סבתא לשעה
– אורי, תסלח לי, אני חייב ללכת היום מוקדם. אפשר? הילדה שלי חולה.
נועה הניחה על השולחן את המסמכים המוכנים ואת רשימת הפגישות למחר. נשארה עוד שעה לסיום העבודה, אבל מהגן התקשרו כבר פעמיים, והיא החליטה לנסות ולבקש לצאת. לחברת הבנייה הזו היא הגיעה די לאחרונה, ממש במקרה בלי ניסיון קודם כמזכירה ובלי “מראה חיצוני מתאים” כמו שצוין במודעה. מול המראה, רגע לפני הראיון, נועה הנהנה לעצמה:
– נו באמת, בטח לא אלי הכוונה.
הקרדיגן הישן ששמרה לא איבד עדיין מהצורה, אבל החצאית כבר… פחות. את החצאית תפרה לה אימא שלה לפני שנים, אחרי שחיפשה בד בשוק הכרמל והתיישבה ליד המכונה ימים שלמים, מדי פעם עוצרת, אוזרת אומץ לעוד תפר.
– לא פחות טובה מקנויה, באמת.
– אמא, תפסיקי. עבודת יד זה שווה פי כמה היא חייכה, כי ידעה שאמא צריכה לשמוע את זה.
במשפחה שלה לא היו מעולם כסף לבגדים חדשים. נועה זכרה את הימים שאביה עוד היה בחיים ולא הייתה לה שום בעיה אבל מאז שנפטר, הכל השתנה. עם משכורת של אחות קלינית לא נוסעים לאילת. איכשהו הסתדרו, עד שסבתא חלתה. עם החמות של אמא שלה, רבקה, יחסיה של שרה (אמא של נועה) היו תמיד מתוחים.
– שרה, אצלכם במשפחה אין ערך של משפחתיות. אבל עכשיו את שלנו, אז תתרגלי דיברה סבתא בתקיפות.
נועה עוד לא הבינה אז על מה היא מדברת. נשמע חשוב, אבל עם הזמן למדה שמדובר על צד אחד: שרה הייתה אמורה לטפל בחמות מלאה, להעביר לה את רוב משכורתה, והחמות לא ראתה צורך לתרום אפילו מילה טובה. רק טענות.
– אמא! למה את שותקת? למה את לא עונה? שאלה נועה כל פעם אחרי ביקור.
– כי אני יודעת שהיא טועה, ביתי. והיא בודדה. אין לה אף אחד חוץ מאיתנו. עם אחותה בריב, האחיינים לא בקשר. ואני הבטחתי לאבא שלך שלעולם לא אעזוב אותה.
נועה רצתה “להחזיר”, אבל שרה תמיד עצרה אותה בעדינות:
– עזבי, נועה. שתדעי – כל מה ששייך לסבתא, שייך רק לה. לא היה ולא יהיה שלנו, לא כדאי לחשוב על זה בכלל.
את המשמעות הבינה רק אחרי שהסבתא נפטרה. המכתב בצוואה שכב במגירה, אמא פתחה, קראה, ואז מחצה אותו בידה ומשכה את נועה החוצה.
– בואי, כבר אין לנו מה לעשות פה. את חובתי מילאתי.
ובהמשך התברר שאין ירושה ולא מגלה מה היה כתוב. רק פעם אחת שיתפה:
– השאירה לאחיינים. רק כי הם “ממשפחתה”. יותר מזה לא תשאלי. תעזבי, זה לא טוב לך.
– היא לא רצתה שאהיה נכדתה? חקרה נועה.
– שטויות, נועה. את מזכירה לאביך. דומה לו באופי אפילו יותר מהחיצוניות. קחי מהמשפחה הזו רק את הדברים הטובים; את שאר הלכלוך תשאירי מאחור.
נועה הבינה שלא הכל היא צריכה לדעת. את אמא העריכה, גם כשלא הכל הבינה.
השנים עברו. נועה סיימה תיכון, למדה מתמטיקה בתל אביב, והחצאית ההיא, כן החצאית, הייתה איתה בראיונות עבודה, בשיעורים, בבית הספר, ואחר-כך כשפגשה את אלעד, אבא של בתה שירה. זו הייתה “חצאית המזל”. לכן גם הגיעה איתה לראיון הנוכחי; מה, בג’ינס?
כשישבה במשרד משאבי אנוש, שמעה את הלחישות מאחור, אבל נזכרה במילות אמא וישרה את הגב.
