5 במאי
יומן יקר,
הבוקר התחיל רגיל חוץ מזה, שנגמר לי השמן ושאריות אבקת הכביסה בקופסה יכלו להספיק אולי לעוד כביסה אחת. עמדתי בפתח הסלון עם הידיים רטובות מהמדיח, והסתכלתי על דניאל, שישב מרותק למסך הטלוויזיה וראה דרבי שלא היה בו רגע שקט. כמעט בלי להוציא עיניים מהמשחק, הוא הִגִּיב ״נועה, את יודעת את המצב שלנו… שוב עיכובים במשכורות, המנהל הזה מבטיח וכלום לא קורה. לפני יומיים שמתי לך את האלפיים השקלים האחרונים. תסתדרי איכשהו״.
כל ״תסתדרי״ כזה חתך אותי שוב. משהו בשגרה הזו, שמצפים ממנה לשלוף שטרות ומשאבים שלא קיימים, התיש אותי. בדממה חזרתי למטבח, פתחתי מקרר שריק מלבד צנצנת חמוצים ומרק ירקות דלוח שבישלתי אמש עם קצות עוף, מאז שפשוט לא היה כסף לבשר “אמיתי”.
כבר שנים שאני אחות ראשית בקופת חולים בשכונה. השכר סביר, לא יותר מזה. כשדניאל עוד היה מרוויח יפה, עוד נסענו לכנרת בקיץ, המקרר היה תמיד מלא ואפילו בגדים קנינו בחגים. אבל בשנה האחרונה, כך לפחות טען דניאל, המצב במפעל הידרדר. המשכורות שלו הופחתו, בונוסים בוטלו, ומה שנשאר מהמשכור שלו בקושי כיסה חשמל ודלק לאוטו.
הנטל עבר אליי בלי ששמתי לב. התחלתי לקחת משמרות כפולות, לעבוד שבתות, לעשות תורנויות שלא נגמרות רק כדי שלא נצטרך לבחור בין קוטג’ לאוטובוס. דניאל? חוזר שפוך, מתמוטט על הספה, מתלונן על החיים ודורש ארוחת ערב של שלוש מנות, כאילו הכל כרגיל.
״תסתדרי,״ לחשתי לעמוד השיש. ״עוד שנייה נקרע לגמרי”.
אחרי משמרת קשה ביום שאחר כך, עצרתי בסופר בדרך הביתה. בחנתי את הסטייקים אבל יצאתי עם מנת לבבות עוף הכי זול שיש. בסוף, בקופה, ספרתי את השקלים במטבעות. נשארו שלושה ימים עד המשכורת והארנק התרוקן.
בערב, בזמן שהלבבות התבשלו, דניאל כבר ישן אחרי שאכל וגם שתה שתי בקבוקי בירה שמסתבר שמצא את ה”עודף” בשבילם. בזמן שסידרתי את המעילים במסדרון, בדקתי את הכיסים לפני הכביסה והרגל נתקעה בנייר שהיה מקופל בכיס הפנימי של מעיל דניאל.
זה היה פתק מהכספומט. “יתרת חשבון: 34,500 ש”ח”. קראתי שוב, נדהמת. למעלה ראיתי ״הפקדה: משכורת 7,800 ש״ח”. והוא הביא לי רק 200.
המוח שלי התרוקן. פתאום ראיתי את עצמי חורשת במשמרות, בולעת כדורים לכאבי שיניים, ושוברת קרסוליים בתוך מגפיים קרועים כי “אין כסף”. פתאום כל אותן שנים של לבבות עוף במקום בשר קיבלו הסבר מר: כל הזמן הזה הבנאדם שלי פשוט הסתיר.
לא צעקתי ולא עשיתי בלגן. החזרתי את הפתק בדיוק כמו שמצאתי. חזרתי למטבח, כיביתי את האש, העברתי את האוכל לקופסה ושמתי בתיק שלי. “אם אין כסף אז אין כסף”, חשבתי במרירות.
למחרת השארתי לדניאל פתק: “סליחה, נגמר האוכל. תשתה מים.” לא הכנתי לו סנדוויץ’, לא קפה. יום שלם עבדתי על אוטומט, ובצהריים פינקתי את עצמי בגולש עם פירה בקפיטריה של הקופה, לא רק בסלט כמו תמיד. היה לי טעים, הרגשתי שאני סוף סוף משקיעה בי.
חזרתי בערב, בידיים ריקות, ראש מורם. דניאל מיד התנפל: ״לא עברת בסופר? אין כלום בבית.״
עניתי בשקט: ״לא נכנסתי הפעם. אין לי מאיפה. אמרת שהמצב על הפנים. גם אני מרגישה, אז אני לא קונה. נסבול יחד, ככה זה בזמן משבר.״
הוא עמד, פעור פה. אחר-כך התחרפן, פתח ארונות, מצא איזה שאריות פסטה יבשה. ריח של מקרוני בלי טעם התפשט בדירה אמרתי לעצמי: “ארוחת אלפיון לשכיר שמתחבא לו עשרות אלפי שקלים.
