תקלת מערכת
מיכל, את בבית?
גדי, אני תמיד בבית בשבת בבוקר. אתה יודע את זה.
אז תפתחי את הדלת.
היא הביטה בעינית שלוש שניות. אחיה עמד בפרוזדור, המעיל פתוח, שתי מזוודות גדולות ליד הרגליים, והבעת פנים כזו של מי שרק עכשיו הפסיד ויכוח חשוב. מאחוריו עמדו שני צללים אחד גבוה ואחד נמוך יותר. מיכל עצמה עיניים, פקחה. הצללים נשארו.
היא סובבה את המנעול.
בוקר טוב, אמר גדי וחייך את החיוך ההוא, שמיכל מכירה מהילדות. החיוך של אדם שעומד לבקש טובה.
לא, היא אמרה.
עוד לא אמרתי כלום.
אתה מחייך ככה. סימן שלא.
יואב נדחף בין אביו לדלת, מביט על הדודה מלמטה למעלה. בן שש, עם קווצת שיער קופצת למעלה ושרוך משוך אחרי על הרצפה. לידו עמדה תמר, אוחזת בידה בובה קטנה, ארנב פרווה עם אוזן אחת, עיניים גדולות. היא הביטה על מיכל באופן השקט והחופש של ילדה בת ארבע שמביטה בעולם בלי פחד.
מיכל הציצה ברצפה. פרקט עץ אלון, גוון בהיר שהותקן שלושה חודשים קודם בידי נגר שמילא את דפי הפולדר בפסח. השרוך של יואב היה בתוך משהו חום, מיכל העדיפה לא לבדוק מה.
תיכנסו. היא אמרה. רק תורידו נעליים בהתחלה.
הדירה בקומה שמינית של המגדל “כתר הצפון” הייתה המקום אליו מיכל יחסו את ההישג האמיתי שלה לא לתואר הניהולי ב”עיצוב פנים ירושלמי”, לא לחשבון הבנק ואפילו לא לרכב. מאה ועשרה מטרים, תקרה גבוהה, חלונות מהרצפה לתקרה, נוף לרחוב המלך דוד. הריהוט אסוף לאורך שנתיים. התאמות, בחירת וילונות פרוסת לגוונים ומנורות, ספה מהקטלוג של “אורגד” אפורה, רחבה, עם משענת גבוהה; שולחן עץ מלא עם סדק קל, שמוכר הסביר שזה “האופי של העץ”, מיכל כמעט החזירה אבל התרגלתה ואפילו אהבה. אין חפצים מיותרים, אין קשקושים על אדן החלון. מוצרי טיפוח “סבון מינרלי” מסודרים לפי גובה, מגבות באותו צבע, קולבים אחידים.
זו הייתה חיים מסודרים באמת. כל פרט במקום. שקט השקט העירוני של קומה שמינית, שאפשר לשמוע רק את זמזום המקרר ושאריות גשם על החלון מדי פעם.
גדי הניח את המזוודות בכניסה. הילדים הורידו נעליים. יואב מיד נגע בידו בקיר הלבן.
יואב, אמרה מיכל.
מה?
הידיים.
הוא הביט על כף היד, ואז על הקיר, בחזרה עליה.
מה עם הידיים?
מיכל נשמה עמוק. תרגול שלמדו אותה בסדנת ניהול לחצים. שלוש שניות שאיפה, שלוש שניות נשיפה.
גדי, אמרה, תדבר מהר.
האח נכנס למטבח, התיישב על השרפרף הגבוה ליד האי והניח ידיים על השולחן מחווה של כניעה.
אני וסיגל נוסעים לצימר, לשמונה ימים. חייבים לדבר באמת חייבים. עם הילדים זה בלתי אפשרי.
אין פתרון אחר?
אימא במלון הבראה עד יום שישי, את יודעת. ההורים שלה בבאר שבע, יש איזו סערה, אין למה להביא את הילדים. מיכל, אני מבקש רק שמונה ימים.
שמונה ימים, היא חזרה.
טוב, אולי תשעה. נחזור בשבת הבאה.
כמו כדי לאשש מהסלון נשמע רעש קל ונפילה של משהו.
תמר, אל תגעי בכלום! גדי צעק לסלון בשקט האופייני להורים.
