יומן אישי: הלילה שלפני יום ההולדת של תמר
שלוש אחיות יושבות להן ליד החלון…
אמא, זה ממש מזכיר לי אותך ואת הדודות, נכון?
נשמתי עמוק, מנסה לא להעלות זיכרונות שמושכים אחורה. כמעט. האם את בכלל מתכננת לישון הלילה? מחכה לי עוד ערב של דוח שנתי, ואם לא תלכי לישון עכשיו, מחר תירדמי באמצע החגיגה…
או! טוב! אני ישנה, אני נשבעת! תמר דחפה את הראש הקטן שלה לתוך השמיכה, אבל מיד הוציאה את האף הסקרן החוצה יהיו בלונים? נגה תבוא? ומה
לא יכולתי שלא לצחוק והחנקתי אותה בחיבוק מלא נשיקות, מתעלמת מהתרעומת.
יאללה לישון. מחר תגלי את כל ההפתעות.
קיבלתי את הדובי האהוב שלה מידה, השארתי מנורת לילה דולקת ויצאתי. פחדה לישון בחושך. תמיד שמרתי על תאורה ברחבי הבית בלילה.
ירדתי למטבח, סגרתי את הדלת מאחור, והדלקתי את הלפטופ. יש עוד ים עבודה, אבל ישבתי רגע בשקט, מבקשת להתארגן עם עצמי. מחר יום עמוס. לא רק כי תמר חוגגת יום הולדת וצריך לארגן הכל את זה דווקא אהבתי. אני אוהבת לחגוג, ובמיוחד בשבילה. אבל מחר גם כל המשפחה תתכנס, ואז העניינים הסתבכו תמיד. נערכתי להכין לי תה, להפסיק לחרטט ולגשת לדוח השנתי שמחכה. לפעמים אני אומרת תודה לסבתא שלחצה עלי ללמוד ראיית חשבון ולא ללכת אחרי החלום הימי של להיות ביולוגית ימית. יש רומנטיקה, אבל במציאות אולי לא הייתה לי אותה רשת ביטחון ליום למחרת. עצמתי עיניים לדמיין שניה את הים וחייכתי. בקרוב מאוד נברח אני ותמר לחופשה, אם לא יהיו הפתעות…
תמר שלי נולדה אצל דורית ואלי פדן. ילד שחיכו לו עם הרבה תקווה. סבתות צהללו, וההורים רק רצו להריח את הסומק של הבת.
מייד עוד אחד! שתהיה לה חברה לשחק! הכריזה הסבתא. אמא הקשיבה, ובפער קטן אחרי, נולדה לי אחותי מיכל.
גידול שתי אחיות צמודות יצר גם תחרות וגם אהבה. תמיד נגררנו אחת אחרי השנייה, משתדלות לשפר כל הישג של השנייה. התחרות הייתה חיובית, כמעט תמיד בריאה. אמא הייתה לוחשת שאין בעולם שקרובות מאיתנו ודאגה שנהיה באותה כיתה. ב-1 בספטמבר, ברגליים רועדות, ישבנו יחד, מרגישות מוגנות אחת בזכות השנייה.
נטיתי להיות האחראית יותר. מיכל פחות הייתה עפה בדמיון או עושה שטויות, משאירה דברים לא גמורים. אני, אם הייתה לי משימה, הייתי מסיימת עד הפסיק האחרון.
תמר! איפה המחברת שלך? כבר עשית את החשבון? תני לי להעתיק ואז נלך לגינה!
תעשי לבד! זה רק יבלבל אותך. רוצה עזרה עם הנושא?
מיכל הייתה עוקמת פרצוף, אבל אחרי רבע שעה מזמינה לצאת לגלישה ב”פארק גני יהושע”.
בכיתה ו’ הגיעה הקטנה שירה. לא היה בתכנון להביא עוד אחת, אבל הגורל החליט. אמא קצת התמוטטה מהבשורה. התחילה פתאום להתרחק מאיתנו, מוקד החום הופנה כלפי שירה. התחושה הייתה ששירה הפכה למלכה של הבית.
כשהתבגַּרנו, הופיע גם ה”חֶתול שחור” קראו לו ברק. גר ברחוב ליד. אהבתי האמיתית הראשונה שלי. ארוחת הפסגה של הבגרות.
תמר, תשמעי, אני אוהב אותך.
כבר הבנתי, צחקתי ובאתר המפגש מתחת לחרובים ברחתי בצחקוק.
למי אפשר לספר על הנשיקה הראשונה, על הדייט הראשון, על התחושות שמסחררות? כמובן שרק למיכל סיפרתי. אבל מיכל לפתע כמו נדלקה על ברק בעצמה לא כי רצתה אותו, אלא פתאום זה היה ההישג הכי נחשק בבית.
הייתי שבורה. יום אחד ראיתי אותם מתנשקים בחזית, הלב קרס. נכנסתי, סגרתי דלת, לא הקשבתי לאף בקשה של שירה.
