יומן אישי // 22 במרס, תל אביב
המזוודה שלי הייתה כבדה מהרגיל.
כשעמדתי ליד המסוע בשדה התעופה בן גוריון, כבר הרגשתי בזה. אותו צבע אפור מוכר, ארבעת הגלגלים, השריטה הקטנה בפינה הכל נראה בדיוק כמו שלי. אבל המשקל, התחושה, האיזון משהו היה אחר. בכל זאת, משכתי אותה איתי לעבר היציאה, מביטה בגשם המטרד של מרץ מחוץ לחלון הזכוכית, שוטף את המטוסים הממתינים.
הגעתי לתל אביב ליום עיון במרכז לאדריכלות נוף. היו שאמרו שזה כבוד, שבכלל הזמינו אותי. בשאר ימות השבוע אני מלמדת סטודנטים באוניברסיטת חיפה, גרה בדירת חדר בבניין ישן בנשר, וספרים נערמים לי לאורך הקיר יער קטן. אמא שלי, רחל, מצלצלת כל מוצאי שבת: “נועה, נו, מה איתך? יש חדש?” ואני, כמו תמיד: “אמא, היום אקדמיה, מחר מחקר”. המילים תלויות באוויר, לא מסבירות דבר, אבל אומרות הכל.
הדרך במונית למלון נמשכה רבע שעה. הנהג שאל, “את בארץ או בתיירות?” עניתי: “בעניינים של עבודה.” הוא הנהן, מבטא של ‘עוד אחת מהמרכזים האלה’.
החדר במלון היה קומפקטי, אבל מסודר ונקי, עם חלון ובו פס לבן של חוף הים האפרורי, רטוב מהגשם. בפינה עמד עציץ פלסטיק קטן סיגלית מלאכותית ונעדרת ריח. הנחתי את המזוודה על המיטה, פתחתי רוכסן וקפאתי.
בפנים לא היו השמלות, המחברות או הנעליים שלי. היו שם בגדי גבר: סוודר ירוק כהה גדול ממידותי, ריח של עשב, לא בושם. ג’ינס, נעלי ספורט (מידה 45), מטען לטלפון מסוג זר, חבילה של זרעים (הכיתוב בוטני, בשפה זרה), ויומן עבה בכריכת עור ישנה.
זו לא המזוודה שלי. המעטפת דומה, כן אבל התוכן של מישהו אחר. המחשב הנייד שלי, התמונה של רחל אמא, שמלת ההרצאה כולם עכשיו באיזה מקום אחר. לקח לי כמה דקות לאסוף את עצמי. התקשרתי מיד לנמל התעופה. המענה האוטומטי הזמין אותי להישאר על הקו. חיכיתי, ספרתי 11 דקות, בסוף ענתה נציגה, רשמה את כל הפרטים והבטיחה שיחזרו אליי.
הנחתי את הטלפון, ובהיסוס קירבתי את היד ליומן. העור נעים, השוליים משופשפים, הגומי מתוח מדי. הלב אמר לא. אסור להציץ לחיים של זרים; זה כמו להציץ לחלון מואר בשכונה בלילה. לא מנומס. אבל אחרי כמה הקפות בחדר ושתייה מגביע המים, מצאתי את עצמי מחזיקה את היומן.
פתחתי.
***
הכתב משונה קצת נוטה שמאלה, אפילו העיגולים של ה-ע’ נמשכים רחוק. מישהו כותב בנחת, מדוד. הרשומה הראשונה ללא תאריך.
“ירושלים. בבוקר טיפסתי בשביל ל”גן סאקר”. העיר פרושה כמו יער ענק ששכחו לקצץ אותו. עצים בין הבניינים, שיחים מטפסים אל המרפסות. השרטטתי אזדרכת ליד שער הגן. הגזע כמו מפת עולם לא מוכרת. שלוש שעות ישבתי עד שקפאתי.”
הפכתי דף.
“עכו. שרטטתי פיקוס ענק בטיילת. לא של פיקוס אמיתי בונסאי. אבל השרשים כאילו מנסים לברוח מהאדנית הקטנה. עץ רציני בקנה מידה מגוחך. אולי גם אני.”
חייכתי, לראשונה כל אותו יום.
המשכתי לדפדף. כל עמוד, רשומה מעיר אחרת: יפו, חיפה, באר שבע, אילת. תמיד הצמחים, העצים אף מילה על המלון, מסעדה או אטרקציה תיירותית. איורים חיים בשוליים: עלים, שורשים, גזעים מעוקלים.
“יריד שוק לוינסקי, תל אביב. באמצע הדוכנים עומד עץ תפוז עתיק. המוכרים תלו על הענפים מחירונים. העץ עומד, כבר מעל מאה שנה. ראה יותר דוכנים וסוחרים מכל אחד בשוק. ניסיתי לצייר, הזיעה טפטפה.”
