דבר איתי, דובי
אל תדאג, דובי! הכול בסדר, אל תפחד! הם עוד רגע יצעקו קצת ויירגעו… נראה לי…
נועם חיבק אליו חזק את החבר הכי קרוב וסגר עיניים. אסור לפחד, הוא כבר גדול. זה מה שסבתא עדנה אמרה. אם הוא כבר בן חמש, הוא כבר לא קטן. לכולם הוא כבר נראה בוגר. אפילו להפסיק לבכות כשהאחות עושה זריקות, זה כבר “פדיחה”. רק עם דובי הוא היה יכול עדיין להיות קטן. דובי ראה אותו בכל המצבים, ואף פעם לא הלשין. אימא של נועם קנתה לו את דובי כשהוא רק נולד. דב חמוד, קצת עקום כזה, הפך לחבר-על שלו. אפשר היה לספר לדובי כל דבר, ודובי לעולם לא יוציא מילה. לא כמו תמר, החברה הכי טובה של נועם בגן. דובי רק מסתכל עם העיניים העגולות, שותק, מבין הכול. וכשמפחיד, כמו עכשיו, הוא מרגיע. נעים איתו, רך, מוכר ואמיתי. גם אבא ואימא שלו מוכרים ואוהבים, אבל כשהם צועקים ככה אחד על השני, הם הופכים דוקרניים. נועם לא ידע להסביר, אבל הוא דמיין שפתאום לכל הבית צומחים שיחים עם קוצים כמו בסיפור “היפהפיה הנרדמת”. אי אפשר להתקרב, וגם אם כבר צועקים אף אחד לא שומע. למה הם רבים? הרי הם גדולים, ולגדולים אסור להיעלב, לא? ככה סבתא עדנה אומרת, שצריך לדעת למצוא את השפה. איזו שפה? נועם שכח, אבל בטוח זו הייתה שפה. אולי בכלל יש להם עלבונות “של גדולים”? נועם לא פגש עלבון אמיתי כזה, אבל עכשיו היה בטוח שזה קיים. הוא ידע אפילו שלפעמים עלבון יכול להפחיד יותר מכל.
נועם פתח עיניים והקשיב. נדמה לו שנגמר. נהיה שקט. אימא בטח הלכה לבכות באמבטיה, אבא עצבני במטבח, ועכשיו התור שלו. הוא קם מאחורי המיטה, איפה שישב כל הזמן הזה, ונשם עמוק. יש לו חדר ממש יפה. אימא השקיעה וחיפשה איתו יחד טפטים ורהיטים. מיטה לבנה עם כיסוי כחול, ארון קומפקטי לכל הבגדים, מדפים עמוסים בצעצועים. כיף פה. עכשיו כשהשקט חזר, אפשר לדמיין רוגע. עדיין הלב דופק חזק, אבל דובי מסתכל עליו, אז נועם גיחך קצת:
בסדר, הבנתי אותך! אתה פה תחכה, אני הולך לבד.
הוא הושיב את דובי על הכרית ויצא מהחדר. קודם כל אימא. איתה תמיד יותר קשה. דלת האמבטיה הייתה סגורה, כמו תמיד. הוא דפק בעדינות:
אימא?
מה?
אפשר להיכנס?
הדלת נפתחה, ונועם ראה את אימא שלו יושבת על שפת האמבטיה.
מה קרה? אתה צריך לשירותים?
לא. באתי אליך. הוא אסף אומץ ונכנס. הוא ידע בדיוק מה הולך להיות עכשיו אימא שוב תבכה, תחבק אותו חזק, תבטיח שהכול יהיה בסדר, וגם הוא יבכה. לא בגלל שהוא רחמן, אלא כי ברור לו ש”יהיה בסדר” זה סתם מילים, תמיד זה אותו דבר רק לכמה ימים ופתאום שוב כל הקוצים צומחים בכל מקום.
נועם ניגב עיניים והסתכל על אימו.
למה?
מה “למה”, מתוק שלי?
למה אתם צועקים כל הזמן? אם אתם לא אוהבים אחד את השני, אולי צריך שכל אחד יהיה לבד? ככה סבתא עדנה אומרת כשאני רב עם תמר, אמרה לי, “תתרחקו קצת, פחות תריבו”.
איילת השתתקה לרגע, מביטה בבנה. עד היום הוא אף פעם לא דיבר איתה ישירות על הריבים שלהם. היא הייתה בטוחה שאם רבים לא לידו זה בכלל לא נוגע אליו. בסך הכול ילד.
