יומן אישי / אין דרך חזרה
הנחתי את הספל על השולחן במטבח והבטתי באיתן. הוא עמד במסדרון, מתקן את הצווארון של החולצה החדשה שלו. חולצה צמודה, משובצת בדגם הדוק כאלה שלובשים בחורים בני עשרים וחמש, לא גברים שעוד מעט חוגגים חמישים.
״איתן, אתה לעבודה או שמא יש לך תוכניות אחרות?״
״לעבודה, ברור. לאן כבר אלך?״
״סתם שאלתי. לא רגילה לראות אותך בבגדים כאלה.״
הוא הסתובב אליי, ובמבט שלו היה משהו חדש ניתוק קל, קוצר רוח דק. כאילו אני עומדת בדרך, והוא ממהר למקום אחר.
״רוני, אנשים מחדשים ארון. זה דבר רגיל לגמרי.״
״לא אמרתי אחרת.״
״בדיוק. את לא אומרת כלום, אבל מסתכלת.״
הוא חבש את המעיל לא האפור הישן שעמד שם שבע שנים, אלא קצר, כחול כהה, חדש. ליוויתי אותו במבט, ואז לקחתי את הספל ושבתי למטבח. היה אז תחילת מרץ, קריר ומטפטף. בסף החלון עמדה גרניום, שהייתי משקה כל יום שלישי. העלים יציבים, ריח חזק ביתי. נשענתי במצח לחלון וחשבתי מתי היינו לאחרונה יחד, רק הוא ואני? באוקטובר. בתיאטרון. אני התלהבתי מהמופע, אבל בדרך חזרה הוא שתק.
עשרים וחמש שנים. מזמן הפסקתי לספור ימים, אפילו חודשים.
אני רונית. עובדת כמנהלת חשבונות בחברת בנייה קטנה באור יהודה. מקום קטן, שגרתי, אנשים שלא מתחלפים. מכנים אותי גברת רונית גם כאלה שמבוגרים ממני. אני מדויקת, מסודרת, לא מאחרת, לא יוצאת מוקדם. גם בבית הכול מסודר. את המפה על השולחן אני מחליפה בכל יום ראשון, פשתן פסים דק, תמיד נקייה ומגוּהֶצֶת. החלוק שלי פלאפי בצבע שמנת, נקנה לפני שלוש שנים שמור כמו חדש. בערבים אני אוהבת ספר, תה עם ריבת רימונים מהסבתות של פעם, שאני מכינה כל קיץ. החיים שלי דומים לשמלה שתפרו היטב הכול במקומו, שום דבר לא חסר.
עם איתן, משהו התחיל להשתנות בפברואר. בהתחלה נרשם למכון כושר. זה בסדר, אבל לא אהבתי את הטון שבה הודיע לי על זה ארוחת ערב לא ״החלטתי לשפר את הבריאות״, אלא ״נמאס לי להיות הרוס״. לא עשיתי עניין גבר לפני חמישים נכנס למשבר גיל כזה או אחר, קראתי על זה לא אחת. חדר כושר, דיאטות, הצורך להוכיח שהכול עוד לפניו. שיתאמן, למה לא.
אחר כך הופיע בושם. ריח חריף, מתוק מדי, מלאכותי. לא הוא. פעם השתמש בריח עם גוון עצי, צנוע ומרגיע. עכשיו, גם כשיצא מהדירה, הריח עוד נשאר. ראיתי יום אחד את בקבוק הבושם: שם לועזי מבריק, זכוכית שחורה עם כסף. הנחתי אותו בחזרה.
בהמשך חולצה חדשה, ואז עוד אחת. אחר כך מצאתי במקרית ג׳ינס יקר עם קרעים בברכיים, כשמיינתי כביסה. סגרתי שוב את הדלת.
במרץ איתן התחיל לאחר ולחזור מהעבודה. פעם בשבוע, ואז יותר. תירוצים: פגישה עם קולגות, פרויקט דחוף, עבר אצל חבר. הקשבתי והנהנתי. התרגלתי לבטוח בו. עשרים וחמש שנה זה לא רק מספר, זו מיומנות להאמין באדם שלידך. כדי להמשיך.
אבל מחשבה העיקה בי, צביטה קטנה, שקטה כמו תפר ישן שמתחיל לכאוב כשנרטב.
באפריל שמתי לב שהוא לא עוזב את הטלפון לבד. פעם זה היה זרוק על השולחן, כעת בצמוד לכיס, אם מצלצל הוא יוצא למסדרון. לילה אחד נכנסתי והוא הפך את המסך כלפי מטה מיד ושאל אם אני צריכה עזרה לארוחת ערב. הוא מעולם לא הציע קודם.