גדי. מיכל דיברה בשקט, כמו שלמדה שקול שקט עובד יותר טוב מחזק. אני עובדת מהבית. יש לי ביום רביעי מצגת חשובה לשלושה לקוחות מירושלים, תל אביב ובאר שבע. אני לא יודעת מה עושים עם ילדים. מה להכין להם, מה לספר, איך מרדימים.
הם אוכלים הכול כמעט, חוץ מבצל. יואב לא אוהב עגבניות. לדבר מותר הכול לא עושים בלגן. תמר נרדמת עם הארנב, ליואב תקראי ספר, הוא באריזה.
גדי.
מיכל. הוא הרים עיניים, ומיכל ראתה שם עייפות שאי אפשר להתווכח מולה, לא רחמים, משהו אחר. אם לא ניסע עכשיו, אני לא יודע מה יקרה עם המשפחה שלנו.
היא שתקה. מעבר לחלון ענן ריחף לאיטו מעל הרחוב. לבן, שקט.
שמונה ימים, אמרה לבסוף.
תודה.
אל תודֶּה לפני הזמן. אין הבטחה שלא אתקשר עוד שלוש שעות.
אהיה זמין. גם סיגל.
גדי עזב מהר, מהר מדי כמו מי שפחד שיעצרו. נשק לילדים, אמר משהו על “דודה מיכל היא המגניבה ביותר”, השאיר פתק עם הנחיות בכתב ידו הגדול, דלת נסגרה תוך רבע שעה.
מיכל נשארה בפרוזדור.
יואב ותמר הביטו עליה.
היא עליהם.
נו, אמרה.
נו, ענה יואב.
רעבים?
אני רוצה מיץ, תמר אמרה.
איזה?
כתום.
תפוזים?
לא, כתום, מה שכתום.
מיכל פתחה את המקרר. היו שם מים מינרלים, ירקות חתוכים, יוגורט “סבון מינרלי” ללא תוספות, ויין לבן. מיץ ילדים, כמובן, לא היה. היא מעולם לא חשבה על זה. מעולם לא הייתה סיבה לחשוב.
הולכים לקנות, אמרה.
יש! יואב הרעים בקולו, הצליל הדהד בתקרות הגבוהות.
מיכל קימטה את המצח.
המרכול במגדל הסמוך, חמש דקות הליכה. במשך הזמן הזה, תמר הפילה את הארנב ארבע פעמים, יואב לחץ על כל כפתור במעלית כולל קריאה לאיש התחזוקה ושיתף את מיכל בסיפור פיקנטי על ילד בשם סער שיכול לירוק דרך שיניים למרחק שני מטר. מיכל למדה על סער יותר משייחלה.
במכולת קנתה ארבעה סוגי מיץ, חלב, לחם אחיד, יוגורטים תות, פסטה, שניצלים, תפוחים, בננות, וביסקוויטים באריזה צבעונית שיואב הכניס לעגלה לבדו כשלא שמה לב, והיא לא הוציאה חזרה כניעה קטנה שאינה סולחת לה עצמה רק לפני שבוע.
היום הראשון עבר בשקט יחסי, רק פרט קטן שתמר שפכה את המיץ ה”כתום” על שולחן הסלון, יואב דילג לכניסה בעוצמה ופרץ בבכי חמש דקות. מיכל לא ידעה איך מנחמים ילדים. היא הגישה מים ואמרה “יעבור”. זה היה העצה הקבועה שלה גם למבוגרים איכשהו זה עבד: הוא שתה, המשיך לראות סרטון.
לישון בכלל סירבו בתשע בערב, ועשר, ואחת עשרה כמעט. אז קראה לו פעמיים סיפור על דוב שמחפש פטל. תמר נרדמה על הספה, כשארנב צמוד אליה. מיכל הביטה עליה מהוססת, אחר הרימה וליוותה למיטת האורחים. קלה, חמה, שמש קטנה. לא התעוררה.
במטבח, מיכל הכינה חליטת קמומיל בכוס “ליוינגה”, פתחה את הלפטופ. עוד שלושה ימים למצגת, שני שקפים לתקן, הקדמה לחזור עליה.
