תסתדרי בעצמך
יונתן, האוטו נתקע. ממש באמצע אבן גבירול. עוד רגע נגמר לי הסוללה, אני מתקשרת מטלפון של מישהי.
היא אחזה בסמארטפון בשתי ידיים. האצבעות בתוך כפפות העור הדקות כבר לא כל כך צייתו לה מרוב קור. בחוץ סערה תל-אביבית קלאסית לא שלג כמובן, הגשם ירד באלכסון כמו דלי הפוך, הרוח כמעט עקרה דלתות חנויות ומרחה מייק-אפ למוכרות. נעמי עמדה ליד דלת של מספרה, של אישה מבוגרת מהודרת בסינר כחול וסיגריה ביד שמיד הושיטה לה את הסלולרי, בלי לשאול שאלות.
יונתן, אתה שומע?
שומע. הקול שלו היה מדויק ויבש כמו החשבונית שהוא בודק, בלי טיפת רגש. אני באמצע פגישת הנהלה.
אני מבינה, אבל אני צריכה עזרה. גרר, או לפחות תסביר לי לאן צריך להתקשר. נגמרה לי הסוללה ואין לי את המספר.
הפסקה. שתיקה של שלוש שניות דקה במונחים של טלפונים זרים. כל מיני “איך אני יוצא מזה”, “אולי לא שמעתי טוב”, ואפילו אולי איזה “מה יצא לי מהשיחה הזו”.
נעמי, אני לא יכול עכשיו. תסתדרי לבד. את כבר לא ילדה.
ניסרה ישירות, עוד לפני שהיא מספיקה להגיד “אבל”. ליחצה על “סיום שיחה”.
היא עוד החזיקה את הטלפון שנייה, אחר-כך החזירה אותו למספרתית, שעשתה כאילו היא מסתכלת על הגשם ומתעלמת מהדרמה. נגבה מגבת על כתף שמאל, סיגריה יבשה ביד ימין.
תודה, מחצה נעמי והחזירה את הטלפון.
הגעת למישהו?
הגעתי.
היא יצאה שוב לרחוב. באמת לא היה קר, רק רטוב מכל כיוון אפשרי, כאילו אלוהים עשה התזת מים נגד יתושים. המעיל היה טוב איטלקי, צמר עבה, בטנה פרווה מלאכותית וחגורה. אבל מרוב גשם, גם דג היה מתייבש בזה. נעמי עמדה וקלטה: הרכב חמישים מטר מכאן, סגור, התקלה באמצע הצומת, גרר לא הוזמן, הסלולרי גמור. בית ברגל חצי שעה במקרה הטוב, והבטחות לרגל חג כמו שאומרים ברדיו.
פינת האוטובוס כאן, מאחורי הדוכן פלאפל.
בפנים כלום. לא אכזבה, לא כעס רק תחושת ה”מי יש לי בעולם הזה חוץ מעצמי”. הרגשה מוכרת כמו ענתיפסטי לפני שישי. לא צצה פתאום, לא אפילו בשנה האחרונה לאט לאט, כמו עובש מתחת לשטיח, עד שמרגישים שנטעם משהו חמוץ הכל השתנה.
היא ויונתן נשואים תשע שנים, זה לא קורה ביום. שנתיים ראשונות היו משהו אחר אז התחילה הקריירה שלו: ישיבות, מצגות, “אני חייב לרוץ…”. אחר-כך התחילו השקים והמריבות בארוחת ערב, ולאט-לאט גם הן נעלמו ונהפכו לטוסטים עומדים מול הטלוויזיה. נעמי עצמאית, עובדת מאדריכלית, תיקוני דירות בתל אביב וקצת פיקוח. כסף שלה. יונתן אהב במיוחד לספר על אשתו “העצמאית”. תסתדרי לבד.
התחנה מתחת לתחנת אוטובוס, עם גגון שדולף. נעמי התייצבה בפינה הרחוקה, רחוק מהרוח מהים. לידה שני סטודנטים עם פליז, אחד זקן וצעיף, אישה עם עגלת שוק מפוצצת. האור הצהוב מהפנס זז ברוח כמו ספינה בים סוער. אפשר לחשוב שאוטובוסים עדיין נוסעים בתל אביב בגשם כזה.
פתאום היא הופיעה.