חברה שלי, יעל חברות מהאוניברסיטה אמרה ישר:
״רוני, את עיוורת? זה משבר גיל חמישים. שלי, בגיל ארבעים ושמונה, קנה אופנוע ושתה שלושה חודשים בבארים. נמאס לו, הוא מכר את זה בעצמו.״
״איתן לא כזה, יעלי.״
״כולם לא כאלה, עד שהם כן.״
״די להלחיץ אותי.״
״אני פשוט אמיתית. תקשיבי ללב.״
אז הקשבתי. ככל שראיתי יותר, כך הבנתי פחות. איתן היה בבית, אכל, ישן, לפעמים דיבר על העבודה, על ברז הדולף. אבל במקביל לא אותו דבר. הפך זר בתנועה דקה, שקטה. לא מרושע, לא אלים פשוט דיבר איתי כי צריך.
ערב אחד כיוונתי אליו שיחה בעדינות, במטבח, עם תה ועוגיות:
״איתן, אתה בסדר?״
״כן.״
״אתה קצת רחוק לאחרונה.״
הרים אליי עיניים מהכוס.
״אני עייף, רוני. תקופה קשה בעבודה.״
״אני מבינה. אני רק שואלת.״
״הכול בסדר,״ חזר ואכל עוגיה.
מאי היה חמים. שתלתי פטוניות במרפסת, כמו בכל שנה אדומות ולבנות, במארזים מלבניים. השקה כל בוקר, בודקת איך הן פורחות. קצת נחת אמיתית, שיודעת להחזיק רק בשביל עצמה.
במאי איתן חזר כמה פעמים מאוחר במיוחד ״ארוחת ערב עם שותפים״, לא התווכחתי. שמעתי אותו מתארגן בשקט באמבט, את החריקה שבין החדרים. קשה היה להירדם אחר כך.
פעם אחת לא התאפקתי ושאלתי ישירות:
״איתן, יש מישהי אחרת?״
הוא שתק, לרגע ארוך מדי לתשובה פשוטה.
״מאיפה הבאת את זה?״
״רק שואלת.״
״די לדמיין.״
״אוקי,״ אמרתי. לא חזרתי על השאלה.
אבל בפנים משהו זז. לא נשבר, לא התרסק, פשוט זז כמו רהיט שמזיזים בכמה סנטימטרים לא נכון, והחדר כבר לא אותו חדר.
בקיץ איתן התחיל ״לישון אצל חבר״ פה ושם. פעם, פעם שנייה, פעם שלישית. ארזתי לו חולצה בשקית, שתקתי. חשבתי שאולי יעל צודקת סתם משבר. גברים מתבלבלים, חוזרים אחר כך. עשרים וחמש שנה לא זורקים.
אמצע יולי התיישב מולי במטבח, בחולצת המשבצות הזכורה. שיא הקיץ, גרניום בחלון, ישבנו שנינו. ידעתי מה עומד לבוא.
״רוני, צריך לדבר.״
״ספר.״
״אני עוזב.״
הורדתי את הספל. התה עוד היה חם ומילא לי את הידיים בחום.
״למי?״
עצר לשניה.
״קוראים לה ליאן. היא בת עשרים ושתיים. הכרתי אותה לפני חצי שנה.״
שכן השקה את העציצים, מים טפטפו בקביעות.
״אז מאז פברואר,״ אמרתי.
״בערך.״
״כשרכשת החולצות.״
״רוני…״
״אני לא מאשימה. רק מסדרת את התמונה.״
הביט בי במבוכה, כמעט הוקלת אשמה. כנראה ציפה לדמעות, או צעקה, משהו שירגיש יותר צודק.
״את לא מבינה,״ לחש, ״רציתי להרגיש חי, שיש לי עוד עתיד. תביני, שנהיינו זקנים.״
״אתה בן ארבעים ותשע, איתן.״
״בדיוק.״
״לא הבנתי מה זה בדיוק.״
הסתובב, שטף כוס נקייה, תנועה מיותרת. שלא ייאלץ להישיר מבט.
״אנחנו כמו שכנים. הכול אותו דבר שולחן, גרניום, תה באותה שעה. זה לא חיים, זה דשדוש.״
״זו בית.״ לחשתי. ״בית שבניתי עשרים וחמש שנה.״
״אני יודע. אני מעריך את זה. באמת. אבל אני חייב ללכת.״
הסתכלתי עליו וחשבתי כמה אני לא מכירה אותו, לא בגלל שהשתנה, אלא אולי היה תמיד כזה, ורק אני סירבתי לראות.
