המזוודה האבודה
המזוודה לא הייתה במשקל הנכון.
תמר הבינה את זה כבר כשראתה אותה על המסוע. השתים-עשרה קילו המוכרים והאהובים הפכו פתאום למשהו אחרכבד יותר, צפוף, עם מרכז כובד חדש ומוזר. ובכל זאת, הפלסטיק נשאר אותו פלסטיק, ארבעה גלגלים, שריטה בפינה השמאלית. תמר תפסה את הידית ויצאה מהטרמינל.
נמל התעופה בן גוריון הריח כמו אספרסו ודאודורנט זול. בחוץ, גשמי מרץ טפטפו על המדרכהלא בדיוק הבטחה לחופשה, אז תמר הזכירה לעצמה שהכנס הארצי להצללת ערים עושה את כל הסיבה לעוף מתל אביב לראשון לציון. רק לא סיבה למסיבה.
היא בת שלושים ואחת, חוקרת צעירה במכון למחקר עירוני ברמת גן, דירת חדר שכורה עשרים ושמונה מטר רבוע, ערימות ספרים על כל המדפים וגם על הרצפה. אמא שלה מחולון מתקשרת כל יום שישי ושואלת את אותה שאלה: “נו, משהו חדש?” ותמר עונה כל פעם, “אמא, אני עובדת.” כאילו זה באמת עונה על הכול.
הנסיעה במונית למלון בראשון לקחה רבע שעה. הנהג שאל”מה, בקטע של נופש?” תמר סיננה: “לא, עבודה.” הוא הנהןברור, המציאות בארץ.
החדר לא היה גדול, אבל נקי. החלון השקיף על כתם כחול של ים בין הבניינים. על החלון עמד עציץ פלסטיק מדומהגרניום, שבחיים לא ראו חצר. תמר הניחה את המזוודה על המיטה, פתחה אותהונעצרה.
המזוודה לא שלה.
בפנים: בגדים גבריים. סוודר ירוק כהה, ריח של אדמה ולא של בושם. ברור ששל גוף גדול בהרבה ממנה. גינס. נעלי התעמלות (מידה 43, תודה רבה). מטען לאייפון שהיא לא מחזיקה. שקית זרעים, כיתוב באנגלית, משהו בוטני. ובמחברת עבה בכריכת עור וגומי קשור מסביב.
זה לא המזוודה שלה. תמר התיישבה על קצה המיטה ובהתה בתכולה. פלסטיק אפור, גלגלים, אותה שריטה, אבל לא הבית שלה. מישהו ברחבי בן גוריון הסתובב עכשיו עם הספרים שלה, שמלת ההרצאות, המחשב עם המצגת, ותמונה של אמא. והיא עם החיים של מישהו אחר.
חמש דקות היא ישבה בשקט מוחלט, קפואה. ואז התקשרה לנמל התעופה. ההודעות בעברית עילגת: “המתן לקשר לנציג.” אחרי אחתעשרה דקות, המענה. הפקידה רשמה נתוני טיסה, מספר תג, ביקשה להמתין. “יחזרו אליך, מבטיחה.”
תמר התיישבה שוב, מבטה נעוץ במחברת שהונחה כאילו במיוחד. הכריכה משופשפת, הגומי מתוח מדי.
הגבולות ברוריםזרים זה זרים. כמו לא להאזין לשיחות של השכנים או להציץ לחלון שלהם. לא מנומס. היא קמה, שפכה לעצמה מים, עברה שוב ליד המחברת.
הכתף השמאלית שלה, זו שמנוכרת פיזית תחת תיק המחשב הקבוע, כמו נטתה קדימה לבד, האצבעות שהתרגלו לגעת בטאץ’פד במשיבת ברק נגעו בכריכה. היא הייתה רכה, חמימה.
היא פתחה את המחברת.
***
הכתב היה משונה. אותיות מתעקמות שמאלה, עגולות, זנבות ארוכים לי’ ור’. לא מהירות אלא שקולות, של מישהו שמדבר לאט.
