סבתא לשעה
צבי דוד, אני מצטער, אבל אני צריכה ללכת היום קצת מוקדם. אתה תרשה לי? הילד שלי חולה.
תמר הניחה על השולחן את המסמכים שהכינה ואת רשימת הפגישות למחר. נשארה עוד שעה לסיום העבודה, אבל כבר פעמיים התקשרו מהגן, והיא החליטה לבקש בכל זאת. היא התקבלה לחברת הבנייה הזו לא מזמן, ממש במזל, למרות חוסר הניסיון כמזכירה וגם בלי עמוד שדרה חזק, כמו שהמשרה דרשה. כשעמדה מול המראה לפני הראיון, תמר נאנחה לעצמה.
נו באמת, זה בטוח לא לפי הספר.
הקרדיגן הישן שכה שמרה עוד איכשהו נשאר במצב טוב, אבל החצאית כבר לא. את החצאית תפרה לה אמא, בחרה בד בקפידה וישבה על מכונת התפירה כמה ימים, כל תפר בתעוזה מחודשת.
זה יהיה לא פחות טוב מקניה.
אמא, זה עבודת יד! ברור שזה טוב. תמר קצת התגמלה, אבל ידעה כמה חשוב לאמא לשמוע את זה.
כסף לבגדים חדשים לא היה אצלם בבית. תמר עוד זכרה את התקופה שאבא היה בחיים, והיו לה כמה ובחרה, אבל אחרי שנפטר הכל השתנה; ממשכורתה הדלה של אמא במרפאה לא יצאה הרבה. איכשהו הסתדרו, עד שסבתא חלתה. עם חמותה, לאמא של תמר דבורה היו יחסים קשים, בלשון המעטה.
דבורה, אצלך אין בכלל מושג של אחריות משפחתית. אצלך זה כנראה בדם… עכשיו את חלק מהמשפחה שלנו ותאמצי, שכל בן משפחה דואג לשני.
תמר היתה עוד קטנה ולא לגמרי הבינה את הדיבורים האלה של סבתא. זה נשמע יפה, אבל בסוף גילתה שזה עבד רק כיוון אחד אמא נתנה הכל, סבתא לקחה ולא ראתה צורך להחזיר. תלונות, קיטורים, ביקורת הכול זרם לדבורה. ובתור נערה תמר שאלה:
למה את שותקת, אמא? למה לא עונה לה?
כי אני יודעת שהיא לא צודקת, וגם שהיא לבד בעולם, חולה ובודדה. רק את ואני נשארנו לה. עם אחותה היא ניתקה קשר ועם הנכדים אין לה קשר. דבורה קיפלה כביסה בידיים יציבות. וגם, הבטחתי לאבא שלך שלא אעזוב אותה.
תמר התאפקה לא להתפרץ, רצתה לענות לסבתא, אבל דבורה שתקה כל פעם. וכל כוס התיישבה בשורה ישרה על המדף, משדרת איפוק.
אל תקחי ללב, תמר. כל מה ששייך לסבתא שלך הוא רק שלה. מעולם לא היה שלנו, ולא יהיה. אל תחשבי על זה, אל תוכלי להתמודד.
רק אחרי שסבתא נפטרה, תמר הבינה למה התכוונה אמא. בצוואה, לא נשאר להן כלום כל הדירות, החשבון בבנק הכל עבר לנכדים מהענף השני. דבורה לא סיפרה מה היה במכתב הפרידה, רק פעם אחת נפלט לה:
היא העדיפה לתת לקרובי דם. מספיק, תמר, אל תשאלי תשאירי את זה מאחור. זה רק יתיש אותך.
היא לא ראתה אותי מספיק קרובה?
לא. דבורה נשמה עמוק. היא חשבה שאת דומה לי מדי, אין בך “הדם הנכון”. שטויות.
אבל לא דיברה אמת, נכון? אני בדיוק כמו אבא!
בדיוק, תמר. גם במראה וגם באופי. הוא היה הכי טוב. קחי רק את הטוב מהמשפחה הזו, תשאירי את השאר.
תמר העדיפה לשתוק. היא לא תמיד הבינה את אמה, אבל ידעה שזה היה חשוב לה.
הזמן עבר, תמר סיימה תיכון, התקבלה לאוניברסיטה. את החצאית המדוברת תפרה אמא אז, ותמר עד היום שמרה אותה עם החצאית הזו הלכה לראיונות, העבירה שיעורים וחיה. היא האמינה שזו חצאית “מביאה מזל”.