למה אתה אומר את זה, נועם? אני אוהבת את אבא…
את לא אומרת אמת, אימא.
נועם!
אם היית אוהבת אותו, לא היית צועקת ככה. גם עליי את לא צועקת…
איילת נבוכה. איך מסבירים לילד שיחסים במשפחה זה דבר מסובך? שצעקה זו לא בהכרח שנאה… או שאולי כן? כל כך פשוט: למה? איך עונים בכלל?
צריך לשבת ולחשוב מה אפשר לעשות עם עצמנו, נכון? נועם עבר עם הידיים על לחיי אימו ומחק את הדמעות.
גם את זה סבתא עדנה מסבירה? איילת נצנצה בחיוך בין הדמעות.
ברור! כמו שאני ותמר השלמנו אחרי המריבה הגדולה ההיא. ועכשיו אנחנו רבות פחות, רק כשאחת מדברת עליי לאוסנת הגננת…
אתה כבר כזה גדול… איילת חיבקה אותו חזק.
עדיין לא. אם הייתי ממש גדול נועם לחש פתאום לא הייתי מפחד ככה…
ממה אתה פוחד, מתוק?
שתצעקו שוב ואולי אחד מכם, או שניכם, תחליטו ללכת.
ללכת לאן?
לאן ששקט. אי אפשר להיות במקום שרע, נכון? הרי גם לך לא קל פה, אימא…
לא קל… רגע, אתה מפחד שישאירו אותך? אתה פוחד להיות לבד?
כן… סוף סוף נועם התפרץ בבכי ואז יישאר רק דובי. ואם הוא שוב ילך לאיבוד, כמו בפעם ההיא במונית? אני אשאר לבד? שאלתי את סבתא עדנה והיא אמרה שהיא כבר זקנה מדי להיות אימא…
נועם! אהוב שלי, תירגע, אני בחיים לא אעזוב אותך! איך אוכל בכלל? אתה הילד שלי!
ומה? כשאתם צועקים, אתם שוכחים ממני, נכון?
ברור שזוכרים… איילת שתקה פתאום. הרי נועם צודק. ברגעים האלה באמת לא חשבה עליו. שום דבר לא היה קיים. רק העלבון. רק הרצון להכאיב ולפגוע. מאיפה כל זה מגיע?
היא נזכרה איך פגשה את דני. השנה השנייה של הלימודים באוניברסיטת תל אביב היא רצה למבחן, נכנסה בדני, שהעיף את המשקפיים ברובם. היא רק אמרה “סליחה” כבר בריצה ונעלמה.
את המבחן צלחה בהצטיינות, ויצאה בריקוד קטן אל מחוץ לקמפוס. פתאום עמד מולה דני בלי משקפיים, מחייך.
התקלת אותי, רכבת מהירה! נהג לקרוא לה “הרכבת הקטנה שלי”, במיוחד כשהייתה נעלבת ממנו.
גם בחדר לידה, המיילדות לא הפסיקו לצחוק כשהוא עודד אותה “אל תנשמי כמו רכבת, תלחצי!”
מתי הפסיק לקרוא לה כך? מתי הכעס החל להשתלט על הריבים? מתי היריבות החלה להצליף בכל הבית?
אימא?
כן, חמוד?
קשה לכם ביחד? התעצבנתם כי פגעתם אחד בשני?
איילת ליטפה את תלתלי בנה קפיציים, זהובים, כמו של דני. היא כל כך רצתה שילד שלה יקבל מהאב את השיער.
רק לא שלי, מספיק שלושה שערות הייתה צוחקת.
את מגזימה, לך שיער יפיפה!
ספר טוב עושה קסמים. שחשוב שיהיו לו את התלתלים שלך!
ובאמת כך היה: רעמת שיער חיטה ועיניים תכלת שקופות. נועם יהיה יפהפה כשתגדל בעצם, כבר עכשיו. איילת חייכה, נזכרת באמא שלה, שבחרה לה תמיד להזכיר שמבעל יוצא ילד נפלא. דני היה הדמות הנכונה. הכל סובב סביב נועם. ודווקא כאן השתרשה קנאה קטנה, לא הגיונית. האם ייתכן שאיילת מקנאה בבנה? הרי נועם צודק.
נזכרת איך דני, כשחוזר מהעבודה, עוקף אותה ובא ישר אל נועם, מנשק על הראש, ״איזה נסיך הבאתי לך במבה!״.