״את הדברים תיקח כבר היום?״
הופתע מהשאלה.
״לא, אאסוף בהדרגה.״
״בסדר.״
קמתי, שפכתי את שארית התה לכיור, הנחתי את הספל ליד שלו, ניגבתי ידיים ויצאתי. בחדר פתחתי חלון. בחוץ ריח של אספלט חם ולִבּנה מהשדרה. נשמתי עמוק. מחר אשקה את הפטוניות, ולחם נשאר בקושי למחר צריך לקנות.
בימים כאלה, מחשבות קטנות על היום־יום הן העוגן הכי טוב.
השבועות שאחרי עזיבתו היו מוזרים. לא קשים קמתי, בישלתי, הלכתי לעבודה, השקעתי בפרחים. הדירה השתנתה בצליל נהיה שקט מדי. אין בגדים שלו באמבטיה, המתלה במסדרון ריק. קניתי וו ושמתי עליו את התיק שייראה מלא.
יעל באה בשבת הראשונה, עם פיתה בייגלה ועוגת כרוב, ישבה איתי עד הערב.
״איך את מרגישה?״
״נורמלית.״
״באמת?״
״כן. רע לי אבל בסדר. מבינה את הרעיון?״
״כן,״ אמרה, ושתקה. ״הוא הסביר לפחות?״
״כן. אמר שנהפכנו לזקנים, שהכול דשדוש.״
״דשדוש. איזו מילה. זה הוא היה מדשדש, לא את.״
מזגתי עוד תה. בחוץ השמש שקעה, המטבח הואר באור כתום חמים, העוגה על קרש העץ תחושה של בית. אולי אני יודעת ליצור בית. זה כאן ודווקא עכשיו לא צריך אותו לשניים.
״יעל, היא בת עשרים ושתיים.״
״שמעתי.״
״אני לא מקנאה פשוט זה מצחיק. כשהייתי בת עשרים ושתיים, הוא כבר היה גבר בוגר. עכשיו הוא איתה, בגיל ששלי הייתי אז.״
״הוא רצה להחזיר את הזמן. כולם רוצים.״
״הזמן לא חוזר.״
״לא. מתישהו, גם הוא יבין.״
העדפתי לא להגיב. גם לי יש עוד מה להבין, אבל עוד לא יודעת מה. בתוכי הכול קצת זז, לא בדיוק במקומו, כמו רהיט שעקבו אותו לא נכון.
בעבודה לא סיפרתי. שמו לב שנהייתי שקטה יותר, אבל גם קודם לא הייתי פטפטנית. הילה הצעירה שאלה אם הכל בסדר. חייכתי, אמרתי שאני רק עייפה. היא הביאה לי קפה מהמכונה וזה חימם את הלב.
אוגוסט עבר יותר כמו קיפאון מאשר משהו אחר. לא רע, לא טוב פשוט עצירה. הכנתי ריבה כמו כל שנה, וקיפלתי קצף מיוחדת לצנצנת נפרדת. הרימונים השנה היו בשרניים ומתוקים, הצנצנות על המדף נתנו תחושת המשכיות החיים ממשיכים גם ככה.
פעם אחת איתן התקשר שלקחת דברים שנשארו. בא מוקדם בשבת. פתחתי, נכנס בשתיקה, אסף ספרים, מסמכים, כלי עבודה. במטבח עצר רגע, הביט בשולחן ובגרניום.
״מה שלומך?״
״רגיל.״
״אל תכעסי עליי.״
״אני לא כועסת, איתן. אני רק חיה.״
הנהן, יצא, שמעתי את צעדיו במדרגות, הכנתי לעצמי חביתה, שתיים ביצים עם שמיר. אכלתי, שטפתי כלים, הלכתי לפטוניות תחילת ספטמבר, והן כבר מסיימות את עונתן.
הגירושים עברו באוקטובר, בלי דרמות. מצאתי עורכת דין טובה, צעירה עם עיניים עייפות וידיים חרוצות. הדירה נרשמה על שמי מזמן, לא היה מה לחלק. איתן לא התעקש, כנראה לא נשאר מקום למסחר בעבר.
יצאתי מהאולם, עמדתי על המדרגות. היה אפור ורטוב, הרמתי את הצווארון, וקפצתי לקונדיטוריה קניתי חלה ומאפה מגולען. בבית חליטה, לחם. ישבתי ואכלתי, מביטה בחלון בסתיו המשתנה.