היא ישבה במטבח, שקט. לא הצליחה להתרכז.
היום השני התחיל בשש ושלושים ושבע. היא זוכרת למדה להסתכל על השעון באייפון בדיוק כשטִפוף מהסלון.
יואב קם ראשון, החליט לבנות מבצר מהספה. כל הכריות, כל הפוף והרצפה מכוסים בביסקוויטים. אכל על הרצפה.
בוקר טוב, קרא נמרץ.
בוקר טוב, ענתה מיכל.
את יודעת לעשות פנקייקים?
לביבות?
עגולים כאלה עם סירופ מייפל.
אין לי מייפל.
חבל.
הכינה דייסת כוסמת, יואב אכל בלי תלונה. תמר התעוררה בשמונה, הגיעה למטבח מחובקת לארנב וביקשה:
אני רוצה כמו של יואב.
מיכל הרגישה שהכל הולך בסדר.
המבול פרץ ביום שלישי, שתיים בצהריים.
היא עבדה על המצגת בגב הזולה. הילדים שיחקו באמבטיה, קיבלו רשות להפליג בסירות נייר שמצאו מחשבונות ישנות. עשרים דקות שקט.
רק כשהסתיימה לשפץ שקפים וקמה לשתות, הבחינה בברק המוזר שזוחל מהאמבטיה אל הפרוזדור.
לא, אמרה לעצמה בסבלנות של מי שכבר מאוחר.
הברז היה פתוח. הילדים בנבחרת של יואב “רק הלכו לראות סרט”. הניקוז נסתם בסירת הדגל והמים שטפו אל המסדרון לפחות עשר דקות.
סגרה ברז, נעצה עיניים ברצפה, עצמה. נשמה.
עוד עשרים דקות דפיקה בדלת. בדיוק שעסקה באסיפת המים בסמרטוט, רגליים רטובות.
מי זה?
השכן מלמטה, קומה שבע.
פתחה. גבר גבוה, משקפיים דקות, ג’ינס ביתי, סוודר כחול כהה. בידיו סלולר מסך עם תמונה של תקרה רטובה, כתם שמתרחב ליד מנורה.
אני יונתן, דירה שישים ושתיים.
מיכל. שמונים וארבע. נשפה אני יודעת, זו תמר ויואב.
הבנתי. שלף את המכשיר לכיס. צריכה עזרה?
היא שתקה לרגע, מחכה לנזיפה המקובלת, איום בוועד הבית, דרישת פיצוי. היא רגילה לזה בעבודה, זה מי שהיא.
אמרת לעזור? שאלה, ליתר ביטחון.
לפי הקולות יש אצלך עוד הרבה מים על הרצפה. יש לי מייבש תעשייתי ומגב לא רע.
מאחוריה הגיח יואב.
אתה שכן מלמטה? התעניין. באשמתנו רטוב אצלך?
נכון, הנהן יונתן, בלי כעס. הטה ראש, שאל: והסירות שטו טוב?
מצוין! השיב יואב נרגש. אפילו הייתה לי נושאת מטוסים.
מרשים.
כנס, אמרה מיכל, כי עכשיו זה כבר לא שאלה.
את השעה הבאה מיכל זוכרת במעומעם. יונתן הביא מגב, באמת עזר. לפעמים השאיר ליואב לטפל בסמרטוט משימה חגיגית. תמר עמדה בפתח, מחבקת את הארנב, מצביעה מדי פעם בחדות: “כאן רטוב”. היא אף פעם לא טעיתה.
ומה עם התקרה אצלך? שאלה מיכל כשתם מבצע יובש.
קצת, אבל היא ישנה, זה הרי עניין של זמן עד שיתקנו פה משהו. כתם יתייבש.
אם תצטרך תיקון אשמח לעזור.
ניפול על זה בהמשך. משך כתפיים, לא כאיום אלא כתפיסה פילוסופית.
רק יומיים עם הילדים?
השאלתי.
הם שלך?
לא אחייניים. אני… אין לי ילדים.
הוא הנהן, הביט על יואב שמיד שכח מהצפה ומעיין בשלט טלוויזיה.
אז הנה טיפ: באמבטיה תמיד כדאי לשים סתום מיוחד. שתראי במקסטוק, וגם לסגור ברז.