הדף הראשוןבלי תאריך:
“ירושלים. עליתי בבוקר לגן סאקר רגלית, העיר למטה נראית כמו יער ששכחו לקצץ. עצים בין בתים, שיחים מטפסים על חלונות. ציירתי עץ דקל בכניסה. הגזע נראה כמו מפת עולם אחרת: כתמים, איים. שלוש שעות ישבתי שם עד שהתקרר לי.”
תמר דפדפה עוד.
“חיפה. שרטטתי עצי שקמה בגנים הבהאיים. לא באמת מקורייםאבל הם עם שורשים שמנסים לברוח מהאדמה ברחבה. עץ רציני במידה מגוחכת. אולי אני דומה לו.”
היא חייכהלראשונה באותו היום.
היא המשיכה עוד עמוד, ועוד אחד. נסיעות אחת אחרי השנייהברצלונה, אתונה, אילת, טבריה. בכל עמוד מקום, וצמחים. האיש מטייל, מצייר עצים וכותב איתם דיאלוגים. לא מילה על בתי מלון, אוכל, אטרקציותרק עלים, גזעים, שורשים. בין השורותסקיצות קטנות, שלושה עלים, שורש עטוף אבן.
“ברצלונה. בשוק פתאום עץ תפוז באמצע הדוכנים. קילוגרמים של תפוזים תלויים בשקיות, מחירים על העצים. העץ בן מאתיים לפחות, ראה יותר שווקים מאיתנו. ציירתי, הידיים רעדו מהחום.”
“אילת. הבוגנוויליה ברחוב המרכזי יורדת כל כך נמוך, שהיא מכסה מזגנים. תיירים מצלמים, מקומיים רק חולפים. עץ שלא מתרגש מגבולות, גדל לאן שבא. הלוואי עליי.”
תמר הבינה שכבר ארבעים דקות היא קוראת. בחוץ החשיך, הגשם דפק על עדן החלון באובססיה.
היא דפדפה הלאה.
“טבריה. פארק נטוש בקצה העיר. עצי תות עבים, השורשים קרעו את המדרכה. פעם הסתובבו כאן אנשים, עכשיו רק עצים. אני. ציירתי עץ תות עומד כמו חייל תורןיציב, לא זז. ככה נראית נאמנות. עומד ומחכה שמישהו ישוב.”
שוב ושוב, האיש מדבר עם העצים, בלי בושה. הם החברים שלו. ותמר תהתהלמה?
ואז, עמוד שאחריו הניחה את המחברת בהלם.
“אשדוד. שנתיים אחרי הגירושים. היינו יחד מאוניברסיטה עד הרגע האחרון. היא אמרה: ‘אתה אוהב עצים יותר מאנשים.’ אולי צדקה. אולי אני באמת לא יודע לאהוב אנשים כמו שצריך. אני כבר לא מאמין שאמצא. לא עץאדם. שיבין למה אני מצייר שורשים.”
תמר סגרה את המחברת. הלכה לחלון. הגשם לא פסק. הים מאחוריו היה שטוח, כהה, חסר חיים. למטה, דלת נטרקה, מישהו צחקקולות עליזים, זרים.
שלושים ואחת, דירת חדר, ערימות ספרים. “משהו התחדש?” מערכת יחסים אחרונה נגמרה לפני שנה וחצי, והיא אפילו לא זוכרת מתי הפסיקה לחפש. ערב אחד חזרה מהעבודה, ישבה במטבח, והבינה שזה בסדר להרגיש לבד. או לא בסדראבל זה מה שיש, והרגל מחליף שמחה, כשלא חושבים יותר מדי.
היא החלה להחזיר בעדינות את הבגדים למזוודה, ואז נזכרה.
המכתב.
ההוא שהתחילה לכתוב במטוס מתוך שעמום. העיכוב, חצי שעה בלי שום דבר מענייןהיא הוציאה דף ועט, רק להרגיע את הידיים. לא יומן, לא כתבה. סתם שטות, שמבוגר לא אמור לכתוב. “לאדם שאפגוש, אני חולמת…” היא לא סיימה. תקעה את הדף בכיס המזוודה ושכחה.
והדף ההוא, עכשיובמזוודה שלה, אצל גבר אחר. הגבר שהמחברת שלו אצלה.
תמר התיישבה, הלחיים בוערות.