במחלקת משאבי אנוש לחששו מאחוריה, אבל נזכרה בדברי אמא וישרה את הגב:
בלי ניסיון, עם ילד קטן? איפה עבדת קודם?
הייתי מרצה באוניברסיטה.
מה שינית תחום?
רציתי לנסות תחום אחר, ענתה תמר וניסתה להישאר רגועה. כבר חשבה שידחו אותה.
אבל זה לא קרה. המנהלת שאלה עוד קצת ואמרה ניסוי שלושה חודשים. תמר לא שמעה את הלחשושים אחרי שיצאה.
היחסים עם הבוס צבי דוד הסתדרו טוב. הוא צחק כשראה אותה קוראת הוראות שימוש למכונת קפה:
פעם ראשונה שאני רואה מישהי לא לוחצת על כל הכפתורים, אלא קוראת את ההוראות.
העבודה לא היתה מסובכת מדי, הוא אהב לשלוט בכל פרט, אבל עם הזמן הבין שתמר מצוינת בזיכרון ודיוק. כל אדם היה מוצא, פגישות ולוחות זמנים לא התפספסו. היחיד שמדי פעם העיר זה על ההיעדרויות מגדר של הילד.
תמר, אני מבין, אבל כבר נהיה קבוע. מה אעשה אם תיעלמי לי כל פעם? אמר, מגרד את הרקות.
אתה רוצה אופטלגין?
לא, תודה. לכי, ברור, ילד זה ילד. אבל תנסי למצוא פתרון.
אין לי אף אחד, אמא שלי כבר לא איתי, משפחה אין.
אולי מטפלת?
כרגע, המשכורת שלי לא מספיקה.
היא הנהנה ויצאה. חיכו לה עוד יום מתיש: ממשרד לגן, ילד חולה, בית. היא רצתה פשוט לצעוק: למה הכל עליה? למה היא לבד? אבל כבר שמעה את התשובה מאמא:
לא כל מי שאנחנו פוגשים בחיים הוא טוב. אבל המעט שכן זה הכי יקר. אל תפספסי.
ומה אם לא?
זה לא אפשרי. את הרי מתמטיקאית, מה הסבירות שלא תמצאי אף אדם טוב? אמא צחקה.
תמר לא הקשיבה כשפגשה את אבא של הילד, עמרי. הוא היה גאון צעיר, מלא שאיפות וחלומות בדיוק מה שלא היה בה. היא רצתה לשלב משפחה ומדע; הוא רצה רק את עצמו. כשקיבל הצעה לאוניברסיטה בחו”ל, עזב בלי להתלבט, למרות שרק שבוע קודם הציע לה נישואים.
נחכה שנה־שנתיים, מה אכפת?
עמרי, אני לא יכולה לחכות, אני בהריון.
הוא השתנה מייד. כשראה שתמר לא מתחרטת, ידע שזה הסוף. הם נפרדו.
תמר ילדה חודש אחרי שאמה נפטרה מדום לב. לא הספיקה לבכות, הבטיחה לאמא: “אחרי שיוולד אבכה, בסדר?” אבל לא נשאר זמן אפילו לזה. הילד, דניאל, היה חלש, דרש טיפול מתמיד. תמר עזבה את האוניברסיטה, לא עמדה בלחישות. הכינה מדי יום את הדירה, ניקתה בערבים בסלון יופי סמוך, וחלמה שאולי יום אחד תוכל לעבוד במשהו אחר.
אחרי שנתיים קיבלה קביעות והעבירה את דניאל לגן. אבל הגן מחלות נדבקות, ושוב בריחתה מהעבודה. חוזרת הביתה, פוגשת את שכנתה, נעה.
שוב חולה? הקשתה נעה.
כן, בקושי מצליחה להחזיק מעמד בעבודה ככה…
למה לא תשכרי מטפלת? עכשיו את בטח מרוויחה יותר.
זה יותר מדי בשבילי.
חבל שאין לך כבר סבתא…
נכון. טוב, אני עולה.
אבל יושבת במטבח, הילד ישן, והיא מהרהרת. אמא, תמיד כל כך חסרה…
ואז, דפיקה קלה בדלת. תמר פותחת על הסף עומדת בתיה, שכנה מהבניין ממול. היא hardly מכירה אותה, רק אומרות שלום בחדר מדרגות.