אזכור זאת.
בהצלחה. כבר בדלת הסתובב. אם צריך משהו, אני בבית. אל תהססי.
איך אתה כל כך רגוע? נשמט לה.
יונתן חשב שנייה.
מה יש לצעוק? התקרה כבר רטובה. זה לא יבש ככה.
הוא הלך. מיכל נשענה על הדלת. השמש שקעה. מהמטבח שמעה בפינת פיצוחים וויכוח בין הילדים. חילקה ביסקוויט שווה בשתיקה.
הביטו עליה בהערכה.
ביום רביעי בבוקר מצגת. הילדים מול הטלוויזיה בסלון, שולחן עם תפוחים וקרקרים. הכול בשליטה.
המצגת התחילה. שבעה משתתפים מהערים הגדולות, מג’רוזלם, תל־אביב ובאר שבע. בוס, עוד מנהלת שיווק, נציג מחוזי.
חמש עשרה דקות חלקות. מיכל שולפת שקפים, עונה על שאלות.
דקה שש עשרה דלת חדר עבודה נפתחת.
דודה מיכל! תמר בקול מפלים: יואב לקח לי את הארנב!
תמר, מיכל לוחשת בפסקנות אני באמצע עבודה.
הוא אומר שארנב מכוער!
הוא באמת!
המנהלים במסך בפרצוף מחויך, סליחה, רק רגע.
לחצה על סטופ. יצאה יואב מחזיק באוזן, תמר בגוף, הארנב על הרצפה. היא מרימה בפרקטיות, כל אחד מקבל הסבר קצר וללא ויכוח לשבת בשקט לראות סדרת ילדים.
עוד שמונה דקות דפיקה נוספת, הפעם יואב, אני צריך לשירותים.
הבוס צוחק בעקבותיו כולם. מיכל מתאדמת, תחושה חדשה לה.
בסוף, דווקא אחרי ההפרעה השיחה חייהה, אחד אמר שיש לו שלושה ילדים; השני, שהקולקציה “אורגד” מעניינת אותו. קבעו המשך פגישה.
מיכל נשארה מול המסך כמה דקות. לא כעסה. אפילו הופתעה.
יצאה למטבח. יואב מחמיא לסנדוויץ’; תמר אוכלת חצי, משוחחת עם הארנב.
בשעה ארבע דפיקה בדלת.
הבאתי סתום לאמבטיה, אמר יונתן.
במיוחד הלכת?
גם הייתי צריך לברמן.
תיכנס.
לא תכננה, פשוט נתנה לו להיכנס, חולץ נעליים; יואב הופיע מהסלון בהתלהבות.
זה ההוא שעזר לנו.
נו, ענה.
תמר לוקחת אותו מידיית ל”דג’נגה” משחק מגדלים. יונתן משחק ברצינות, ומיכל מסתכלת מהמטבח, מעמידה פנים שמכינה ארוחת ערב.
תיזהר, מייעץ לאביב, תמשוך מהצד, יהיה קל.
איך אתה יודע?
בכל מגדל יש נקודה חלשה שצריך למצוא.
גם בחיים? מפתיע יואב.
שתיקה קטנה.
דומה, עונה יונתן.
אוכלים יחד. יונתן מדייק בלחם, כי ראה שמיכל חותכת עקום. קצת שחצן אבל צודק.
שלוש שנים אתה גר פה?
כן. את נכנסת שנה שעברה, ראיתי שיורידו רהיטים.
אוהב את העבודה שלך?
מהנדס בבניין, עוסק בשלדים. לא מרגש.
למה?
אף אחד לא שואל מה יפה, רק אם עומד.
זה הכי חשוב, היא עונה.
מבט ראשון של הפתעה.
התארכו יחד דיבר על עבודותיו, ספרים שהוא קורא; היא גם קראה פעם, מזמן.
לקרוא ביחד?
אשמח. הביא ספר יפני על אישה שבעקבות מות אמה מגלה עד כמה לא הכירה. זה הפך לחצי שעה הכי טובה ביום.