***
בבוקר התקשרה שוב לנתב”ג.
“שירות איתור מזוודות, דנה,” בקול עייף, כמו מי שבולעת עוגיה דיאט.
“השארתי בקשה אתמול. טיסה תל אביבנתב”גראשון. תג מספר”
“רגע. רק רגע.” עוגיות שובשות נרגעות. “טוב. בבדיקה. ניצור קשר.”
“מתי?”
“לפי התור. שלושה עד עשרה ימי עבודה.”
“עשרה?”
“ימי עבודה. אולי לפני. תישארי זמינה.”
תמר ניתקה ובהתה במזוודה הזרה. היא צריכה בגדים. הכנס מתחיל מחרתיים. השמלה, המחשב, כל החייםתלויים אצל אדם זר.
הלכה לעיר. קניון במרחק רבע שעה. קנתה מכנסיים, חולצה, לבנים, מטען. בקופה: “המזוודה הלכה לאיבוד?”
“החליפו לי.”
“בארץ? קורה בלי סוף. כולם נוסעים עם אותן מזוודות כאן. אפור זה השחור החדש.”
תמר חייכה. לא רק היא. זה קצת מנחם.
עצרה בבית מרקחת לשיניים, בקפה בפינהקפוצ’ינו בעמידה, כי כל המקומות נתפסו על ידי זוגות. בדרך חזרה צלצלה לאמא.
“הגעת? איך מזג האוויר?”
“גשם.”
“הבאת מטריה?”
“אמא, איבדתי את המזוודה.”
“אלוהים. מה, גנבו?”
“התחלף לי בתיק של מישהו אחר בנתב”ג.”
אמא שתקה, ואז”אז מישהו הולך אצלך עם הספרים. מעניין מה הוא חושב עליהם.”
“אמא.”
“מה? סתםיש לך תמיד ספרייה שלמה בתיק.”
תמר לא סיפרה על יומן העצים, לא על האות הנטויה שמאלה ולא על אשדוד. “יהיה בסדר, אמא,” והיא סיימה.
היא חזרה לחדרופתחה שוב את המזוודה.
לא בשביל המחברת. בשביל רמזשם, טלפון, מה שלא יהיה. בכיס הקטןכרטיס ביקור.
“אלכס ברקתתכנון נוף, ייעוץ והקמה.”
ומספר נייד.
תמר פתחה וואטסאפ, הקלידה:
“שלום, נראה שבלבלנו מזוודות בנתב”ג. המזוודה שלך אצליאפור, שריטה. מצאתי את כרטיס הביקור והמחברת שלך.”
תשע דקות עברו, ואז:
“שלום, היום גיליתי את המזוודה שלך. ברור שאינה שלי. ספרים, מחברת, שמלה. ממש מצטער. אני בראשון. אפשר להיפגש להחזיר?”
תמר קראה. ספרים. מחברת. שמלה.
הוא יודע בדיוק.
“כן, איפה ומתי?”
“קפה ‘הגלים’ ברחוב הים. מחר בתשע? אני אהיה עם המזוודה שלך.”
“מעולה. גם אני.”
היא הניחה את הנייד, ואז קמה שניתהוא פתח את המזוודה שלה. ראה את מחברת הרעיונות שלה, אולי גם את התמונה של אמא. אולי גם את המכתב.
תמר סגרה עיניים. דמיינה אותו מתיישב באיזה חדר מלוןאו מרפסת, או קפהמחזיק את הדף, קורא מילים שמעולם לא רצתה לחשוף.
היא חזרה למחברת, פתחה שוב על אשדוד.
“אינני מאמין שאמצא.”
והמכתב שלה מתחיל”אני חולמת לפגוש…”
המכתב הזה, עכשיו, נמצא אצל מישהו שמשרבט עצים ומחפש מישהו שיבין.
צירוף מקרים, מצחיק ואבסורדי, או אולילא?
היא פתחה את היומן שוב, כמה עמודים אחרונים.
“פתח תקווה. אביב. המרפסת מלאה עציצים, השכנים מתלוננים. מאה ארבע-עשרה צמחיםספרתי. יעל הייתה קוראת לי משוגע. כבר אין יעל, ואין אל מי להתלונן. חוץ מהפינסטריה. והיא שותקת. אידיאלית.”