זה נמשך ימים. כל ערב חזרתי הביתה שבעה, רגועה. הייתי שותה קפה ועוגייה בגינה בדרך, מפנה רגע לעצמי. דניאל נכנס יותר ויותר ללחץ, רתח על כל צלחת מלוכלכלת שלא שטפתי, גרביים שלא כיבסתי: ״אין לי אבקה,” עניתי לקור. ״אין לי כסף.״
בערב שישי כבר צעק: ״בשביל מה לי אישה אם אין אוכל ואין כביסה?״
הסתכלתי לו ישר לעיניים: ״בשביל מה לי גבר שלא דואג לבית? אני עובדת קשה פי שניים וגם יוצאת מופסדת. הייתכן?״
הוא צרח שזו חובת האישה, ואני עניתי שחובה יש כשיש הדדיות. נגמרו לי הכוחות לשרת, רק כי אני האישה.
בבוקר שבת, ריח של חביתה וקפה משך אותי מהחדר דניאל ישב, מארגן לעצמו סעודת מלכים, ״מצאתי כמה שקלים במעיל,״ התגאה באירוניה.
ישבתי מולו, שותקת. “יש לי עודף כסף, אז קניתי.” לא הסגתי. ״אני לא רעבה,״ שיקרתי. רציתי לראות עד איפה זה יגיע.
בסוף אמר לי: “לקחתי הלוואה מחבר עבור קניות, קחי, לכי תקני אוכל נורמלי.״
החזקתי את השטר, הסתכלתי עליו ואמרתי: ״אז אולי תבקש ממנו גם אוכל וארוחת ערב.” עמד וצרח שבית לא מנהלים ככה.
“באמת דניאל, כשקיבלת 7,800 ש”ח של מי זה היה? כשיש לך קרוב ל-35 אלף ש”ח בבנק, זה שלך בלבד? למה אשתי צריכה למשוך הכל לבד? ״
הפנים שלו התעוותו. ״רציתי להפתיע, חסכתי לא הבנת!” הוא צעק. הסברתי שזה לא הפתעה אם אשתך חיה בחוסר. זה ניצול. ״את בעצמך תהיי לבד עם החתולים שלך, בגיל 45?״ שאל כועס.
״אני לא פוחדת מזה,״ עניתי. ״אני מפחדת להמשיך ככה. לקרוא לי עקרת בית ולהשאיר אותי בודדה.” שמתי את הכסף על השולחן וחזרתי לחדר. כשסיים לצעוק, כבר לא היה לי אכפת.
הויכוח נמשך שעות, קריאות, ניסיונות פיוס, הכל על אותו רקע הוא מנסה להצדיק את השקר, מנסה לשחד אותי במעילי חורף על חשבון התקציב של עצמנו. אני לא נכנעתי. מבט עיניו שיקף אדם אחר: קמצן, חסר אמפתיה, מישהו זר.
בסוף ארז תיק וטרק את הדלת: ״עוד תתחרטי, תישארי לבד! מי ירצה אותך ככה?״
נשענתי על הדלת, גמורה, בלי דמעות רק בדידות צורבת.
שבועות חלפו. לילה אחד אחרי העבודה, עברתי בדרך חזרה בסופרפאם האהוב עליי, קניתי כמה פינוקים: קופסה של גבינת פטה, חבילת קפה איכותי, בקבוק יין לבן, לחם טרי, סלט ירקות צבעוני ודג בס. שילמתי באשראי, פשוט רגועה. להפתעתי מאז הפרידה נשארו לי יותר כסף ואנרגיה: הטלת חשמל והמים צנחו, קניות מצטמצמות, נגמרו הוצאות על בירה, שמים, מוניות.
בבית, מילאתי לי את הכוס יין, הכנתי דג בתנור, ושמעתי מוזיקה אהובה. הטלפון בניוה הדלק הודעה: ״נועה, אולי נדבר? התגעגעתי, תני לי הזדמנות לתקן. לא קניתי את האוטו, הכסף עוד אצלי, אפשר להתחיל מחדש?”
עפתי בלעג. שקעתי בכורסא מול החלון. את ההודעה מחקתי, את המספר חסמתי.
״גם אני התגעגעתי,” לחשתי לעצמי בצחוק. “אל עצמי. אל השקט הזה. לעולם לא אחזור לוותר על זה”.
למחרת, קניתי לעצמי מגפיים יוקרתיים ומימנתי סוף סוף חופשה בטבריה. חסכתי כל שקל מהבונוסים והפעם, זה רק בשבילי.
גיליתי: החיים האמיתיים מתחילים כשאת בוחרת בעצמך. פתאום יש מקום גם לחלומות שלך.