קודם כל ראו את המעיל. לא את האישה המעיל. היא הכירה אותו מהחלומות: עד הברך, מתרחב קצת, צווארון עומד עם שלושה כפתורים עץ כהים הייחוד היה בפרווה החומה משולבת באדום, נדירה וקלה אבל איכותית. מאיטליה. נעמי קיבלה אותו מתנה ליומולדת משודרג לא מזמן, מעט לפני המשבר האחרון.
ושוב הגיע אותו ערב מטופש, בגבולות הפלצנות: ריב עם דפיקות דלת, דמעות ודרמה ולפתע הוא הופיע עם קופסה עטופה סרט יין. יונתן לא היה מהנדיבים שיודעים לשמח, אבל המעיל הזה וואלה יפה. חם, נעים, מושקע. היא לבשה אותו כבר במבואה ונדמה לה שיש עוד תקווה. “הוא זוכר”, חשבה לעצמה אז.
המעיל נעלם אחרי חצי שנה, ישירות מהרכב, בחניה של דיזנגוף סנטר. תיק נשאר באוטו עם מפתח רזרבה בתוכו. חזרה: כלום לא שבור, דלת לא נסגרה עד הסוף. גם לא אזעקה. המעיל בפנים נעלם עם הארנק, המסמכים והטלפון הרזרבי.
יונתן רק אמר פסקנית: “צריך לשמור על ציוד. בעיה שלך”. וזהו.
ועכשיו המעיל מולה, על מישהי אחרת, בלי טיפת רגש. בחורה בת 28, נמוכה, מוצקה, פנים פשוטות בלי איפור, לחיים אדומות קצת מקור, שיער קלוע מתחת לכובע סרוג לבן פסים כחול כהה, כפפות קנויות משוק לוינסקי, מגפיים מהעונה שעברה עם עקב משופשף ועוטף אותה אותו מעיל.
נעמי הסתכלה ולא האמינה. אולי מבלבלת, אולי יש עוד כאלה, מה הסיכוי, הרי זה לא אופנה שצצה בכל שוק. רק כשראתה את שלושת הכפתורים ולמטה, את הכפתור השלישי שונה בגון זה היה הוכחה. היא זכרה, כי פעם ניסתה להחליף, אבל המעצבת מצאה עץ קצת אחר.
הכפתור השלישי, קליק.
מאיפה המעיל הזה? שאלה.
הבחורה הסתובבה והביטה עליה קצת מופתעת, כמו שמתייחסים ללקוחה מציקה.
סליחה?
המעיל, אמרה נעמי, ניגשת חצי צעד. מאיפה יש לך אותו?
שלי.
לא, אמרה נעמי, ונשמע לה הקול אפילו מאופק מהרגיל. זה שלי. גנבו לי אותו לפני שנה. אני מבקשת לדעת איך הגיע אלייך.
הבחורה הביטה. האיש עם הצעיף התרחק חצי מטר, הסטודנטים תקעו עיניים בסלולרי כאילו צריכים לשנן לתזות.
את טועה, אמרה הבחורה. קניתי אותו.
איפה?
בשוק הפשפשים… דוכן “יד שנייה”.
איזה שוק?
בדרום העיר, האחרון.
ולא היה לך קצת חשוד שדבר כזה נמכר בפרוטה?
פניה התקשו, לא פחד, התאפקות. מאבק לא להיעלב.
שילמתי מה שביקשו. קנייה הוגנת.
הוגנת, אבל גנובה, אמרה נעמי.
שתיקה. הרוח הביאה טפטוף לתחנה. הבחורה אחזה בשקית מגה מהסופר, ממנה בצבצה כובע צמר קטנטנה עם פונפון ורוד.
יש לך ילדה? שאלה נעמי פתאום.
בן, בן חמש. עכשיו בגן. הפסקה. תשמעי, אולי ניכנס לבית קפה ממול? תתייבשי קצת. שם חם. רוצה משטרה אז משם, מה את אומרת?
נעמי הביטה בבית הקפה “נעים”. שם כל כך לא אופייני, שפשוט התחשק לה להיכנס אליו.
הן נכנסו.
בתוך הקפה היה אינטימי, שמונה שולחנות, ספסלים עץ ליד החלון, חרציות עייפות על המזגן הקטנטן. ריח קינמון ולחם. מוזיקה רקע בהרמוניה למזג האוויר. זקנה שותה תה בשולחן אחורי, מישהו מנמנם מעל לפטופ, שליח עם קסדה שוחה בגל שלו.
הן התיישבו בשולחן עם מבט לרחוב שלא רואים כלום רק אדים.