ולפני אחרון:
“אני בדרך לראשון. כנס בגן הבוטני. בא לראות עץ טוליפ בן מאה שנים. חופשה ראשונה ללא סיבה. משונה, מרגיש כאילו צריך הצדקה.”
תמר הכניסה את המחברת למזוודה, רצתה לסגור עיגול.
הוא בא לעיר בשביל עץ. היאלכנס ירוק. הוא מצייר עצים בערים זרות, היא כותבת מחקרים איך להחזיר צמחים לעיר שלה. ואיפשהו בין שני עולמותהמזוודות התחלפו.
היא נשכבה, עיניה פקוחות. שבוע שלם היא לא הרגישה את החיים מתוקים כל כך. לרגע חלה תמיד בדרך של מזוודה זרה.
***
קפה “הגלים” יושב ממש על הטיילת, בין שתי דקלים וזוג אופניים חשמליים. זכוכית, שולחנות עץ, ריח מאפה וקינמון. המלצרית מגישה קפה בפגישה.
תמר הקדימה בעשרים דקותnot כי רצתה, יותר שלא יכלה להישאר לבד עוד. בחרה שולחן, הניחה מזוודה לידה, הזמינה תה. הידיים רעדו. סוף סוף, זה רק חילוף ציוד, אבל הלב אחרת.
ברגע שאיבדה תקווה, הוא נכנסגבוה, ז’קט ירוק כהה, הפס שיזוף על האף, כאילו חיים עם משקפיים תמידיים. הוא עצר, ראה את המזוודה שלה וניגש.
“תמר?”
“כן. ואתה אלכס?”
הוא הנהן והתיישב, הניח את המזוודה שלה לידו. שני אפורים, שני אחים תאומים.
“מוזר,” אמר, “בדקתי מדבקה.”
“גם אני.”
“אולי גם המדבקות בלבלו אותנו. או שאנחנו פשוט לא שמים לב.”
“אולי למזוודות יש קונספירציה משלהן.”
חצי גיחוך, צד אחד בפה. תמר חשבההוא מחייך כמו שהוא כותב, במתינות, אבל בחום.
“אני צריך להתנצל,” אמר.
“על מה?”
“פתחתי את המזוודה שלך. חשבתי שזו שלי. ברגע שראיתי ספריםהבנתי.”
“גם אני פתחתי. רק אחרי כמה דקות קלטתי.”
הוא מסובב כפית באצבעות. הידיים רחבות, מתחת הציפורנייםכתמים של אדמה. לא לכלוך, יותר כמו תעודת זהות.
“פתחתי את המחברת שלך,” אמר בשקט. “הערות על עיר ירוקה. זה עניין אותי. לא הייתי אמור, אבל”
“אני קראתי אצלך הכל,” אמרה תמר.
“לגמרי?”
“לגמרי.”
שקט. בחוץ הגלים מגיבים למדרכה, ילד זורק פרורים לשחפים.
“את מכירה את ירושלים,” אמר.
“ואת חיפה, עץ השקמה.”
“ואת ברצלונה.”
“ואת עץ התות שנשאר נאמן.”
הוא הוריד מבט.
“ואת אשדוד.”
היא הנהנה. לא היה צריך לפרט.
“את יודעת עליי דברים שלא סיפרתי לאף אחד,” אמר.
“ואתה עליי?”
שתיקה. הוא שלף מכיס המעיל דף מקופל. תמר זיהתה אותוהדף.
“מצאתי את זה. קראתי. סליחה, אבל קראתי.”
היא הרגישה את הלחיים דולקות שוב.
“זאת שטות, כתבתי מתוך שעמום בטיסה.”
“‘אני חולמת לפגוש מישהו שאיתו אפשר לשתוק. לא כי אין מה לומר אלא כי לא צריך. נמאס לי להסביר מי אני. רוצה שמישהו יביט בכוננית הספרים שלי, ויבין. שמישהו'”
“די,” לחשה.
“הפסיק באמצע’רוצה שמישהו’. לא סיימת.”
“לא ידעתי מה להגיד.”