תמר! מה זה ההתנהגות הזאת? תפתחי מיד!
פתחתי לאמא בשקט. ראיתי את הדאגה בעניה ליבה רעד.
אמא, כואב לי. למה? איך מיכל יכלה?
בעיניים יבשות מצאתי אומץ לבקש: תני לי לעבור לגור אצל סבתא רותי. עזבתי את הבית, לא הסתכלתי לאחור.
אפילו אמא לא הצליחה להכיל את מה שהיה. מיכל קיבלה סטירה בשם כל הכאב אבל הבית ניסה להחלים. לקח לי שנתיים לסלוח ולהתחיל לדבר עם אחותי שוב. אולי לא הייתי חוזרת בכלל, אבל אמא חלתה והיינו חייבות להתאחד למענה.
סלחי לי… מיכל יושבת ליד, הידיים רועדות. בפארק של המרכז הרפואי איכילוב, חיכינו שעות לניתוח.
מה שהיה מת, אל תזכירי… הסתכלתי על העץ מולי. מיכל הבינה: אני אולי סולחת, אבל לא שוכחת.
עברו עוד שנים. אחרי השיקום של אמא, התרחקנו שוב. נסעתי לחיפה, להיות עם סבתא רותי, שם נשארתי. כשסבתא נפטרה, הורישה לי דירה ענקית.
תעשי מה שטוב לך, תמר! אלה הכי קרובים לך לפעמים הופכים זרים תשעני רק על לבך.
חייכתי. איך אפשר שלא? שמרתי את פרטיי הפרטיים ביני לביני.
אף אחד לא הוזמן כשנישאתי לעידן. חגגנו לבד בעיריית תל אביב. לא היו לו הורים, ואני לא רציתי אף אחד מהמשפחה בנוכחות.
חיינו יחד היו טובים רק ילדות לא הייתה. היו תוכניות, תקווה, ואז אכזבה, ושוב. רצינו לאמץ, ובדיוק אז הגורל התערב.
הקשר עם הבית הצטמצם לכרטיסי ברכה. לפעמים קפצנו לביקור. אמא לא אהבה את עידן והאכזבה מילאה אותה.
אבל לא היה בעולם איש שיתאים לי כמו עידן. עוזר בבית, בישול, כביסה הכל בשותפות ובחיבה. נסיכה קטנה בחרתי בי.
מיכל עמוסה רצה אחרי ילדיה. שירה… זה כבר סיפור אחר. שירה הייתה יפה בצורה בלתי רגילה. אנחנו כולן נאה, אבל היא בלטה במיוחד.
שירה היא המלכה שלנו! הייתה אמא גאה. לה לא היה כוח למשפחה. סבלה “רק” עשר דקות בערב, נעלמה מייד.
לא רצתה ללמוד אחרי התיכון. “אהיה דוגמנית!” הכריזה ועברה בין סוכנויות. כשנמאס לה לעבוד קשה, הכירה בעלים מבוגר מעבר לדירה שהוא השכיר, והיא לא שאלה שאלות.
המקומות האלה נגמרים תמיד בכאב. הוא עזב אותה עוד בהריון. שירה צעקה, התעמתה, ניסתה להילחם אך האישה החוקית הביטה בה בבוז: “ילדה, את לא הראשונה ולא האחרונה”. גם כשאמרה “אני בהריון” לא קיבלה כלום.
נשארה לבד עם הבטן. הייתי פגועה בשבילה אבל כבר הבנתי היא חיה לפי חוקים משלה.
בסוף, הגיעה לעולם תמר שלנו. אמא קיבלה את הטיפוח לידיים. שירה נעלמה ונשארה רק תמר, שוב ושוב ננטשת ונאספת.
כשהייתה בת שנה, אבא הבין שלא יוכל לבד והתקשר אלי. לא היססתי. אחרי חודש של סידורים, הבאתי אותה לביתנו. עידן ואני שיפצנו, מכרנו את הדירה ועברנו, והבית נמלא שוב שמחה.
תמר צחקה, זמזמה בכל פינה ועשתה לנו שמח בלב. כל השנים, הקשר עם הוריי נשאר מצומצם, במיוחד כי אחרי האובדן של שירה, אמא איבדה שליטה.
נתנו לך! עוד אראה אם תצליחי! לקחת אותה… לא חשבת לדבר על אמא שלך? לגור לידי?!
ריחמתי עליה מאוד. הרגשתי שבתוך כל המרירות, לא הייתה לה תקווה בכל דבר פרט לבת הזאת. רק למשמע החיוך של תמר הייתה קצת נמסה.
איזו ילדה יפה מוציאה אותך! ונתנה בי מבט קפדני אל תחנקי אותה! תני לה לפרוח!
הייתי שותקת, עידן היה מניח יד חמה על ידי והעביר את הסערה הצידה.
למה את סובלת? אולי הזמן לשים גבולות?