הבחורה הורידה את הכובע, שער כהה קלוע, לחיים שרופות מקור, ידיים עבות, ציפורניים שאבדו במאבק עם שטיפת כלים, סימנים של עובדת במשרה אמיתית, של קיצוצים אמיתיים.
המלצרית הופיעה, נעמי הזמינה קפה, הבחורה ביקשה תה, חצי בנימוס, חצי בתקווה לא לעבור סף. “אולי גם בייגלה אם יש”.
עד שבאו השתייה, שתקו. אז שאלה נעמי:
איך קוראים לך?
מאיה.
נעמי, החזירה. ספרי לי על השוק הזה.
מאיה חיבקה את כוס התה בין ידיה הקפואות, וטפטפה:
עליתי מתל שבע בספטמבר. חיפשתי עבודה, דירה, כסף לא היה כמעט. עבדתי במיטת סיעוד, מצאתי חדר שכור. הבן שלי עומר נכנס לגן לא מיד, אבל התקבל בסוף.
עומר זה הבן?
כן.
והאבא?
היא הרימה עיניים.
לא רלוונטי. קיצור. לא רצתה להפליג.
נעמי הנהנה והמשיכה.
המעיל?
בנובמבר. עברתי ליד שוק הפשפשים בדרום, כל דבר ברצפה, עמד שם אחד עם מתלה ובגדים. את מעיל כזה מזהים ישר, פרווה אמיתית. ביקשתי לדעת מחיר שלושת אלפים שקל. ידעתי שזו בדיחה; כזה מעיל שווה פי חמש. אבל לא שאלתי מאיפה. עדיף לא לדעת.
ידעת ועדיין קנית.
נכון. הביטה ישירות. בטח מהצד שלך זה עקום. אבל לא הייתה לי בחירה. לא היה לי מעיל חורף. רק ג’קט מהסתיו. החורפים פה לא עושים הנחות. וילד צריך גן, ואני עובדת לילה, וכל כך קר… ואז נפל עליי מעיל כזה בזול.
אז לקחת.
כן. עצרה. אחר כך היה לי חרטות שלא שאלתי, אבל בהתחלה פשוט שמחתי שלא אקפא.
נעמי אחזה בכוס הקפה. משקה איכותי, חזק. היא לגמה לאט, סוקרת את מאיה.
משהו זז בתוכה. מיכניזם ישן הקפיץ תחושות. הרגישה שוויכוח מתמוסס ומתחלף ברגש אחר, כזה שלא היו בו סיסמאות.
איפה את עובדת?
קופאית בבית חולים איכילוב, במחלקה כירורגית.
הרבה זמן שם?
מספטמבר. בהתחלה זמנית, עד שאמצא משהו טוב יותר. אבל בקולקטיב טוב לי, הגן של עומר קרוב, הכל מסודר.
משמרות לילה?
קורה. אז שכנה מבוגרת לוקחת את עומר. היא אוהבת אותו, הם התחברו.
נעמי הקשיבה, ואיפשהו בסיפור הבינוני היומיומי הזה היה משהו שתפס אותה. בלי דמעות, בלי דרמה, פשוט עובדות של מישהי שמתגברת.
מאיפה עלית?
מדימונה. מקום קטן. שלושה מפעלים, אחד-ונגמר.
למה עזבת?
שוב מבט ישיר.
כבר אי-אפשר היה להישאר שם.
לא שאלה יותר יודעת להקשיב גם בין השורות. האדריכלות לימדה אותה, שמה שלא בונים מצויר, הרבה פעמים חשוב לא פחות.
עומר מכיר את אבא שלו?
נפגש איתו בקיץ. שקט. לפני שעזבנו הכל נהיה שם מסובך מדי לילד.
שתקו שוב. הסערה בחוץ המשיכה. רק צללים של בתים נראו פסולטים בזגוגית הרטובה.
תראי, אמרה מאיה, אם זה שלך, אני מוכנה להחזיר. אין לי קבלות, הייתר גם לא נתן. תלכי למשטרה? אגיד את האמת.
ומה תלבשי?
מאיה חייכה קלושות.
את הג’קט הסתוי. עד שיתגלגל לי משהו.
זה לא קר?
מתרגלים.
נעמי התבוננה במעיל, תלוי על משענת הכיסא, פרווה מבריקה להפליא, אפילו יותר חדשה משהייתה אצלה.
את באמת שומרת עליו, העירה.
בוודאי. דבר כזה לא מזלזלים.
