היציאה החגיגית של מרגולית בת-ציון
“מרים! זאת לא חמין! זה סלט ירקות לא ברור בכלל! אהובה, את עו״ד מצוינת, לכי תטפלי בעניינים שלך, תשאירי את המטבח למי שלא כל כך חכמה”
“מרגו, אני בכלל לא אישה!” מריה הייתה קרובה לדמעות מהעלבון.
למה שום תבשיל לא מצליח לה? אפילו המרקים הפשוטים היו לה כמו חידה סבוכה. בבית המשפחה שלנו, הכול התחלק מזמן: ורדינה בעלת הבית, מריה החכמה, ושירה הקופצנית, שכל גלגל עושה בדיוק מה שהיא מחליטה. ככה תמיד ארוחות המשפחה היו בתפקיד של ורדינה ליד הסירים, ואילו מריה ושירה דאגו להכול מאחורה קניות, ניקיון, לדאוג לילדים, במיוחד שירה, שתמיד יכלה לארגן את ה”חבורה של בן-צור” כך שעל אף החגיגה, גם הבית של ורדינה וגם הגינה שלו יישארו שלמים.
במשפחת בן-צור, אהבו ילדים מאוד. קיבלו הרבה פינוקים, אבל ניהלו אותם בנוקשות, שיוצאת בסוף איפשהו באמצע. כל שבעת הנכדים של מרגולית בת-ציון, שהייתה מתה עליהם, היו דומים לשירה, דודתם הצעירה, למרות שהיא בעצמה כבר הייתה אמא של שניים מהשובבים שמתרוצצים בדשא ונאבקים אם להיות קומונצ’ים או בני שבט אפריקאי עלום. ועדיין, כל זה לא השפיע על שירה בכלל היא ישבה על המדרגות, בררה שזיפים בשביל הקומפוט שעמדה מרגולית לבשל, וחשבה להצטרף לבלגאן, עד שסוּגרה במבטי ורדינה. זו, הוסיפה עגבניות לסלט בכעס, ומלמלה כביכול אל עצמה, אבל כל הבית שמע:
“אשת חיל? מה פתאום, את שובבה! שירה, מתי תרגעי כבר? תראי את מריה אישה מכובדת. ואני, נראית בסדר, לא? ואת? עד מתי תקפצי פה כמו ארנב? עם האופנוע והסיפורים על חיים טובים? שירה, הילדים יִגדלו! איך יתייחסו לאמא כזאת? עכשיו הם ילדים, עוד קצת מה יהיה?”
“ורדינה, תחסכי ממני,” אמרה מריה, השתדלה להציץ שוב לסיר החמין עליו עמלה כל הבוקר, ונאנחה. “יש במה להתגאות. למי עוד יש אמא שיכולה לפרק ולהרכיב כל אופנוע? את יכולה? אני לא. אפילו בשלנית עלובה אני לא. לא מספיק זה בשביל להתגאות?”
“מספיק. את לא מבשלת, אבל בבית המשפט את אלופה.”
“אז מה זה אומר?”
“שכל אחד וההתמחות שלו.”
“יפה אמרת!” מרגולית בת-ציון, שהציצה בינתיים בלי שנבחין, יצאה כעת למרפסת. כולם עצרו לשנייה, גם הילדים, שחדלו מריצות ועצרו כדי להעריץ את הסבתא בכל הדרה.
“וואו!” התאומים של שירה צחקקו, וכמעט הצליחו להסחיד אותה מרוב התלהבות.
“יש אפקט!” מרגולית הסתובבה לאיטה, אור חריג על שמלתה החדשה, נעליה עם עקב סטילטו הנעלה אותן רק באירועים חגיגיים.
“בואו, בנות, דעתכן? מותר לאישה בגילי להופיע ככה לדייט עם מישהו שלא ראה אותי מאז תש”ח?”
“מרגו, את מפילה פה את כולם!”
“רק לא ממש נפל,” אמרה מרגולית בחיוך רחב. “מה אעשה עם גופה חסרת הכרה? רוצה להבין למה צריך אותי אחרי כל כך הרבה שנים.”
“סבתא, אולי בכל זאת להזכר שאת גם אישה?” שאלה הגדולה של ורדינה, בת החמש־עשרה, וגם תקעה בפה חצי שזיף.
הצחוקים הפתיעו גם את החתולים שברחו מהמרפסת, ואת היורקשייר הקטן של ורדינה שרעד כולו.
“נסטי, תהרגי אותי!” ורדינה ניגבה דמעות, הלכה לקחת סמרטוט, ומריה ניסתה להרגיע את הכלבלב המסכן.
