבל. אולי יום אחד נדבר אחרת. עד אז אני צריכה מרחב. לעצמי. לדרכי. לחיים שנולדים מחדש.
