חתלתול מזכוכית
שלוש אחיות ליד החלון…
אמא, זה בדיוק כמו אצלכן, נכון?
דנה נשפה עמוק.
כמעט. את מתכוונת לישון הלילה? יש לי עוד עבודה, ואם תשארי ערה, מחר בבר מצווה תנקרי מהעייפות.
אוי! אני ישנה! עלמה התכרבלה מתחת לשמיכה, ורק האף הסולד שלה הציץ שוב. יהיו בלונים? תבוא תמר? ו…
דנה חיבקה בחוזקה את הבת שלה, עטפה אותה היטב ונשקה לה לאורך ולרוחב, למרות המחאות.
לישון, מיד! מחר תגמרי את כל השאלות שלך.
היא קמה, נתנה לעלמה ביד את הדובי האהוב עליה, ויצאה מהחדר, הדליקה אור לילה. עלמה עדיין פחדה מהחושך, ודנה דאגה שכל הבית יהיה מואר בעדינות.
דנה ירדה למטה, סגרה את דלת המטבח והדליקה את הלפטופ. מחכה לה ים של עבודה, אבל לפני הכול, ישבה כמה רגעים בשקט, כדי לאסוף מחשבות. מחר יהיה יום קשה, ולא רק בגלל יום ההולדת של עלמה שכל הפקה היא שמחה עבורה. ומחר יגיעו כל המשפחה על זה כבר שמחה פחות. דנה נדה בראשה בהחלטיות, ושלפה את הקומקום. חבל לבזבז אנרגיה על דאגות לפני הזמן. כרגע מה שדחוף באמת זה הדו”ח השנתי, והוא לא יחכה. סידרה לעצמה תה ליד הלפטופ, חיפשה את התיקיות בתיק והחלה לעבוד. לפעמים היא שמחה ששמעה בקול סבתא ובחרה להיות רואת חשבון. אם הייתה הולכת עם החלום על ביולוגיה ימית חיה שלה הייתה לגמרי אחרת. אולי יותר רומנטית, אבל הרבה פחות יציבה. לרגע דמיינה ים גדול וחייכה. עוד קצת, והיא ועלמה טסות יחד לחופשה. אלא אם… טוב, מספיק לפתח חרדות. חזרה לעבודה.
דנה נולדה למשפחת דהן לאה ושלמה. ילדה שכל בני המשפחה חיכו לה ורעדו רק מלראות אותה. שתי הסבתות חגגו, ההורים הסתכלו עליה בבעתה.
צריך מהר עוד אחת! חזרו הסבתות שיהיה לחברה.
לאה הסכימה. ההבדל בין דנה לאחותה איילת קטן. בילדותן היו החברות הכי טובות, וגם מתחרות זו בזו. תוך שהן מחקות אחת את השנייה, ניסו כל אחת לעשות הכל טוב יותר. לאה דאגה שלא יריבו, וחיזקה אצלן את הערך של משפחה מעל הכל. בסוף הלכה ודיברה עם מנהלת בית הספר, ששיבצה אותן לאותה כיתה. ביום הראשון ללימודים, בהתרגשות, ישבו לידה לידה ולחשו: “אני כאן, אל תפחדי.” דנה הייתה הלחוצה מבין השתיים, תמיד לקחה אחריות יתרה, בעוד איילת יום אחד הפסיקה באמצע תרגיל בעברית ורצה לחלון לספור ציפורים.
דנה, הכנת חשבון כבר? אפשר להעתיק? אחר כך נרד לשחק.
תנסי לבד! דנה גוננה על המחברת. אחרת שוב ישיבו בנפרד במבחן, כמו בפעם שעברה. רוצה שאסביר?
איילת נעלבה, אבל מיד ויתרה, וכעבור רגע כבר הזמינה את דנה להחליק על סקטים או ללכת לבריכה.
בשנה שבה עברו לכיתה ו’, נולדה האחות השלישית מרים. ההורים לא תכננו ילדה נוספת, זה בא בהפתעה, ולאה התקשתה לקבל את הבשורה.
שוב הכול מהתחלה… שלמה, אין לי יותר כוח.
את לא לבד, יש לך עזרה. ואם ייצא בן, איזה כיף יהיה!
לא יצא בן. מרים נולדה, תינוקת תובענית, כל כך שונה מהאחיות הבכירות. לאה התמסרה כולה לטיפול בה, נדחקו הצידה חיי איילת ודנה, עד שלא הרגישה איך מרחק יבש משתרר בין האחיות.
במרחק הזה הופיע החתול גיא. הוא גר במקביל, ולא עניין בכלל עד שדנה פגשה אותו בגיל שש-עשרה.
דנה, בואי, רוצה לדבר איתך הפתיע אותה בחצר, נבוך ועצבני.
דנה חייכה בעדינות: אני ממהרת, אמא מחכה, בשש ליד הכניסה.
את מוצאת חן בעיניי!
