אישה אחת, בת חמישים ושש, התחילה להרגיש את השנים מטפסות עליה. אין פה שום הפתעה הגיל עושה את שלו, וזה לגמרי בסדר. פשוט, לאט לאט, השעון מתקתק לה מול העיניים. הבעיה הייתה שהדברים נעו מהר מדי: כל בוקר, כשהסתכלה במראה, הייתה מרגישה כאילו מישהו בא בלילה, גונב לה את הנעורים ומשאיר קמטים במקום.
עוד לפני שנתיים, איך היא נראתה! גם מוישה הזקן מבניין ממול – שיושב על הספסל ליד הגינה הציבורית אפילו כשיש שרב או גשם, לא שכח לפרגן בכל מפגש: “איך את נראית יפה, איזו בחורה נאה!”
בכל פעם שעברה לידו, היה מסיר בנימוס את הכיפה הסרוגה או את כובע הצמר שלו (לפעמים שניהם, תלוי במזג האוויר) וממלמל: “איזו יפה את, ממש בחורה יפה!” והיא, עם חצי חיוך על הפנים, הייתה ממהרת לעבודה. כל היום קיבלה מחמאות, באמת שהייתה נראית נפלא.
אלא שאז, יום אחד, שמה לב שכבר מזמן לא ראתה את מוישה בספסל הרגיל. שאלה את דנה מהדירה ממול, וזו סיפרה: “העבירו אותו לבית אבות ברעננה, הילדים בירושלים, אף אחד לא יכול להשגיח. הוא בן תשעים צריך השגחה וטיפול כבר.”
פתאום, כל הדאגה לזקנה שלה עצמה עפה מהראש. כל מה שחשבה עליו היה מוישה, שבכלל קוראים לו משה בן-ציון, מסתבר! ביררה כתובת, קנתה עוגיות חול ואגוּזים ב״מאפיית לוי״ בפינת הרחוב, וביום ראשון ארזה שקית והגיעה לבית האבות.
מה היא מגלה? מוישה יושב בכורסה, אוכל דייסת סולת עם חמאה, ומרוצה מהחיים. ברגע שראה אותה עיניו אורו, והוא חייך ואמר: “יאח, כמה שמחתי לראותך! איך את נראית נפלא! איזו בחורה יפה את!”
בינתיים כל הדיירים האחרים שושנה החביבה, יצחק מהדירה השנייה, ועוד כמה עם הליכון התקרבו אליה, חייכו, הציעו לה לשבת, החמיאו מכל הלב. בערב, כשהסתכלה שוב במראה בביתה, ראתה לחיים סמוקות, עיניים נוצצות, השיער קיבל נפח, אפילו הקמטים טושטשו! פתאום היא שוב נראית בחורה, אולי אפילו צעירה מהגיל האמיתי שלה. ממש פלא קטן.
כך נהיה שנהגה לבקר בבית האבות כל יום ראשון, לעשות התנדבות, להעביר שיעורי ריקוד לקשישים (הרי היא מורה לריקוד). ולא בשביל להיראות צעירה פשוט, כי הלב מתמלא שמחה כשאפשר לעזור ולהעלות חיוך. זה נותן הרגשה שיש לה אמא או סבתא שנמצאת לידה ולפעמים אפילו מרגישים חלק מהמשפחה. ואין כמו לשמוע שוב את אותו המשפט: “איך את נראית יפה!” כשהפעם הוא מגיע ישר מהלב.
אנשים אחרים יכולים להיות לנו כמו מראת קסמים. יש שפגישה איתם עושה לנו טוב מחייה אותנו, עושה אותנו זקופים, קלילים, עיניים בורקות וחיוך על הפנים. ויש כאלה, שאחרי פגישה איתם אפשר להרגיש כמו איזה גמד או איש זקן כפוף. אז שווה לשמור על מראות הקסם שלנו אותם אנשים טובים שמחמיאים באמת, מכל הלב. ונכון לשמור גם על הקשישים. כל עוד יש פה מבוגרים, עדיין כולנו צעירים ויכולים לתת משהו לאחר. בדיוק כמו אותה אישה, שגילתה מחדש את הנעורים והיופי שלה. והיא לא טועה בכלל.