ביום שישי שוב דפיקה הפעם הביא משחק קופסה ישן בשם “מסביב לעולם”. הילדים לא הכירו את הערים, אבל הם שיחקו בכל זאת. יושבים על הפרקט, תמר נרדמת ביד שלה. יונתן ראה אבל לא הגיב.
שבת כולם בפארק שמול הבניין. יואב קופץ לתוך שלולית למרות שהורו לו לעקוף, חוזרים עם גרביים רטובים, למיכל לא מפריע. הוא אדיש.
למה לא איכפת לך?
היא תתייבש, מה קרה.
אתה כמו יונתן.
יונתן מגניב. דודה, אתם חברים?
שכנים.
זה אותו דבר?
לא.
למה?
לא היה לה תשובה. מאחור, יונתן נושא את תמר על כתפיו, מסביר לה משהו על עצים.
ערב שבת גדי מתקשר.
איך הם?
חיים. יואב קפץ בשלולית, תמר ציירה ארבעים ושבעה ארנבים.
את מתמודדת.
די בסדר. ומה איתכם?
פאוזה.
הרבה יותר טוב. תודה, מיכל.
שמחה.
השבוע השני עבר קצת אחרת מיכל כבר יודעת שיואב שונא עגבניות אבל אוהב מרק עגבניות, שתמר חייבת חלון פתוח חריץ בלילה, שהשיא עייפות ב־19:30. ידע קטן.
יונתן בא בערב, לפעמים עם משחקים, לפעמים ספר, לעיתים רק לדבר. דיברו על ספרים הוא הקריא דברים. חצי שעה אחרי שהילדים נרדמים, זו הייתה המתנה שלה.
יום חמישי יואב שואל: אפשר לראות איפה את עובדת?
כאן בחדר.
הוא בוחן בעיניים מחשב, קטלוגים, קקטוס בחלון.
את מאושרת?
אני…? כן, כנראה. אוהבת את העבודה.
אבא אומר לעבוד רק במה שעושה שמח, אחרת בשביל מה.
אבא חכם.
למה את לבד?
ככה יצא.
את רוצה שיגור אתך מישהו?
התרגלתי לבד. היה טוב.
היה?
הרהרה רגע.
היה.
יום האחרון בא מהר מדי. גדי וסיגל חוזרים, מחייכים, סיגל נרגעת. מחבקים את הילדים חזק.
מיכל, אין לי איך להודות.
לא צריך. הם התנהגו כמו ילדים.
עורכים מזוודות שעה. תמר בוכה קצת, מיכל מחבקת ומבטיחה שיבואו שוב. יואב נפרד בלחיצת יד רצינית ואז בחיבוק חזק.
הדלת נסגרת.
שקט. מעיל תמר נעלם מהקולב. המעיל שלה לבד.
מיכל לסלון כרית עקומה, ציור על הרצפה: משפחת ארנבים, וגם דמות עם שיער צהוב: “דודה מיכל”.
היא אוחזת בציור, עומדת.
עוברת למטבח, מכינה תה, כוס אהובה. הכול במקום שקט, שלמות, בדיוק כפי שאהבה.
חיכתה שירד הלחץ שקט האמיתי שנופל אחרי סופ”ש או אחרי אירועים רועשים. אך לא.
השקט אחר, חסר ריגוש, משהו נשבר. היא שותָה תה וחושבת: על יואב ששאל אם היא מאושרת, על תמר שנרדמה אצלה על הרצפה בפרקט, על יונתן שחתך את הלחם בסבלנות, שבא בכל ערב בלי בקשה.
היא לא התעוררה אף לילה בחרדה לעבודה. מוזר.
ב18 בערב התלבשה בסוודר כחול כהה, ירדה לקומה שבע, דפקה בדלת.
יונתן פתח. לא נראה מופתע.
הם נסעו, אמרה.
שמעתי.
שקט.
כנראה.
בא לך לעלות לתה?
חייך.
מאוד.
חזרו לקומה שמונה. היא שמה קומקום שוב. יונתן התיישב על אותו כיסא שגדי ישב בו אז, אדם אחר, שיחה אחרת.
היום לא היה לי שום התחייבות. לא יודעת מה לעשות עם זה.
זה טוב או רע?
לא יודעת, זה לא מוכר.
מסתגלים לדבר החדש.
מה זה ‘דבר החדש’?