“יפו. ויסטריה נשזרת מסביב לחלונות כך שהמבקרים מתכופפים. המקומיים מתעלמים, התיירים מצלמים. אני עומד, מבין עץ שלא סופר חוקים. גודל לאן שעולה ברוחו.”
לא ידעתי כמה זמן אני קוראת. הגשם המשיך לטפוק החלון. דפדפתי הלאה. כל שורה שיחה של המחבר עם העצים. גלוי, נטול מסכות.
ואז, הערה מצמררת:
“ערד. שנתיים אחרי הגירושין. הייתי עם יעל ארבע עשרה שנה, מהלימודים עד הסוף. היא אמרה: ‘אתה אוהב עצים יותר מאנשים.’ אולי צדקה. אולי לא ידעתי לאהוב אנשים בדרך שתורגש. איני מאמין שאמצא. לא עץ אדם. מישהו שיבין למה אני רושם שורשים.”
סגרתי את היומן. קמתי אל החלון. הגשם, נעול הים אפור וחלק, בלי נצנוץ. למטה דלת נטרקת, קולות צחוק של אחרים.
שלושים ואחת, דירת חדר, ספרים בכמויות, “מה עם זוגיות?” ושוב התירוץ: “יש לי עבודה.” הקשר האחרון נגמר לפני שנה וחצי. התרגלתי לבד. האם זו שלווה או סתם הרגל שהחליף אושר?
שבתי למזוודה, סידרתי בגדים, ואז נזכרתי פתאום המכתב. שנכתב על עלה בשדה התעופה, בקצה חוסר הסבלנות של עיכוב. לא יומן, לא טיוטה. שטות ילדותית: “לאדם זר, אני חולמת לפגוש…” נעצרתי באמצע ותחבתי לכיס המזוודה. כעת הוא אצל איש אחר, בהרכבים לא נכונים.
שפתיי בערו מבושה.
***
בבוקר התקשרתי שוב ל”שירות אבידות”. ענתה נציגה, עבדה על עוגיה.
“שלום, נועה. אני מהשירות, בקשתך בתהליכי טיפול, נרשמת בתור. נחזור אלייך בין שלושה לעשרה ימי עבודה.”
עשרה ימי עבודה. מול העיניים המזוודה של מישהו אחר, לראשונה התגעגעתי לבגדים שלי. החולצה ליום העיון, המחשב הנייד, הנעליים כולם אצל זר.
יצאתי אל העיר. קניון עזריאלי ריחק רבע שעה ברגל. קניתי מכנסיים, חולצה, תחתונים, מטען. הקופאית: “איבדת מזוודה?” “התבלבלתי”, השבתי. “בתל אביב זה קורה הרבה. כולן אפורות.”
זה באמת מנחם מעט, לדעת שזה לא אישי.
רכשתי משחת שיניים, עצרתי לקפה באילנס שתיתי ליד הדלפק, נשענת, כל השולחנות נתפסו בידי זוגות. בדרך התקשרתי לאמא.
“הגעת בשלום? איך מזג האוויר?”
“גשום.”
“הבאת מטריה?”
“איבדתי את המזוודה.”
“בשבילי?! גנבו אותך?”
“פשוט התבלבלו. לקחו לי, השאירו אחר.”
הייתה שתיקה. “אז מישהו מסתובב עם הבגדים שלך… מעניין מה הוא חושב על הספרים.”
“די, אמא.”
“ברצינות. את הרי לוקחת איתך ספריה שלמה.”
לא סיפרתי לה על היומן, על הכתיבה המשונה, על המילים מערד. “הכל יסתדר, אמא,” אמרתי, וניתקתי.
חזרתי, הפעם לחפש בכל כניסת צד רמז פתק שם, טלפון. בכיס פנימי נגלתה לי כרטיס ביקור: “עמוס אבן. תכנון נוף. ייעוץ ופרויקטים.” ומספר.
כתבתי בוואטסאפ:
“שלום עמוס, נראה שהתבלבלנו במזוודות בבן גוריון. אצלי שלך, אפורה עם שריטה, היומן והכרטיס בפנים.”
תוך תשע דקות התקבלה תשובה:
“שלום, רק הרגע פתחתי את שלך. אין לי שמלה, ספרים, יומן, ואין לי מושג מה לעשות איתם. גם אני בתל אביב. ניפגש להחלפה?”
“קפה הירקון, רוטשילד, מחר בעשר. אהיה עם המזוודה שלך.”
“אחלה, גם אני.”
הורדתי את הטלפון. התגנבה המחשבה הוא ראה את מה שיש אצלי, בטח גם את המכתב. בושה וחיוך ביחד.