אחרי קסאח של צעצועים עם הבן או שירי ילדים בדרך לגן, דני מתעלם ממנה כשאיילת מספרת משהו. אחר כך שואל שוב מה סיפרה, והיא צריכה להתחיל מהתחלה.
כשנועם חולה, הוא דווקא מתעצבן עליה ״שוב את בוכה? תאספי את עצמך, מה יצא מזה? מה את אמא בכלל?״
אז היא באמת הפסיקה לבכות, לא כי נרגעה, אלא כי משהו בפנים פשוט נשבר. צבע החיים דהה. רק אחרי כמה זמן קלטה שהחום ירד. מאז, היחס השתנה. עננת אי-הבנה שצמחה להם ביחד. העלבון נשאר.
נועם המתין לאימא שתסיים לחשוב. היא כבר לא בכתה, סימן שזה הזמן לעבור לאבא.
תיכף אחזור.
הבן עזב את החיבוק, פתח את הדלת.
אל תבכי, טוב?
איילת נשארה לבדה מול הכיור. כיצד ייתכן שכל כך הרבה רע צמח ביניהם? היה גם טוב, ודאי שהיה.
ימי הדייטים, הרגעים הקטנים של האהבה מבטים, סיפורים, שיחות עד אור ראשון. ראשית הדרך, החיוכים, החיוכים הקטנים. לידה של נועם, המילה הראשונה שלו, חופשה יחד, כל הצלחה. יום קניית הדירה משמחתם על מזרון מתנפח, בלי כסאות, חוגגים ילדה קטנה באמצע הסלון. הבדיחות על “הבת הבאה”, המחוות הקטנות. ובסוף, כמו הר געש מערבולת קטנוניות שרק הרסו דברים יפים.
איילת שטפה פנים. הגיע הזמן לעצור את החשבונות מה טוב ומה רע. הכול מתערבב, צריך או להשלים, או להיפרד. היא עצמה עיניים ודימיינה: מה יהיה אם דני באמת אינו עוד חלק מהחיים. זהו אין חיבוק לבן, אין יותר דני. רעד עבר בה.
נועם צעד למסדרון, פתח את דלת המטבח. אבא ישב ליד החלון, מביט החוצה.
אבא?
נועם! למה אתה לא ישן?
עוד מוקדם! התיישב על ברכיו שמעתם, צעקתם שוב…
סליחה…
על מה?
על שצעקנו.
אתה נעלב גם מאימא?
נועם בחן אותו היטב. היה צריך לדבר מזמן, לא? הרי כשמתווכחים בגן, הגננת אוסנת מושיבה אותן יחד, והשיחה עוזרת.
אימא סיפרה שנעלבת ממנה?
לא, אני יודע לבד.
איך?
כשאתם מחייכים, אתה מחבק את אימא והיא צוחקת. כשכועסים צועקים, לא?
דני משך את בנו לחיבוק.
אתה כבר גדול!
גם אימא אמרה!
מה עוד אמרה?
שאוהבת אותך. ואותי.
נועם הביט עליו, ראה את הריכוך בפני אבא. הדמעות נעלמו, והוא ירד מהברכיים.
אני אחזור לדובי, טוב? הוא פוחד לבד בחדר.
ברור, חמוד. דני הביט אחריו במחשבות. מתי זה קרה שהתחילו לריב ככה? איך יצא שזה כבר מציק כל כך שגם הילד שלהם שם לב? התשובות לא הגיעו. כאילו זה פשוט קרה עם הזמן. מרגע הלידה, איילת הלכה והתרחקה. דני ניסה כל הזמן לצמצם מגע מרוב פחד להכאיב שוב. ניסה לפייס, ליזום, אבל כל התקדמות התנפצה. אפילו המשפט ההוא, המשפט שאיילת לא שוכחת: “מה שמחבר בינינו זה רק נועם. אלמלא היה לא היה כלום.” מאז שוב לא דיברה באמת, רק הודעות טכניות.
הוא זכר שיחה עם אמא שלו, כשעוד היה בן חמש עשרה:
תמיד תקח אחריות בבית. אישה תעריך זאת.
גם אם היא טועה?
בוודאי! תבדוק איפה אתה נכשלת. היו מקרים אחרים, אבל בזוגיות לרוב האיש אחראי יותר. שיהיה לה קל, שגם לך יהיה קל, ואז הזוגיות שווה.
כשהיא שלי, היא הכי יקרה לי. אחר כך אני שוכח…
ואז היא זוכרת. אל תשכח להיות עדין, אכפתי, כמו בהתחלה.
דני ליטף את פניו ונאנח: “תודה, אמא…” פתח את המקרר.