הבנתי כבר, צחקה והלכה.
הראשונה ששמעה זה לא הייתה איילת. אבל לא עברה תקופה ואיילת הסתקרנה עד שדנה סיפרה לה. אחר כך משהו השתנה. בלי שהתכוונה, איילת החלה לרצות את גיא לעצמה, למרות שלא באמת, סתם מתוך קנאה.
דנה הופתעה, אבל ככל שהבינה, כבר מאוחר. כשראתה במקרה את איילת וגיא מתנשקים ליד הבית, עברה מולם בשתיקה, עלתה הביתה ונעלה עצמה בחדר. מרים דפקה לה בדלת בזעם. לאה ניגשה, פגשה לראשונה את העצב השקט אצל בתה הגדולה:
אמא, למה? ולמה דווקא איילת?
אחרי חיבוק, הבינה לאה שמילים לא ירפאו כאן כלום.
תעזרי לי לארוז. אני צריכה להיות קצת אצל סבתא.
פוגשת במדרגות את איילת זה עם תיק ביד.
לאן את הולכת? עם מזוודה?
ביי, ענתה דנה וירדה.
איילת נשארה, הפעם קיבלה סטירה מאמא.
משפחת דהן לא נוטרת. אחרי שבועיים לאה חזרה לדבר עם איילת; דנה הסתגרה ממנה למעלה משנתיים. רק מחלה של אם חובה שוב איחדה אותן.
את סולחת לי? שאלה איילת בעודה מסתכלת על ידיה הרועדות.
מי שמדבר על העבר…
הבינה איילת סליחה קיבלה, אבל שכחה לא תבוא.
התקרבו שוב לטובת אמן וחלקו ביניהן את הטיפול.
כשהבריאה האם, לכל אחת מהאחיות התפזרה הדרך. דנה עברה לירושלים, לדאוג לסבתא, ונשארה לגור בדירה המרווחת שקיבלה בירושה.
נערה שלי, תסמכי על עצמך תמיד. גם אדם קרוב הופך זר כשמדובר באינטרסים, אמרה הסבתא לפני שבאה מנוחה.
דנה למדה את זה על בשרה.
התחתנה מהר, חתונה קטנה, רק עם גדי בן הזוג, עמו הרגישה סוף סוף שלווה.
אבל לא היה להם ילד, וזה העיק. הם ניסו הכול, שום דבר לא עבד. כבר שקלו לאמץ, אבל פתאום שוב החיים התהפכו.
הקשר למשפחה נשמר רק בשיחות טלפון, גדי לא השתלב אצל ההורים, ועם הזמן אפילו ההזמנות המשפחתיות הצטמצמו.
בחרת בו, אז תחיי. אבל בשבילך חשבתי שתקבלי יותר! אמרה לאה, בלי להבין שלדנה שלה פשוט טוב ככה. לא היו מריבות על תפקידים בבית; דנה עבדה כרואת חשבון ראשית, גדי נהג, אך התמיכה והחמימות היו הכל.
את בת מזל, אמרה איילת, שבעלה יאיר תמיד העיר וחיפש חסרונות. על זה דנה חייכה ושתקה, יודעת שאיילת דווקא מרוצה.
מרים גדלה ויפתה מאוד. שתיהן נראו טוב, אבל לידה כולן החווירו.
מרים נסיכה! התרברבה אמא לכל מי שהתעניין. בארוחות חג היא מדדה בנפנוף יד את השולחן הנפרס על ידי איילת ודנה, כשמרים רפרפה חסרת עניין מסביב. היא שנאה מפגשים.
סיימה י”ב והחליטה: די ללמוד. אהיה דוגמנית! אך החיי הדוגמנות התאימו לה הרבה פחות, וכשנמאס לה מהשגרה, ברחה עם איש עסקים עשיר. לא היה לה אכפת שהוא נשוי, ושום שיחה של אמא לא עצרה מבעדה.
תעזבו אותי, שלא אנתק מכם לגמרי! אני חיה איך שאני רוצה!
אבל כשניסתה “לתפוס” אותו עם הריון, הסיפור נגמר. האשה החוקית הביטה בה בזלזול מותש:
יש לו עוד עשרות בנות יציבות כמותך. אני אשתו. אותי הוא לא יעזוב.
בטוחה? שאלה מרים נואשת.
כמובן.
אבל אני בהריון!
בבקשה. לי יש ילדים ממנו כחוק. את רוצה ללדת, תולידי. אין מה לצפות ממנו.
וכך היה. בסופו של דבר ילדה את עלמה, אך במהרה התגלתה החוסר יציבות. פעם לא עזבה את הילדה, פעם נעלמה לימים. וערב אחד יותר מדי מרים מתה בתאונת רכב פרועה.
אמא לאה נשברת לגמרי, נעלמת, שוקעת באבלה. שלמה מנסה להחזיק הכל, אבל איילת מסרבת לעזור:
יש לי ילדים משלי! אומרת.