“אני כן,” אמר אלכס, “הייתי כותב אותו דבררק על עצים במקום ספרים.”
היא הסתכלה עליועל פס השיזוף הקבוע, הידיים, העיניים הרגועות.
“אתה יודע לאן אני עוברת?”
“תמונה של אמא שלך. דומה לך.”
“אתה יודע מה העבודה שלי.”
“הערות מקצועיות של חוקרת עירונית. אני מתכנן נוף.”
“אתה יודע שאני לבד.”
“את טסה עם שמלה אחת, חמישה ספרים לארבעה ימים, תמונת אמא אמיתית, לא דיגיטלית, וכותבת בכתבלא במחשב. ואת כותבת לאדם זר שאין.”
היא שתקה.
“ואני? אני מצייר עצים, גרוש שנתיים, ויש לי מאה ארבע-עשרה צמחים בבית כי לא הצלחתי להחזיק בני אדם זמן. את כבר יודעת.”
“אני יודעת.”
“היכרנו דרך חפצים. דילגנו על הדייט הראשון, ישר לשלישי.”
תמר גיחכה.
“אני יודע עלייך יותר ממה שרציתיואת עליי. זה לא הוגן, או אולי הכי כן. מזוודה זו מראה. לא מתחפשים למזוודה.”
היא הביטה בשתי המזוודות האפורות, השריטות, דומות כל כך.
“רוצה לטייל?” שאל. “קרוב לגן הבוטני. באתי כדי לראות עץ טוליפ.”
“אני יודעת, קראתי.”
הוא הנהן. שתה את הקפה, קם.
“נשאיר את המזוודות פה?”
“שהם ישוחחו קצת. גם להם יש מה להגיד.”
יצאו, הרחוב מבריק, העצים עומדים בשקט. תמר חשבה על עץ התות המטורף מהיומן. על נאמנות. על ציפייה.
“ספר לי משהו שאין ביומן,” ביקשה.
“אני מפחד מיונים,” אמר ברצינות תהומית.
“מיונים?”
“בילדות, יונה נכנסה לבית, נחתה לי על הראש. מאז אני בורח.”
היא צחקקה. הוא חייך.
“ואת?”
“אני מדברת עם ספרים. לפעמים מתווכחת בקול.”
“ומי מנצח?”
“הסופר, בדרך כלל. אני לוחמת.”
מול גן הבוטני, תמר ראתה את שער הברזל, ואת ראשי העצים מבצבצים מעל.
“הנה הטוליפ,” הראה.
“גזע כמו עמוד,” אמרה, “מאה שנה.”
“שרד שלוש מלחמות, שתי אינתיפאדות, ועודנו כאן.”
“ועדיין פורח.”
הוא שלף מחברת אחרת, קטנה, שלף עיפרון והתחיל לשרטט.
תמר עקבה אחרי ידו. קווים מהירים, גזע, ענפים, עלה.
“מותר לשאול?”
“בטח.”
“כשתקראת את המכתב שלי, מה חשבת?”
“חשבתי שאני רוצה לדעת איך זה נגמר.”
“לא ידעתי מה להוסיף.”
“אולי עכשיו כן.”
שלוש שעות הם הסתובבו. הלכו בין העצים, עוצרים ליד כל גזע ששלח אליו קריאה חשאית. אלכס דיבר לא כמו מדריך, אלא כמו חבר שמכיר עצים בשמות. הוא שירטט, היא סיפרה על מאבקים עם פקידים, על סבא ששתל 23 עצי רימון ברחוב ונלחם בעירייה.
“כל רימון עם שם של ישראלית. יותר קרובות אליו מהשכנים.”
“מבין אותו,” צחק, “הפינסטריה שלי, קוראים לה ציפורה. היא היחידה ששרדה את הגירושין.”
“ציפורה??”
“היא נראית כמו ציפורה, גאה במוזרותה.”
הם ישבו על ספסל תחת עץ הטוליפ. רווח ביניהם, ולאף אחד לא בוער לסגור אותו.
“יש לך מחר כנס.”
“כן. הרצאה ב-12.”
“על מה?”
“תפקידי ירוק בנפש העירונית. שעמום מוחלט.”
“לחלקם. לי, לא.”