בהתחלה לבד מוזר, מתרגלים. אחרכך פתאום מוזר אבל אחרת.
נשמע שיש לך ניסיון.
הייתי נשוי, שש שנים. שלוש שנים כבר לא.
חבל.
אין מה. זה היה נכון. הכי קשה זה לא הפרידה, זו השתיקה אח”כ.
חשבתי שתיקה זו חופש, לבד בחירה.
אולי, אבל גם בחירות משנים.
שינית את הבחירה?
משנה כל יום. וזה עוזר, ילדים של שכנים.
היא צוחקת, באמת.
יונתן.
כן.
אתה… אתה מוצא חן בעיניי. אני רוצה שתדע.
טוב מאוד, כי גם את מוצאת חן בעיניי.
מאז מתי?
מאז שאלת למה אני רגוע. אף פעם לא שאלו.
צוחקים יחד. שותים תה, מדברים על עבודות, על נופים מהחלון, על הילדים, ועל הציור של תמר.
כשהוא הולך לוקח ידה, ללחיצת יד חמה רגעית.
לילה טוב, מיכל.
לילה טוב.
נשענה על הדלת. השקט כבר לא ריק, עכשיו מחמם.
עוברת לסלון, מרימה את הציור של תמר ושמה על המדף ליד האגרטל משפחת ארנבים עם הדודה השבלונית. מבט אוהב.
שנה עברה.
הדירה השתנתה, קלות. על המדף בסלון שורת ספרי ילדים חדשים, אוסף עציצים גדל; אחד עקום תמר השקתה מדי. על קולב הפרוזדור שני מעילים שלה הכחול, ושלו האפור.
בערב, על השולחן, קטלוג עם תרשימים של יונתן וספר פתוח. קפה חצי שותה.
מיכל עומדת ליד החלון, בטן הריון קטן ניכר חמישה חודשים, לומדת אותו. למדה להתרגל בשקט.
הדלת נפתחת.
הם בדרך, יונתן מודיע.
בעוד חצי שעה יגיעו.
יואב התקשר?
שלוש פעמים. רוצה לדעת אם רואים סרט או יוצאים לפארק.
אפשר גם וגם.
אמרתי.
הוא שם קומקום. איך את מרגישה?
טוב, הרגליים כואבות, אבל טוב.
תשבי.
אני עומדת.
מיכל.
בסדר.
יושבת, מביטה בחלון.
אתה זוכר, לפני שנה בשבת הזו הם עזבו. עמדתי כאן, המתנתי שיבוא לי שקט.
ומה קרה?
לא בא.
זוכר שבאת.
חיכית?
אולי קיוויתי.
דפיקה בדלת חזקה, קופצנית, של ילד מתרגש.
זה יואב! צוחקת.
בטח.
פתח בבקשה.
יונתן פותח.
דודה מיכל! קורא יואב עוד לפני שהדלת פתוחה לגמרי. באנו! הולכים לפארק? יש עלים? הבטן גדלה?
תן מקום, חיים של גדי.
אני פה.
תמר פוסעת חרישית, עיניה מחפשות את מיכל רצה, מחבקת מכל הלב.
דודה מיכל, הארנב פה?
כן, על המדף.
ידעתי!
ההמולה במבואה. גדי מחבק את יונתן, סיגל משוחחת על הדרך, יואב כבר ברח לסלון ומציץ מתוך חיפוש משהו נשכח מוצא ספר דוב ופטל.
שמרת את הספר!
שמרתי.
תקראי לתינוק?
בוודאי.
טוב. מניד בהערכה. יונתן, נלך לפארק? יש עלים?
יש עלים.
אז בואו.
קודם תה, קוטעת מיכל. אחר כך פארק.
תמיד את אומרת את זה.
ואמשיך להגיד.
בסדר, עונה יואב ושואל באותה כנות ישירה שלא השתנתה בשנה: דודה מיכל, עכשיו את מאושרת?
הרעש בדירה: קולות, צחוקים, תמר מחפשת את הארנב, קומקום רותח, העיר מעבר לחלון, הסתיו בפארק, והבטן שם מישהו קטן, שקט, כבר דופק עדות.
מיכל מביטה ביואב.
כן, עונה.
כן.