***
קפה הירקון היה פינה ירוקה בשדרה, שמש חיוורת, שולחנות עץ, ריח מאפים וקפה. התיישבתי מוקדם, לא מהתרגשות מהצפה. סידרתי את המזוודה לצדי, הזמנתי תה. זו רק החלפת מזוודות, הזכרתי לעצמי לא מעבר לכך.
אבל זה לא הרגיש ‘רק’. היומן שלו עמד כמו משקל נוסף על השולחן. כשהוא נכנס, זיהיתי אותו מיד גבוה, ז’קט ירוק כהה, פס שיזוף רוחבי על האף. משך את עיניי למזוודה. ניגש.
“נועה?” שם לב לדילוג בין מילים.
“אתה עמוס?”
הנהן. הניח את המזוודה שלי לידי, שתיהן זהות לגמרי אפורות, השריטה משותפת.
“מוזר, בדקתי תווית מזוודה.”
“גם אני.”
“אולי תוויות התבלבלו, או ששנינו לא שמים לב.”
“אולי המזוודות עושות יד אחת,” עברה בו חצי חיוך עקום.
“אני חייב להודות…” התחיל לומר.
“על שפתחת?”
“חשבתי שזה שלי. ראיתי את הספרים. לא התאפקתי והמשכתי.”
“גם אני קראתי אצלך.”
היה שקט, הוא שיחק בכפית.
“קראת את היומן שלי?” לחש.
“כולו.”
שקט מבויש. בחוץ ילדים שיחקו בחול.
“את מכירה את גן סאקר עכשיו,” אמר.
“ואת הבונסאי בעכו. את הפיקוס, את הליפתא.”
“ואת הלב, שנראה כמו אמון.”
הניד בראשו.
“ואת ערד.”
הנהנתי, והוא קלט.
“את יודעת עליי דברים שרוב האנשים לא יודעים,” המשיך.
“ואתה עליי.”
הוציא דף, הכירתי את הפינה המקופלת המכתב שלי.
“מצאתי את זה אצלך. קראתי.”
“לפעמים צריך לכתוב לשום מקום”.
הקריא, כמו שיודע בעל פה: “לאדם זר, אני חולמת לפגוש מישהו שאפשר לשתוק לידו. לא כי אין מילים, אלא כי מבינים. עייפתי מהסברים. רוצה שמישהו יסתכל על מדף הספרים שלי ויבין הכל. רוצה שמישהו”
“חסל,” לחשתי, והוא חייך ברוך. “שם נקטע המשפט, לא סיימת.”
“לא ידעתי מה אני רוצה לכתוב הלאה.”
“אני יודע,” אמר. “הייתי ממשיך אותו, אבל עם עצים במקום ספרים.”
שנינו צחקנו. חלפנו על פני שלב ההיכרות המלאכותית מיד להמשך.
רציתי לדעת עוד. הוא סיפר בדיחות מוחבאות שהוא פוחד מיונים, מאז אחת נחתה לו על הראש. הודיתי שאני נוהגת להתווכח עם ספרים בקול רם כשאני לבד. הוא סיפר על פיקוס בשם ארקדי ששרד אצלו כל מעבר דירה.
הלכנו יחד לגן העצמאות, ראינו שם עץ ששורשיו התפתלו כמו תשובה לשאלה שאני עוד לא יודעת לנסח.
חזרנו לבית הקפה. כל אחד אסף את מזוודתו מהכיסא, מתוקן.
***
בערב, בחדר, המזוודה הייתה סוף סוף שלי, מלאה בספרים, בחולצה האהובה, בתמונה של אמא שלי. הכל חזר למקום רק המכתב לא. אבל על הכיסא חיכה לי ציור עץ מדומיין מקו וענף ושרשיו פורשים רחוק. “מה זה?” שאלתי כשנפרדנו. “עץ בשביל עיר בלי צל,” אמר, “אולי תשתלי אותו כפרויקט.”
שלחתי לו הודעה: “תודה על העץ. אני אשתול אותו.” ענה כמעט מיד: “אם אי פעם אתכנן פרויקט בקטמון תבואי לבקר?”
“בטח, אני גם מבקרת מדפים.”
“פתקאי הוא קטן רק תוכניות קטנות ייכנסו. תצטרכי להגיע בעצמך.”
“אני אחכה.”
בלילה, כשכבר התעייפתי, שלפתי דף חלק והתחלתי מחדש: “לאדם זר, אני חולמת לפגוש מישהו שאפשר לשתוק לידו…” הסתכלתי בציור העץ. ושם, סוף סוף, הוספתי מילה. “עמוס”.
קיפלתי, תחבתי לכיס הצד של המזוודה. לסגור מעגל.
הגשם שכך, תל אביב חיכתה לאביב, וכל מה שהשתנה הבנתי שהלב שלי קל יותר, המזוודה מלאה, ואני מחכה לעץ חדש שיצמח אצלנו בעיר.