שלמה מבין שלא יסתדר, פונה לדנה. בלי היסוס מגיעה דנה, לוקחת חופשה, ותוך חודש עלמה בת השנה עוברת לבית החם של דנה וגדי. מעטים יודעים שלא דנה היא אמא ביולוגית.
גדי מזרז את השיפוץ בבית החדש, דנה מסתובבת בין החדרים בהתרגשות.
עשית לי בית כמו שחלמתי!
עם עלמה מתנה של שמיים, המתינו רק לקריאה “אמא”. תשע שנים עברו כהרף עין.
במהלך התקופה דנה בד”כ נמנעה ממפגשים משפחתיים. בכל פעם שהגיעו חג או שמחה, לאה לא חדלה להטיח בה:
קיבלת עלייך אחריות. נראה איך תעמדי בזה! עדיף היית נשארת קרובה אליי…
אבל דנה רק מרחמת עליה. יודעת שלאה לא הייתה חשה כך אם משהו רע היה קורה לדנה או איילת; מרים הייתה הסמל.
ולאה, מול עלמה הדומה לקדמוניתה, משילה מבט קשה ומחייכת:
ילדה יפה שלנו! אל תחנקי אותה, תשחררי, שתחיה באושר!
דנה רק מצמידה אצבע לשפתיים של גדי, והוא שותק. לאה לא פוגעת בעלמה בזה בטוחה.
כשנגמרה העבודה, דנה קמה, הביטה בשעון: אחרי חצות! שתתה את שאריות התה הקר, התרפקה על החלון. גדי בנסיעה, חוזר רק מחר; לא יגיע למסיבה העיקרית, אבל לפחות יחזור בערב. אפילו לה את ההפתעה של עלמה לא גילה, רק הבטיח שהיא תשמח.
בבוקר העירו את דנה צעקות עלמה:
אמא! יום הולדת שמח לי! ומזל טוב גם לך שבגללי!
תודה, נשמה! צחקה דנה וחיבקה אותה. שתהיי בריאה ומאושרת.
עלמה נצמדה לדנה, שאלה אם כבר היא “גדולה”.
בת עשר! אבל לי תמיד תהיי גם קצת קטנה.
יופי. קטנים כולם אוהבים.
אחרי שהשתובבו, שלפה דנה קופסא קטנה מהמגירה:
שמרי היטב.
עלמה פתחה בזהירות, נדהמה: זה ההוא?
ההוא, מה שסבא שלמה נתן לי, “לבת הבכורה”.
אבל אני בת יחידה…
דנה חייכה; עלמה זיהתה שמשהו עמוק מסתתר.
נכון? לחשה.
ראש דנה הנהן, ועיני עלמה אורו: וואו! אני אהיה אחות גדולה? אמא, מי?
עוד מוקדם לדעת…
עלמה קפצה לצהלה, דנה רצתה לבכות מהתרגשות. כל השנים המתינו לרגע הזה.
עלמה נסחפה בשמחה, אחר כך מדדה שמלה חדשה, ושאלה מתי יגיעו כולם?
איחרנו קצת… נמהר.
הספיקו. בצהריים קיבלה את פני המבקרים, צוחקת ואוספת מחמאות.
איך אצלך? שאלה לאה, מיוסרת.
מצוין, אמא. עלמה סיימה עוד שנה בהצטיינות, גם בקונסרבטוריון. גאווה.
תעריכי את זה, זה לא מובן מאליו, הפטירה לאה.
היו שם גם איילת, עם עדכונים על הילדים שלה; אונת הבת הבכורה שלה מצטיינת, ובן אחר כבר אלוף בשכונה בבוקס.
לפתע שמעו כולן צעקה גדולה. דנה רצה לחדר הילדים; עלמה עמדה עם דמעות, שמלתה הלבנה מוכתמת.
איילת! עזרה דחופה! היא קראה.
הכול השתוללו, והבת של איילת, אונת, ישבה בפינה שותקת.
עלמה שלי, מה קרה? דנה דאגה.
שקרנית! היא משקרת!
בתחקור מהיר הסתבר שהחתך על היד קל. דנה חבשה, החליפה שמלה והושיבה אותה לשיחה שקטה.
כשתרצי, תספרי אמא.
בהתחלה המבט השקט והכואב בעיניה דיבר במקומה. ורק אז דנה באמת הבינה את המשפט שסבתא אמרה: הכי חשוב בחיים אלו המשפחה שלך לא משנה כמה פעמים נשברים, תמיד צריך לדעת לאחות. החיים רק מלמדים אותך מחדש, ואסור לקחת שום דבר כמובן מאליו.
אני לומד כל פעם מחדש לחבק, לא לוותר, ולמצוא את השקט הטוב למשפחתי. אף אחד לא מושלם, אבל הבית יחד תמיד ינצח.