שלום, תמר! תכניסי אותי בבקשה, לא נעמוד פה.
בוודאי.
בתיה יורדת בעדינות מהנעליים, וצועדת למטבח.
את צריכה סבתא לשעה, נכון?
סליחה?
מישהי שתשמור על הילד כשאת צריכה ללכת. בזמן מחלה וכאלה.
מאוד מאוד צריכה… אבל לא ידעתי איפה בכלל לחפש.
כבר מצאת אני פה. רוצה שאשמור?
תמר נרתעה כמעט לא מכירה אותה, ולסמוך על הילד?
סליחה, מאיפה שמעת שאני מחפשת?
נעה סיפרה לי.
הבנתי… תספרי קצת על עצמך?
הכי פשוט, נולדתי פה. כל החיים עבדתי, בגדתי בנים, עכשיו לבד בעולם, רואה נכדים לעיתים רחוקות, לא קרובה למשפחה. באה להתנדב, גם לי זה טוב. לא אגבה הרבה. תחשבי עד מחר, תני תשובה.
תמר מהרהרת זה מוזר, אבל אולי זה מה שצריך. היא מקשיבה לאינטואיציה, ובבוקר מתקשרת.
בתיה, אני מסכימה.
וכך התחילו עבודתן המשותפת. בתיה מתייחסת לדניאל כחצי נכד; עוזרת, מבשלת, מספרת לו אגדות, מגישה תה עם ריבה.
אין לי ריבה…
אני הבאתי, מתי הספקת לעשות ריבה עם כל החיים האלה?
לא עבר הרבה, וכבר דניאל קרא שירים כשבגיל חמש למד קרוא וכתוב בעזרת בתיה. אחרי כמה חודשים, נרשם לחוגים: שח ומדעים.
תמר התפעלה, משתפת את נעה תוך כדי:
מי היה מאמין? הייתי כל כך מוגבלת בזמן. עכשיו חיים טובים יותר.
עם הזמן, לא נזקקה כמעט לסיוע, אבל היא ובתיה היו כבר כמו משפחה. תמר התקדמה בעבודה, בליווי של צבי דוד:
תמר, תעשי טוב אם תתקדמי. מתמטיקאית עם כאלו כישורים בזבוז להישאר מזכירה. קחי קורס מטעם החברה אחר כך נראה לאן הלאה.
תמר עברה תפקיד, העלתה את שכרה, הילד גדל, והיא נשמה סוף סוף.
זה הכי טוב שקרה, תמר! אמרה בתיה.
הקשר ביניהן היה הרבה מעבר ל”עוזרת”. לכן כשבתיה נעלמה, תמר נבהלה באמת.
נעה, אין שום עדכון. לא אמרה מילה, לא התקשרה. הלכתי לבדוק בבית חולים?
נסי, מה יעזור… תחפשי שוב.
אחרי שבועיים גילתה, שבתיה בתאונה, איבדה זמנית את הזיכרון, לא זיהתה אף אחד. תמר לא ויתרה לקחה אותה לביתה, דאגה לה.
דניאל, בתיה לא זוכרת, תקרא לה סבתא, תיתן לה שקט.
היא תגור פה מעכשיו?
כן.
זה נכון.
דניאל, בוגר, טיפל בה, הכין אוכל, שיחק איתה שח.
כעבור חצי שנה הגיע יובל, הבן שלה: דופק בדלת, גבוה ומעט מתוח.
אפשר לבקר? אני יובל, הבן של בתיה.
בבקשה, ברור. אני מודה לה כל יום על מה שעשתה בשבילי. אבל חשוב אותה לא תיקחו מכאן. הזמן עבר, היא שלנו. אם רצית, היית מגיע הרבה קודם.
אפשר לבקר אותה?
בטח, היא אימא שלך. בוא מתי שתרצה.
הוא נכנס, התרגש, ראה את אמא לא הכיר אותה, כמו נמסה, אבל תמר חיבקה אותו בעיניים:
בפנים, תמר ידעה: סביר שלא יחזור, אבל לא נורא. יש לה את שלה.
דניאל, תפעיל קומקום. חוגגים היום!
אמא, לבתיה גם מותר עוגה?
בטח! הכי גדול, ותה עם ריבה כמו שסבתא אומרת: הגיע הזמן להתפנק. מגיע לכולנו!
