תמר בכלל לא רצתה להתחתן. אבל בגיל 19, היא גילתה שהיא בהריון מחבר ללימודים שאיתו הייתה בזוגיות כבר שלוש שנים. היא הרגישה שאין לה ברירה לא רצתה שהילד שלה יגדל בלי אבא.
הוא היה מבוגר ממנה, אך היה עדיין ילד בנפש, ותמיד נשען על אמא שלו. למרות זאת, הוא לא התחמק מהאחריות אמר שיתחתן איתה ויגדל את הילד ביחד. אז התחילו ההכנות לחתונה.
תמר הייתה מעדיפה טקס צנוע, אבל המשפחה דרשה אירוע גדול. היא לא הבינה למה צריך להוציא כל כך הרבה שקלים עבור קרוביהם, כשהכסף יכול היה לשמש לקניית דברים חשובים לתינוק. אף אחד לא הקשיב לדעתה. המסעדה, שמלת הכלה וההזמנות הכל נבחר עבורה. מי? חמותה ואחותה!
כשקבעו לה מדידה לשמלה, היא לא רצתה ללכת. היא דמיינה בראש שמלה עמוסה בקפלים ובאבני חן, כמו שחמותה ואחותה אוהבות. הן לא ממש ידועות בטעם טוב. כשהמשפחה שמעה שהיא מסרבת, הן קראו לה כפויה טובה ונעלבו ממנה. אבל לתמר לא היה אכפת, היו לה דאגות אחרות: בגרויות, מבחנים והכנות ללידה.
היא הגיעה למשרד הפנים בשמלה לבנה פשוטה ונאה, שהרגישה בה בנוח. ושם התחילה החגיגה.
לבני המשפחה לא היה מושג שתמר מתכננת לשמור על שם המשפחה שלה. החתן ידע ולא התנגד, אבל החמותה התעצבנה והתחילה לצעוק מול המצלמות: “איך זה שאת לא רוצה לשנות את השם שלך?”
תמר חייכה ונעמדה הצידה. מחר מחכה לה המשך חתונה מסורתית במושב של משפחת בעלה, מול כל הקרובים. היא הבינה שחייבת לשמור על העצבים שלה. הנישואין החזיקו מעמד רק כמה שנים. יניב היה בעל גרוע ואב לא מתפקד. בסופי שבוע הוא היה שקוע במחשב ומתעלם מהמשפחה. כשנגמרה להלתמר הסבלנות, ארזה את הדברים ועזבה.
החמות ממש לא שמחה מהמהלך הזה. ותמר סוף סוף נשמה לרווחה היא הרגישה חופשייה ומאושרת.