איך את מנקה?
מברשת מיוחדת מפרווה, קונה בשוק, ויש בבית שקיות עם קמפור נגד עש.
הוסיפה בשקט: פעם ראשונה שיש לי כזה. אף פעם לא היה לי כלום ברמה הזו.
ואת מרגישה בו טוב?
שאלה מוזרה, אפילו עבורה. מאיה לא הופתעה. חשבה רגע.
כן. לא רק כי חם, גם כי… חיפשה מילה. במקום העבודה מתייחסים אלי אחרת. לא יותר טוב, לא פחות טוב. פשוט כאילו גם לי יש משהו. אני ליגה.
הפכה את הספל שלה.
מבינה אותך. אמרה נעמי. וזה היה נכון.
מאיה צמצמה את עיניה, לא בחשדנות, אלא בעניין.
גם את עובדת?
כן. אדריכלית בחברה קטנה, חמישה אנשים.
זה נותן לך סיפוק?
נעמי הופתעה מהשאלה מתי בכלל חשבה על זה? הרי עושה ועושה, אבל לתהות אם היא שמחה? היא לא הרשתה לעצמה זמן לזה.
כנראה כן. אפילו רק שם אני באמת שמחה.
מאיה הנהנה, כאילו עשתה וי פנימי.
אני פועלת בחדר ניתוח, לא ממש חוויה. אבל אנשים טובים שם. וזה שווה הכל.
נכון, ענתה נעמי. אנשים טובים זה הכל.
מבחוץ כבר החורף חוגג. הזוג הקשיש הלך לסיים לשעון שמונה, הגבר עם הלפטופ הזמין עוד.
ספרי לי על עומר, ביקשה נעמי. לא כי צריך, אלא כי פשוט רצתה משהו אחר.
מאיה חייכה. זו לא הייתה חיוך של חובה, אלא של אמא שמדברת על הבן שלה.
פטפטן. בחיוך כזה שמספרים על תכונה מעצבנת שאוהבים. מדבר כל הזמן, הגננת מתלוננת שאין לאף ילד אחר דקה אוויר. אותי זה מרגיע. לפני כן הוא שתק, אחרי כל מה שקרה. עכשיו מדבר. כל ערב שואל דברים שלא ציפיתי למה כלבים מכשכשים בזנב וחתולים לא. לא ידעתי לענות. חיפשנו בגוגל, הוא שמח.
כמה זמן את פה?
ארבעה חודשים. כבר מרגישים שינוי. ילדים הופכים את עולמם מהר, אנחנו מבוגרים זוחלים.
נעמי חשבה על אותו סתיו, ואיך היא עברה שבועות בלי באמת להתרגש משום דבר. רק הצגות, קניות, דוחות וארוחות ערב מדודות. כל השיחות עם יונתן נגמרות בחשבונות, או מתאם התקנות דלת או ברז. לפעמים יציאות עם אנשים הלא-נכונים, בלי חיוך פנימי אמיתי. הסתכלות בחיוך של מאיה, וקלטה ככה לא חייכה כבר שנים.
כשמדדת את המעיל, ממש לראשונה מה הרגשת?
מאיה חשבה רגע.
סביר שזה יישמע דבילי…
לא נורא.
הרגשתי שהצלחתי. פשוט. בלי פוזות. עזבתי עם הילד, בלי כלום, אחרי ארבעה חודשים התחלנו להתייצב, ופתאום יש גם מעיל כזה. זו הוכחה. שאני לא נשברת. את מבינה?
והיא באמת הבינה. כל משפט של מאיה דפק אצלה בדיוק איפה שכאב, אבל מחוץ לאזור שמותר להתקרב אליו ביומיום. כי גם היא לבשה אותו ככה לא מעיל, אלא סימן.
סימן שהתברר כטעות.
שבועיים אחרי המתנה, חזר ה”אני עסוק”, ה”יש לי דוחות”, “תסגרי עם חברת ביטוח”. המעיל חזר לארון, החיים חזרו למסלולם, ההרגל לקוות פחות גדל בפנים.
גנבו לה אותו אחרי חצי שנה. היא בכתה ערב ולמדה לשכוח או להעמיד פנים.
מאיה, שאלה, יש לך משהו ללבוש לעבודה מחר?
ג’קט, מה שיש.
מחמם?
מאיה שתקה.
לא מאד. אבל מתרגלים, הודתה.