“אתה רוצה לבוא?”
“על עיר ורחוב ועץ מוטרד? אני תמיד שומע הרצאות על עצים. בשבילי זה בית.”
הם צחקו יחד, כמו שמציירים במחברת.
בדרך חזרה הוא סיפר לה על המרפסת בפתח תקווהמאה ארבע-עשרה עציצים, שכנה שמורידה מים ומתיישבת לדבר, הגירושין שגרמו לו לא לצאת חודשיים, ואז טיסה לירושלים בשל כרטיס מוזל.
“ואז התחלת לצייר?”
“תמיד ציירתי. בירושלים התחלתי גם לכתוב. עד אז רק קווים. פתאום הייתי חייב מילים.”
תמר הנהנה. היא ידעהלפעמים המילים דוחקות החוצה הכול.
בקפה, הם אספו את המזוודות. סוף סוף כל אחת עם מי שהיא צריכה.
***
בערב, תמר ישבה עם תה קר. המזוודה שלה, סוף סוף שלה, מלאה בספרים, מחברת, שמלה, לפטופ. היא סידרה הכולהכול שם, אבל הדף נעלם.
ועל הכיסאציור. אלכס נתן לה אותו לפני שנפרדו. דף תלוש, עליו עץ לא מוכר, רחב גזע, שורשים כמו קרניים.
“מה זה?”
“יצירה לעיר בלי ירוק,” חייך, “המצאתי. את בעירונית, תוכלי לשתול אותו.”
והוא הלך, בלי להסתכל אחורה. אבל תמר שמה לב שהוא האט בשנייה ליד הפינה, רגע קט לפני שנעלם לה.
היא החזיקה ציור ושאלה את עצמה האם לפעמים אדם לידו שותקיםזה הדבר הכי משמעותי, יותר ממילים. ואותו אדםיצא החוצה עם המכתב שלה בכיס.
היא פתחה נייד:
“תודה על העץ. אני אשתול אותו.”
תשובה מיידית:
“באמת. אם אצייר פרויקט שיקום לגינהאת מוכנה לבדוק אותה כמדענית?”
“כן.”
“אם כןרק שתדעי, תיבת דואר שלך לא גדולה. בשביל תוכניות יצטרך להגיע פיזית.”
“סגור!”החזירה.
היא ניתקהמאחוריה חדשות, מישהו צורח על שר החינוך בצד השני של הקיר. לילה רגיל, מלון רגיל. אבל משהו אחרכי היא יושבת, מחייכת. על סתם. לא על סתםעל מזוודה אבודה.
ואז פתחה שוב את המזוודה, שלפה דף חלק ועט. אותו כיס צדדי, של המכתב שלה, שבידיו.
היא התיישבה, הניחה דף, כתבה:
“לאדם שאפגוש, אני חולמת לפגוש מישהו שאיתו לא אצטרך לדבר. לא כי אין מילים, אלא כי מיותר. נמאס לי להצטדק. רוצה שמישהו יביט בכוננית הספרים ויבין. שמישהו”
היא עצרה, הביטה בציור של העץ שנתן, והוסיפה מילה:
“אלכס”.
קיפלה את הדף והחביאה באותו כיס. המעגל הושלם.
החוץ רועש גלים, מרץ בריח אדמה, גשם נגמר, שמיים ורודים בקצה הים.
היא כיבתה אורות. מחר הרצאהתעמוד מול אולם, בשמלה שבילתה ימים לא שלה, ותדבר על צמחים. ואולי, בשורה שלישית, ישב איש שמצייר עצים לעיר בלי ירוק.
מחרתייםטיול. הוא הבטיח להראות שדרת ברושים בצד השני של העיר. “הברושים כל כך צפופים שנוצר מסדרון ירוק,” כתב, “יעניין אותך כמדעניתוגם סתם ככה.”
אחרכךתל אביב. ופתח תקווה. ערים שונות, חיים שונים. עכשיו־ביניהם תכנית נוף שתישלח בדואר, כתובת שנרשמה, ומכתב שסוף סוף נגמר.
המזוודה עמדה בפינה, שריטה איפה שצריך, אותה אפורה. והכול סביבהשונה.
המטען נמצא.