– את עם ילדה קטנה, בלי ניסיון. איפה עבדת?
– באוניברסיטה.
– ולמה רצית לשנות?
– רציתי לנסות משהו חדש.
כבר הייתה בטוחה שלא יתקבל, אבל אז הציעו לה מזכירה בניסיון. היא כמובן לא שמעה מה נאמר בחדר:
– בשביל מה צריך לאורי מזכירה כזו? שאלו.
– הוא הרי אוהב נשים חכמות! והיא רק צריכה בגדים. תנו לה צ’אנס.
עם הבוס, אורי, העניינים הסתדרו מהר. כאשר נועה עמדה מול מכונת הקפה, אורי צחק:
– פעם ראשונה שאני רואה מישהי קוראת הוראות במקום ללחוץ על הכל. עברת את המבחן!
העבודה הייתה קלה. אורי שלט במה שצריך, אבל גילה שנועה זוכרת כל דבר ויודעת לארגן לו פגישות, לנהל לו סדר יום ואפילו לדאוג לאנשים סביבו. רק בעיה אחת היא לפעמים יצאה מוקדם בשביל שירה.
– נועה, אני מבין, אבל זה כבר יותר מדי. אם תמשיכי, אשאר בלי מזכירה אמר והתיישב בכסא יש סבתא? אולי בייביסיטר?
– אין לי אף אחד. אמא נפטרה. גם קרובים לא נשאר.
– עצוב. ועוזרת?
– עוד אין לי כסף לזה. אבל אני אמצא דרך, מבטיחה.
נועה יצאה מהמשרד כבדה. שירה בהמתנה בגן, בבית כל המטלות. רצתה לבכות למה הכל קשה? התשובה כבר בראש: כמו שאמא אמרה פעם בחיים פוגשים מעט אנשים טובים צריך להעריך ולא לפספס.
כשפגשה את אלעד, חשבה שמצאה טוב. חוקר שאפתן, מלא מרץ, מה שנעלם לה. אבל אלעד חלם על קריירה עדן, ולא ראה עתיד משפחתי. כשהוזמן לאוניברסיטת חו״ל, עזב שבוע אחרי שהציע לה להתחתן.
– נחכה שנה, שנתיים, לא משנה.
– אין זמן, אני בהריון.
הוא קפץ: – עכשיו? שאי אפשר לדחות? ולא הביט לה בעיניים. היא הבינה שנגמר הסיפור.
– אל תדאג, אני אסתדר.
שירה נולדה חודש אחרי מותה של שרה. התקף לב במקום העבודה, בין רופאים ואף אחד לא הצליח. נועה לא הרשתה לעצמה לבכות:
– אחרי הלידה, אמא. אז. עכשיו חייבים לתפקד.
אבל לא הספיקה גם אז. שירה הייתה חלשה, חולה נועה נשאבה לטיפול אינסופי: כביסה, אוכל, טיול, וכל זה במעגל בלי סוף. מהאוניברסיטה עזבה, כי לא עמדה בהערות. “רגישה מדי”, הודתה בשקט לדמותה של האמא:
– מה רע עשיתי? רק אל תשפוטי אותי, אמא. אני רק מנסה.
כשהייתה יכולה, שירה הצטרפה לגן. שנתיים היו רצופות מחלות. נועה עבדה בניקיון אצל ספרית בקרבת הבית, כי לא הייתה יכולה להתחייב למשרה של ממש. בלילות שטפה חשבה יבוא זמן גם לשלי.
המתח והזיכרונות רדפו אותה בדרך אל שירה, משם לבית המרקחת ואז הביתה. בכניסה פגשה את אסנת, שכנה:
– שוב? הצביעה על שירה, חיוורת כולה.
– כן, יפטרו אותי בסוף…
– ולמה לא מטפלת?
– אין כסף. אולי כשיהיה…
– יקר היום לשלם למטפלת. חבל שאין לך סבתא, מסכנה.
– נכון. טוב, נכנסה נועה ובכתה חרישית.
אמא… כמה את חסרה לי.
אבל שירה, על הרצפה, עשתה לה סדר. השקתה בתה תה, חישבה מה תעשה…
פתח הדלת, דפיקה שקטה. בתה ישנה, היא גולשת באתרי מודעות. פתחה:
– שלום, נועה…
רבקה, שכנה מהבניין הבא, עמדה בפתח. הכירו מרחוק.