אני פשוט עדיין כאן. תמיד תהיה לי אחריות עליה.
ומה אם תגיד משהו קשה לתמר?
היא לא תגיד.
בזה צדקתי. למרות כל מה שהיה כלפיי, תמר הייתה טאבו, לנצח הלא-נאמר.
כשסיימתי, כיביתּי את הלפטופ. אוי, אחרי חצות! לגמתי את שאריות התה הקר והתקרבתי לחלון. הלילה דווקא התעורר בי געגוע לעידן שוב נסע ברגע הלא-נכון, אבל מחר בערב כבר יחזור. הסתיר לי הפתעה שתהיה לתמר. הבטחתי לעצמי לישון חיוך.
בבוקר
אמא! יומולדת לי! תמר קפצה לי על המיטה וחיבקה. וגם לך! מזל טוב שאת קיבלת אותי!
מזל טוב אהובה! עשר שנים כבר. איזה אושר.
התחבקה בתנומה.
כבר גדולה, נכון?
הכי גדולה! אבל בשבילי תמיד תישאר עוד קצת קטנה.
טוב לי להיות קטנה! את אוהבת כל הילדות שלך, נכון?
עם כל הלב.
צבטתי אותה קצת, תחושת אהבה. פתחנו יחד את הקופסה ששמרתי לה.
זה לך. בזהירות.
בתה התרגשה, פתחה גלעד קטן פסלון חתלתול מזכוכית שקיבלתי מסבא שלי בילדותי.
אמא, זה אותו אחד מסיפורי הילדות שלך?
כן. עכשיו הוא שלך.
ותהיה אחות? לחשה.
הנהנתי. ראיתי בעיניה את השמחה הגדולה. אחרי שנים של נסיונות, זה סוף סוף קורה.
זה המתנה הכי טובה שאי פעם יכולת לתת לי, אמא!
קפצה, חיבוקים וריקודים, והוצאתי שמלה חדשה מפוארת לקראת החגיגה. ארגנתי הכל, ובצהריים כבר קיבלה את האורחים בחיוך וצליל צחוק ענק.
הערב נסגר עם מיכל ודורית משוחחות, מסכמות שנה ילדים, הישגים, מוזיקה וספורט. קול בכי חזק קטע את הפטפוטים. רצתי לחדר הילדים. לבי נעצר תמר עמדה בפנים בוכה, השמלה הלבנה ספוגה כתמים.
מיכל! העזרה הראשונה על המקרר! עכשיו!
כוויות היו קלות, חיבקתי בעדינות ושאלתי “תרצי לספר לי מה קרה?”
היא שתקה, נשכבת על החזה, ואז הרימה אלי עיניים אפורות בדיוק כמו שלי…
(כאן עוצרת לכמה דקות, נגמר הקפה, אבל יודעת הסיפור שלנו ימשיך מחר, ובתקווה בעוד המון שמחות קטנות של בית ישראלי, מלא בילדים, שכל מה שחשוב בו זה חום היד, ואהבה שנשפכת כמו תה חם באמצע לילה קר.)שתקנו רגע, ואז היא לחשה, כמעט בלי קול:
לא נורא, נכון אמא? הכל עובר… גם הכאב.
נשקתי לה על הראש, מרגישה את הלב שלי מתרחב מהאהבה הקטנה הזאת שהיא כל עולמי. ניגבתי לה את הדמעות, אמרתי: תמיד תספרי לי. תמיד אשמע, תמיד אחבק.
מיכל נכנסה בשקט, הניחה פלסטר בידה של תמר, ולפני שיצאה, הושיטה אלי מבט שמבקש מחדש קרבה. היה בזה פיוס קטן, בלתי מדובר. קיבלתי אותו בפעם הראשונה באהבה.
הלילה ירד, החגיגה שככה, ותמר סוף סוף נרדמה על זרועי, חובקת את החתלתול מזכוכית. התבוננתי בה, ומבטי נעצר על החלון. בחוץ חלפו צללים רכים, רחובות חיפה שקטים.
חשבתי על כל השנים, על מה שנשבר ונבנה מחדש. איך למדתי לבחור לסלוח קצת, לפתוח דלתות, לשמור על הלב ולהמשיך קדימה. נגעתי בצלקות שלי כמו שמנחמים ילד אחרי יום של דמעות; הן חלק מסיפורי כמו שמים בהירים אחרי סופה.
ידעתי: הבית שלנו אולי לא מושלם, אבל כל טלאי בו תפוס בחוט של אהבה, בגבול הדק הזה שבין עבר לעתיד, שבו אני בוחרת להישאר ולאהוב. הלילה, הבטחתי לעצמי שוב ושוב אצלנו, יהיה תמיד מקום לטעויות קטנות, לתקוות חדשות. לרגע הזה, השייך רק לנו.
ומחר, נחגוג יום נוסף. כי כל בוקר מחדש זו מתנה.