הבטה במעיל, עושה רושם של בית, מואר מאור הקפה, שלושה כפתורים.
שאלה עצמה: בשביל מה היא צריכה אותו? יש לה פריטים אחרים. שאלת עיקרון? פורמלית? לגיטימית? נעמי מרשה היא יותר מאשר צודקת בכעסה.
אבל…
היא נזכרה בשיחה עם יונתן. שלוש שניות דממה. קול של מנכ”ל לצוות זבוב קטן. “תסתדרי לבד”.
נזכרה איך עמדה ברוח, בשדה נטוש, בלי לצפות לעזרה.
נזכרה בחיוך של מאיה, כשדיברה על עומר. חיוך חד, אמיתי.
נזכרה פנים במראה ביום של המתנה, התקווה הקטנה שהייתה, ואז הבדידות.
החום לא נמצא במעיל ולא בכפתורים. זה רק חפץ. היא הבינה שלא בו תלויה הישרדות, לא בו התקווה.
מאיה, אמרה, תשאירי אותו אצלך.
מה? הזדקפה מאיה.
המעיל. שלך.
את רצינית?
בטח. נעמי סיימה לשתות את הקפה. זו לא רחמים. פשוט אני לא צריכה אותו כמו שאת צריכה.
מאיה שתקה. היה נדמה שהיא מתאפקת לא למהר להודות.
לא יכולה לקבל בחינם.
בטח יכולה. כבר שילמת עליו. שלושת אלפים, לא?
על כזה זה בדיחה.
לא לאדם שליקט גרוש לגרוש באמצע מהפכה בחיים, השיבה נעמי. אל תזלזלי בזה.
מאיה השפילה מבט, מהר החזירה עיניים.
למה?
למה מה?
למה את עושה את זה, באמת?
נעמי חשבה, הפעם באמת.
כי המעיל הזה סימן בשבילי משהו שהתברר כהרבה פחות. בשבילך הוא סימן בצדק. הפסקה. שיישאר איפה שהמסר שלו שוקל יותר.
מאיה הנהנה לאט. חיוך דק.
תודה, אמרה. לא מפואר ולא חנפני.
המשיכו לשבת, הזמינו עוד סיבוב נעמי קפה, מאיה תה. דיברו כאילו הן שכנות משכונת מגורים נידחת: חדרי ניתוח, עיצוב אטריום, אור טבעי לעומת פלורסנט, למה מסדרון בלי חלונות זה עונש, איך מרפאה אמורה להיראות גם למבוגרים וגם לילדים.
מאיה התרשמה בכלל שמבנה משפיע בכלל על אנרגיה של אנשים. “אצלנו במחלקה מסדרון בלי חלונות, תמיד מדוכדך שם”.
צריך לשפץ.
ברור, אבל בטח לא יקרה.
חבל.
הגשם שבחוץ התגבר. הזמן ברח שעות חלפו בלי שמרגישים, כי נעמי לא בדקה זמן, וזה היה בפני עצמו סוג של ניצחון קטן. פעם ראשונה שתל אביב שקטה מבחינתה.
אני חייבת לרוץ לגן, הזכירה מאיה.
סוגרים בשבע?
עוד אצליח, אם אלך עכשיו.
הן קמו. מאיה לבשה את המעיל סגרה את הכפתורים, עצרה לרגע.
ואת תסתדרי?
אמצא מישהו להתקשר ממנו לגרר. או אבקש לטעון סוללה במונית.
רוצה מהנייד שלי? יש לי בטרייה.
נעמי חייכה בפה סגור.
שלא תאחרי לגן.
אספיק. קדימה, תתקשרי.
נעמי התקשרה וארגנה גרר. מאיה עמדה, החזיקה, העבירה כשצריך.
יצאו יחד. בחוץ סופה מהסרטים טיפות בגובה עיניים, צמרות היביסקוס מקופלות.
לאן את?
לרכב.
לי הפוך, לגן. פאוזה. יום טוב.
גם לך.
נפרדו. נעמי צעדה, הביטה לאחור. מאיה הלכה במהירות והמעיל כל שוויץ זה הלך איתה נכון.
נעמי המשיכה לכיוון הרכב.
הגשם חדר, צוואר קצת קפא, האצבעות בכפפות גמורות. אבל בבטן שקט שלא ידעה מזמן לא טוב, לא רע, פשוט שקט של אחרי הרבה רעש.
הרכב שכב איפה שהשאירו, הגרר יגיע בארבעים דקות. נעמי עמדה, נשענה עם הגב לרוח, מכינה לעצמה תכנית.
