פעם, בלב תל אביב, חייתה אישה בשם אילנית פנחס, בת חמישים ושש. הזִקֶנה החלה לבקר אותה בפתאומיות, כמו גשם שוטף בסתיו. לא היה זה דבר מוזר במיוחד; הרי הזמן עובר וכולם מזדקנים. אך לאילנית היה קשה להתבונן בעצמה במראה. נדמה שכל לילה מישהו חוטף ממנה עוד טיפת נעורים, פורש על פניה מסיכת קמטים שקופה ונוגע בשערה ביד חיוורת של חלום.
ולא מזמן, היא עוד נראתה נהדר. כך לפחות היה אומר רפאל-שמואל, זקן החבוש כובע לבד או כיפת צמר, שנח על ספסל החצר בין שיחי הגרניום והסברס, בקיץ ובחורף. תמיד חייך, ובקולו הצרוד קרא בברכת בוקר: “אילנית, את נראית נפלא היום! איזו יפהפייה את!”
בכל בוקר חלפה אילנית על פניו, והוא הרים במאמץ קליל את כובעו, ושוב קרא אחרי: “את בחורה יפה! כמו רגבים אחרי הגשם!” והיא המשיכה לעבודה, מחויכת. גם בעבודה שמעה שבחים ומחמאות מפי עמיתיה ולרגע שוב האמינה ביופייה.
והנה, יום אחד גילתה פתאום שלא ראתה את רפאל-שמואל כבר זמן מה. ספסלו עמד ריק ואילם, כאילו הרחוב שכח לנשום. אילנית שאלה את השכנה, ומסתבר שבני משפחתו של רפאל-שמואל, שגרים בבאר שבע וירושלים, לא הצליחו עוד לטפל בו ושלחו אותו לבית אבות בהרצליה. “הוא כבר בן תשעים,” אמרו. “צריך טיפול, טיפול ולב גדול.”
רגע זה הדף את מחשבותיה הכבדות בנוגע לזִקנה. היא חשה בליבה עקצוץ של דאגה, כאילו כוס מים נשפכה במעמקי נפשה. ככה פתאום הִתִגעגעה אליו. ביררה את הכתובת, קנתה חבילת בורקס, עוגיות אגוזים וריבה משוק הכרמל, והפליגה באוטובוס אל קצה העיר ביום ראשון.
היא מצאה אותו ישוב בכורסה בתוך היכל חלומי, אוכל דייסת סולת עם חמאה בלבן בוהק, כמו ענן. רפאל-שמואל חייך כשזיהה אותה, והבטא שוב בקולו העליז: “אילנית! איזו הפתעה! את נראית מצוין איזו גברת יפה!”
זקנים וזקנות נוספים הצטרפו לחדר; כולם בירכו והפליגו בשבחים. בבית, כששבה מול המראה, הבחינה אילנית באור חדש בלחייה, בעיניה שנצצו כשברי כוכבים, בקווים שהתרככו. רגלה נשאה אותה בקלות, תלתליה התפזרו כמו פריחת הדרים, נראותה חזרה לפרוח, ואפילו נעוריה התרוננו קמעה, באור חמים ופשוט.
מאותו יום הגיעה אילנית בכל יום ראשון לבית האבות, לימדה את הזקנים הורה וריקודי מעגל, צחקה איתם בשמש. לא חיפשה עוד נעורים או יופי פשוט מילאה את ליבה באור שנתנה וקיבלה. מישהו לחש לה: “את בשבילי כמו בת קטנה,” ואחרת קראה: “את נראית נהדר היום!” באהבת אמת, פשוטה וישנה.
יש אנשים כך הבינה אילנית שהם לנו מראה מופלאה. מראה שאינה חודרת רק את החיצוניות, אלא פועלת בקסם על הלב והגוף; פגישה איתם עושה אותנו צעירים, מלבלבת שוב ההליכה, נדבקת על פנינו שמץ של חיוך ותקווה. יש אחרים שיכולים לכווץ ולהקפיא אותך בעצב.
לכן, כך חשבה אילנית, צריך לשמור על המראות הקסומות האלה האנשים הטובים, הכנים, שבאים באהבת אמת. צריך לשמור מאוד גם על הזקנים; כל עוד הם איתנו, נשאר עדיין רכיב צעיר בנו והיכולת להעניק עוד חיים וטוב. אילנית ידעה זאת. והיא צדקה עד עומק הלילה והחלום.