“מרגו, מה היה ביניכם?” היא ניסתה להנמיך את הקול כשהילדים רצו לשחק רחוק.
“מריהלה! היה לנו רומן!”
במילה “רומן” הייתה כל כך הרבה רגש, שנסטי כבר רצתה לקום לברוח ומיד התיישבה בחזרה.
“את רצינית?” שאלה נסטי.
בצחוק ובהתוודעות, כולנו נזכרנו שמרגולית, על כל פיכחונה, הייתה לנו באמת לאמא מאז שנהייתה חלק ממשפחת בן-צור, כשאמא שלנו נפטרה מוקדם מדי. אבא, הלום יגון ולא מבין איך ממשיכים, הפקיר אותנו למציאות, ווֶרְדינה, בת שמונה, דאגה לאחיות הקטנות, ולפעמים גם לעצמה לא ידעה לבקש עזרה.
הסבתא שלנו, שהגיעה “לעזור”, מהר מאוד הודיעה שבהחלטה שלה היא לוקחת רק את ורדינה הביתה. אותנו? שנישאר עם אבא.
באימה הבנו שאנו עלולים להיפרד אחת מהשנייה, והיא הקטנה שירה, מאיימת “להתחבא”.
בסוף אף אחד לא נלקח, ואחרי כמה חודשים הגיעה מרגו בהתחלה כרופאת ילדים מהקופת חולים, אחר-כך אשה גדולה מהחיים, שצעקה על אבא עד שחזר לעצמו, שידעה להגן ולחבק אותנו, לצעוק בקול רם כשצריך ולהכיל כשהיה קשה. לא היה צריך לקרוא לה “אמא”, היא לא רצתה. מרגו, וזהו.
עם השנים כל אחת מאיתנו הלכה בדרך שלה. מריה רצתה להיות שחקנית, מרגו אירגנה לה אודישן בתיאטרון. שירה רצתה להרכיב אופנועים ולעוף על הכביש מרגו מכרה את הבקתה מהירושה שלה, קנתה לה קסדה ומיגון, והשיגה לה קורס אצל פעלולן מקצועי. ורדינה הייתה עוגן, כבר מגיל קטן.
החיים של מרגו זרמו, צנועים ומלאים התעסקות ודאגה. עד אותו יום לפני שלושה ימים טלפון מפתיע עקב אחריו התרסקות ספל התה, וצעקה דחופה לנסטי: “תקראי לאמא שלך, אני צריכה תמיכה”.
ורדינה דהרה אליה עם הרכב, שירה כבר שם, ומרגו שפוכה על הספה, מבקשת רשות לצאת לדייט.
נשים, ילדים, צחוק בלתי פוסק בסוף מרגו קמה ואמרה: “אני הולכת. אולי, אחרי ארבעים שנה, מותר לי להגשים פנטזיה ישנה”.
סוף השבוע בבית של ורדינה היה חגיגה וסשן רכילות. כולנו שמענו סוף סוף את סיפורה הראשון, על אהבה נכזבת בבני ברק, בזמן שהייתה תלמידת תיכון והוא היה הולך להיות צוללן, על החֲבֵרה שגנבה לה אותו, על חלומות ועל מכתבים שנשלחו ואחד מהם עם וידוי אהבה.
הסוף היה כואב, כי בסופו של דבר מרגו כתבה לו שלא תוכל לתת לו את מה שגבר צריך לא רק אהבה, אלא המשכיות, ילדים, ולמרות זאת היא לימדה את הנכדות שיעור חשוב:
“כשתפגשי מי שחושב עלייך יותר מאשר על עצמו, אל תתלבטי זה האיש בשבילך”.
בשיא ההכנות ליציאה, הנכדות החליטו לשדרג לסבתא את הלוק עם אייליינר קבוע שגרם לנסטי לרוץ ולהביא שוב סמרטוט, והכלבה לברוח. כולנו כמעט נחנקנו מצחוק; על השולחן הייתה ישיבת משבר עם שירה, מריה ואפילו ורדינה לא הפסיקה לקרוע אותנו.
ובערב, כשהבחור הגיע לבית, מד קל הקרקפות נשבר: את מרגו עם השיער הלא מציאותי, הליפסטיק והפרחים יָכל רק הוא לנצח הגבר שאיבד שיער אבל לא חוש הומור. כולנו הבנו יש דברים שכתובים מלמעלה.
ואז ורדינה חיבקה את מרגו, לחשה לה באוזן: “אל תפחדי. אנחנו איתך. לכי על זה!”
ועוד ערב אחד משפחתי הפך לפרק חדש בסאגה של משפחת בן-צור כי אנשים טובים, אף פעם אין יותר מדי מהם.