– שלום… משהו קרה?
– בואי, ניכנס, לא בחדר מדרגות.
רבקה נכנסה, התיישבה ליד השולחן “מה שאת צריכה זו סבתא לשעה, נכון?”
– מה?…
– מישהי שתהיה עם הילדה כשאת לא יכולה, למרות מחלה. שמעתי מאסנת שאת מחפשת. אז באתי להציע את עצמי.
נועה לא ידעה מה לענות.
– רוצה לשמוע עלי? תשאלי מה שבא. רק ככה תסמכי.
רבקה סיפרה על עצמה: ילידת חולון, הורים מהפועל, נשארה לבד בדירה, הבעל נפטר. שני הבנים, אחרי הצבא עזבו מצאה את עצמה בודדה, הנכדים לא זקוקים לה לא גרים קרוב ו”אמאות יש”. רצתה לעזור, להרגיש משמעות. אסנת שכנעה אותה להציע. “אולי אועיל, אולי גם לי זה יהיה טוב”.
– לא יקר, אל תדאגי. תחשבי עד מחר.
נועה חשבה כל הלילה. לא בטחה, פחדה על שירה, אבל בבוקר התקשרה:
– רבקה, אני מסכימה.
כך התחיל שיתוף הפעולה. רבקה אמרה “אנחנו שותפות. אני עם שירה, את בעבודה. את רגועה, לי יש למה לקום בבוקר”.
– וילדיך עוזרים?
– לפעמים. השתדלתי לא לבקש. יש להם ילדים, משכנתא… למה להכביד?
נועה נרגעה מהר, כשראתה כמה שירה נמשכת לסבתא רבקה.
– מה, בובה שלי? רבקה בדקה חום “אכין תה עם דבש, אספר סיפור. הכל יעבור”.
– אבל אין לנו דבש…
– הבאתי מהבית. לכי, נועה.
תוך חודשים הילדה קיבלה ביטחון, למדה ספרות, אפילו שחמט.
– מדהים! אמרה לאסנת. בזכותה שירה פורחת.
– חכי, עוד פחות שנה אצלך לא אשאיר אותה!
עם הזמן נועה התקדמה בעבודה. אורי שם לב לכישרון שלה, שלח לקורס בתחום חשבונאות, ואחר כך העלה אותה בדרגה.
– את תקועה פה. בואי תתקדמי, מגיע לך.
השכר השתפר, שירה גדלה, ועד שסבתא רבקה התחילה להגיע לעיתים נדירות, הפכו כבר למשפחה.
כשהפסיקה יום אחד להופיע בלי מילה נועה נכנסה לחרדה. חיפשה בבתי חולים, התקשרה לבנים כולם לא יודעים, עסוקים.
בסוף, אחרי חיפושים, מצאה אותה אחרי תאונת דרכים, ערפול קל, אובדן זיכרון זמני.
– מי את? שאלה רבקה, מנומנמת.
– אני נועה. הכל בסדר, עכשיו תנוחי.
ניסיונותיה לעזור לא החזירו את ילדיה של רבקה, רק היא טיפלה, בישלה, דאגה.
– אמא, מה נכון, שהם לא רוצים, אבל אנחנו כן. אצלנו היא תישאר, נכון?
– נכון. אצלנו בית.
שירה עזרה, דאגה לרבקה כל יום.
חצי שנה, ואז יום אחד הופיע הבן מיכאל.
– את נועה?
– כן.
– אני מיכאל, בנה של רבקה.
– סוף סוף באת! אמרה נועה.
– אני רוצה לבקר אותה.
– תבקר. תדע רק שהיא לא זוכרת.
מיכאל נכנס, ישב לידה ארוכות, והבין שכבר פספס את האמא שהייתה. לפני שעזב שאל את נועה:
– תודיעי לי? אפשר לבוא?
– זו אמא שלך, תבוא מתי שתרצה. אבל תדע הבית כאן.
חיכתה שיבוא שוב, אבל הוא כמעט לא בא.
– שירה, תכיני תה, חוגגים יום הולדת.
– ואפשר לתן סבתא עוגה?
– הכי גדולה. שיתוקתק לה מתוק.
נועה סגרה את הדלת, נשמה עמוק, והלכה אל המטבח המקום בו הלב חם ושקט, ויש בו משפחה, גם אם היא נוצרה מההתחלה.