חשבה על יונתן. בלי כעס זה כבר נגמר. חשבה עליו כמו שמסמנים פרויקט ישן שצריך לפרק שבע שנים בתוך חוזה נוחות, בלי תשוקה, בלי שותפות. מה החזיק אותה? הרגל? פחד משינוי? תקווה לא מוגדרת?
בסוף היא פשוט קיוותה, ולא הודתה בזה. כאילו אולי שוב יגיע קופסה עם סרט, ערב כזה. מגלה: המעיל הוא רק תמרור. מאז אין. טוב שכך.
עמדה למול הרכב, בלי מעיל ובלי טלפון, וידעה: היום יגמר אחרת. יהיה שיחה בבית. לא ריב, לא צעקות, רק שיחה על מה שהיא מרגישה, בלי מסכות.
הגרר הפתיע אחרי חצי שעה. הנהג בחור דתי־חצי־מלא, שמח לתת לה להטעין טלפון. היא התקשרה, שחררה את המשרד מבורות “אני לא מגיעה, הכל ייפתר”.
זה גם היה נכון.
נסעה במונית הביתה, הביטה על תל אביב חיוורת מהגשם. פתאום כבר לא היה שטף, אלא גשם שטוף־שקט.
בבית שקט. יונתן עדיין בעבודה. נעמי התפשטה, שמה מים לקפה, הביטה בחוץ שלג אין, אבל הצבע הלבן על הגג מזכיר מדיי.
חשבה על מאיה, הולכת עם עומר מהגן, שומעת עוד סיפור על זנב של כלבים או טרקטורים. היא שכחה לבקש ממנה מספר טלפון אולי טוב שכך. מפגשים כאלה פשוט קורים וזהו.
משהו מכל זה נשאר לה לא המעיל, ברור שלא. משהו שקט של הבנה.
הרתיחה מים לתה, התיישבה ברגליים על השולחן.
כשיונתן ייכנס, תגיד לו שצריך לשוחח. ברצינות, לא על הברז. הוא יתבאס, אבל תגיד שיותר אי-אפשר לדחות. אולי יהיה כבד, אולי לא. תהיה אמיתית לא רוצה בית שותפים, רוצה שיהיה עם מי לחלוק דברים. שמישהו יענה לשיחות. שיהיה עניין, לא רק מענה טלפוני או בכלל תירוצים.
אולי עוד אפשר. אולי לא. לא משנה כרגע לא תיתן לעצמה להעמיד פנים.
ישבה עם כוס תה והבהירה לעצמה בפשטות: מספיק לחכות. הגיע הזמן לדבר, לשנות, להיות.
אולי בקרוב תתחיל חוג ציור מים או תשנה את תכנון הגן לילדים שבפרויקט. תפתחו קירות, תזוזו לאור אחר. זה זמן לחידוש קטן.
החשיך. שלג כמובן אין, אבל הלבן בעיר נשאר בחלון ובתוך הראש די והותר.
סיימה תה, שטפה את הכוס, עמדה בכניסה, התבוננה במעיל, שאלה את עצמה: למה לשמור? אין באמת סיבה.
כיבתה את האור, נכנסה לסלון. לא מחכה.
פשוט כאן.
***
כמה שבועות אחר כך, בפברואר, כשהקור כבר מפנה מקום לאביב התל אביבי הקצר, פתאום ראתה מישהי עם מעיל דומה מעבר לכביש. הלב החסיר פעימה לרגע ואז חזר לו. זה לא אותו מעיל, לא אותה אישה. אחרת.
נעמי המשיכה הלאה, בדרכה לשיחת עבודה על המרכז החדש לילדים. הפעם בתיק היו שרטוטים חדשים לגמרי יותר אור, פחות מסדרונות, גינה פנימית, ואולי פחות רצינות, יותר אפשרות למשחק.
הלקוח בוודאי יתעורר. תסביר לו בזה היא טובה.
הגשם דילג על האספלט. עוד רגע מרץ.
וככה זה פוגשים מישהו, יושבים יחד בגשם בתל אביב, הקפאין נוזל חזק, והוא מספר את הסיפור שלו לא בשביל ללמד, רק בשביל להיות. פתאום את מקשיבה, נגמר הדקלום, ונשאר משהו קטן לעצמך. ואת לומדת לפעמים, פשוט פחות מחכות, יותר חיות.
וזה מספיק.