נועם התקשה להירדם. שכב, מחזיק יד אחת בדובי, ביד השנייה אוחז בצוואר אימא שנרדמה סוף סוף, פניה עייפות ומשהו עצוב בהן. נועם ליטף את הקמט בין הגבות פעם לא היה שם קמט. אימא נשמה עמוק והקמט נעלם. הוא סגר את עיניו, התפלל שיהיה מחר טוב באמת. לא רק במילים, אלא באמת טוב.
השעון המעורר הצלצל בסלון, ואיילת לא התעוררה. קפצה כשהסתכלה על השעון הקטנטן בצורת חתול של נועם איחור לגן ולעבודה. מזל שהיום הפגישה מאוחרת. שמע קול מהמטבח. מוזר, דני עוד פה? היא יצאה בזהירות שאינה משאירה את נועם, והלכה לאמבטיה.
כשנכנסה למטבח, ראתה את דני ליד הגז עם פינג׳אן קפה. שולחן ערוך, ומרכזו עוגה. עם פרחים מכוערים מקרם, בבירור ביתית. בחיים לא עשה דבר כזה, בטח חיפש כל הלילה את הצנטרים של הקצפת שנעלמו לה חודשים.
דני פנה אליה:
סליחה. באמת, סליחה. אני בעל מזעזע, הכול עליי. לא נתתי מספיק תשומת לב, כל הזמן מתלונן. את הטובה הכי גדולה שקרתה לי אי פעם. את ונועם. ואם לא היית כאן, גם הוא לא היה. לא יודע כמה אפשר לתקן, אבל אולי… לפחות תחשבי?
איילת חשבה, ואז שמה יד לפיו.
שנינו אשמים. גם בי יש. וגם אני צריכה לחשוב, והרבה.
כמה זמן?
בערך עוד שבעה חודשים לחשוב…
דני תפס במבט, לא הבין.
למה את מסתכלת עליי ככה? כן, הבנת נכון…
הדלת נפתחה, נועם נכנס, דובי בזרועותיו, משפשף עיניים.
חזרתם לשלום? למה עוגה? מה פתאום בבוקר?
היום מותר הכול! דני חיבק את שניהם ולחש לאיילת תני לי הזדמנות.
וגם לי ענתה בלחש וחייכה לבנה ומי שלא התקלח לא מקבל עוגה!
אני רץ! שם את דובי על הכיסא תכינו לנו שני חתיכות, לי ולדובי.
דובים לא אוכלים עוגה.
בשביל זה אני פה, אעזור לו!
שנים אחר כך תלך איילת בשבילי יד אליהו עם עגלה, ממהרת לאסוף את נועם מהבית ספר. ויאיר הקטן יתעורר בדיוק אז, יבכה. דני ייגש, יירים אותו, יאמר: “אכסה אותך, חכי פה.” והיא תחייך. מחר החופש הגדול, כל המשפחה נוסעת לאילת לים, כרטיסים הוזמנו, יאיר יראה פעם ראשונה ים. היא תיזכר בשלוש השנים האחרונות כמה קשה היה, כמה ריבים, גם פרידה של חודשיים בבית של הוריה, ואיך הטלפון מסבתא עדנה נתן סיכוי. ואחר כך, לידת יאיר. המילה הראשונה לא “אימא” אלא “אבא”. דני כל כך גאה, מתבדח ליד יאיר.
נועם בטקס ראשון בספטמבר, מתרגש ולחוץ, כמעט בוכה אבל שורד בגבורה, אפילו לא מסתכל אחורה כשנכנס לכיתה.
אימא!
נועם! איך הלך?
הייתי הכי טוב! המורה מירי אמרה שיש רק שני תלמידים מושלמים אני ותמר.
כל הכבוד! חיבקה אותו.
איפה אבא ויאיר?
בפארק, מחכים לנו.
וכמובן דובי?
ברור! הוא יושב בעגלה.
נועם נרגע. נכון, נתן לדובי לאחיו, כי שצריך לחלק את הכי טוב למשפחה. אבל עמוק בפנים, התגעגע. זה משהו שאפשר לספר רק לאימא.
כשהמשפחה הלכה לפניו, מעבירים כל פעם את התינוק, מתווכחים בחיוך, נועם השפיל מבט לעגלה ולחש לחבר הוותיק:
נראה לך שעכשיו יהיה באמת טוב?
דובי הביט עליו בעיניו העגולות, שותק. אבל נועם היה בטוח התשובה כבר בתוכו.
