מיליונר חוזר הביתה אחרי שלושה חודשי היעדרות ומתפרץ בבכי כשרואה את בתו
הטיסה חזרה נמשכת כמו נצח, אבל האדרנלין לא מאפשר לאיתמר לישון. שלושה חודשים ארוכים. תשעים ימים של חוזים, משא ומתן והחלטות גורליות שהכפילו את הונו אך גזלו ממנו את היקר לו מכל: הזמן עם בתו.
המחשבות שלו לא נודדות לעסקאות ולא לכותרות בעיתונים הכותבות על הצלחתו. כל מה שמעסיק אותו זו שירה. במחשבותיו הוא כבר רואה אותה רצה אליו במסדרון השיש, צוחקת, ידיה פרושות. בשדה התעופה רכש לה דובון פרווה ענקי, רק בשביל לראות את האור חוזר לפניה.
“מר סבן, הגענו,” מודיע הנהג.
השערים נפתחים. אופפת שתיקה מוזרה: אין צעצועים, אין צחוק. שירה לא נמצאת.
בתוך הבית האוויר מרגיש קר. התמונה המשפחתית הורדה מהקיר. במקומה תלויה כרזה גדולה של ליאת.
“רות?” הוא קורא.
המנהלת משק הבית, בעיניים אדומות, מופיעה. “היא בחוץ, אדוני.”
הלב של איתמר הולם בחוזקה. הוא רץ לדלת הזכוכית ודוחף אותה בכוח. עולמו מתמוטט.
בשמש היוקדת, באמצע הגינה, שירה גוררת שקית אשפה שחורה, כמעט יותר גדולה ממנה. הידיים שלה רועדות, הבגדים מלוכלכים.
קרוב אליה, ליאת לוגמת אדישות קפה קר.
“שירה!”
הילדה קורעת את ברכיה על הדשא. כשרואה את אביה היא נבהלת. “אבא סליחה אני כמעט מסיימת אל תכעס”
איתמר מחבק אותה אל ליבו, לב נשבר. “מה עשו לך, אהובה שלי”
התשובה של שירה שוברת את עולמו; הוא נעמד קפוא, פה פעור.
המשך בכתבה בתגובה הראשונה
שירה נאחזת בחולצתו של אבא בכוח, כאילו חוששת שיעלם שוב. הקול שלה רועד.
“ליאת אמרה שאני צריכה לעזור שילדים מפונקים לא מגיע להם לגור כאן. היא אמרה שאם אעבוד יפה, אולי תהיה גאה בי”
איתמר מרגיש איך האוויר נעלם מריאותיו.
“לעבוד? מתי ילדה צריכה להרוויח את אהבת אביה?”
שירה מורידה עיניים.
“היא גם אמרה שלא תרצה לחזור בגללי. שאני רק מפריעה. אז ניסיתי להיות מועילה כדי שתחזור.”
המילים האלו מכות בו חזק יותר מכל הפסד כספי. הוא מרים אותה על הידיים, כמו כשהייתה תינוקת.
“את כל עולמי, שירה. כלום, שמעת? כלום לא חשוב יותר ממך.”
הוא נכנס לבית, פניו קפואות. ליאת קמה, מופתעת מהזעם השקט בעיניו.
“תארזי את הדברים שלך. עכשיו.”
הקול שלו קר כקרח, נחרץ.
אחר כך הוא פונה לרות: “היא לא תדרוך יותר בדירה הזו.”
באותו ערב איתמר מבטל את כל נסיעותיו הקרובות. יושב על המיטה של שירה, הוא מבין סופית שהעושר האמיתי לא נמצא בחשבונות אלא בחיבוקיו.