אחר כך קראתי באינטרנט: ״הפרידה באמת מתחילה הרבה לפני הגירושין״. והרגשתי כמה זה נכון; זה נפרם מזמן, עוד אז, כשהתחיל לשתוק, להסיט מסך. לא רציתי לדעת את זה אז.
נובמבר הביא איתו ריח חדש נרשמתי לחוג צבעי מים, חלום ישן. כל יום רביעי הלכתי לסטודיו הקטן מתחת לבית, ריח צבעים ודפים, אף אחד לא מכיר אותי. ציירתי לא מושלם, כתמים ועיוותים, אבל אהבתי את השקט.
המורה, דינה, פירסינגים כסף באוזניים, אמרה פעם: ״את זהירה מדי עם הצבע. אל תפחדי, הדף עומד בזה.״ חשבתי שזה נכון לא רק לציור.
יעל התקשרה מדי שבוע, הגיע מדי פעם. שיחות על עבודה, ספרים, פוליטיקה. הדיבור על איתן התקצר, דהה. שמתי לב, וזה נתן שקט. לא כי שכחתי, אלא כי החיים לקחו את מקומם.
לפעמים חזר לראשי, מה שואלות כולן בגילי כשבעלך עוזב בשביל צעירה איפה אני טעיתי? כל פעם שעלתה המחשבה, לא מצאתי תשובה נכונה. ניהלתי בית, נשארתי נאמנה, לא דרשתי. אולי זו הבעיה שחשבתי שזה מספיק.
בסוף גם זה התנדף. כי באמת, לא יודעת אם הייתי עושה משהו אחרת.
החורף היה גשום. קניתי מגפיים חדשים, שטוחים, בצבע יין. עבודדה החמיאה שהם יפים סתם פרט, אבל ליווה אותי כל היום.
ינואר, יעל התקשרה עם קול חריג:
״רוני, את יושבת?״
״מבשלת, למה?״
״שמעת על איתן?״
״לא מדברות.״
״קיבל התקף לב. במועדון בתל אביב.״
כיביתי את הכיריים.
״מה?״
״באמת. שחררו אחר־כך לאיכילוב.״
״חי?״
״כן, אבל היה חמור.״
דממתי כמה שניות. מעבר לחלון השלג ירד בשקט.
״איך הוא חי בחודשים האלה?״
״לפי מה ששמעתי דפוק. מבלים במסיבות עם ליאן עד מאוחר, חדר כושר, אורח חיים לא בשבילו.״
״הבנתי.״
״את מתכוונת לעשות משהו?״
״לא יודעת.״
סגרתי, הסתכלתי בחוץ. בחצר ילדים גלגלו כדורי שלג. ניסיתי לבודד מה אני מרגישה דאגה, עייפות, וקצת רווחה מזה שאני כאן, לא שם.
למחרת התקשרתי לבית החולים. ביררתי איפה ומתי אפשר לבקר. בערב אספתי לשקית: מים מינרליים, תפוחים, עוגיות בית, מה שהכנתי לי.
בכניסה להרצליה מדיקל היה ריח של חימום מיושן וחיטוי. מצאתי את המחלקה, הצגתי את עצמי, קיבלתי אישור להיכנס.
ארבע מיטות, רק אחת תפוסה. איתן שכב ליד החלון. החודשים נשארו בו, רזה, פנים עצובות. לא נראה כאילו חזר לנעוריו נראה איש שעייף מחיפוש חסר תכלית.
הביט בי והתקשה להאמין.
״רוני.״
״שלום, איתן.״
הנחתי את השקית, ישבתי ממול.
״לא חשבתי שתבואי.״
״אז באתי.״
התבונן בי. מבט מלא רגשות שלא ירדתי לעומקם.
״איך אתה מרגיש?״
״יותר טוב, אחרי אתמול קשה. יאשפזו לפחות לשבוע.״
״בסדר. זה נכון. תנוח.״
״רוני…״ תקע עיניים בתקרה, ואז: ״ליאן לא באה. התקשרתי אליה כשהביאו אותי, אמרה שתבוא. לא הגיעה.״
הבטתי בתפוחים בשקית, ואז בו.
״ידעתי.״
״איך?״
״הרגשתי.״
סגר עיניים, שתק. ואז:
״הייתי טיפש, רוני.״
״כנראה.״
״לא כנראה בטוח. רציתי להרגיש צעיר, איתה. מבינה?״
״מבינה.״
״ובסוף סה”כ עוד אדם מבוגר, שאהבו כל עוד היו כסף.״
לא עניתי. בחוץ שמיים כחולים, שלג על אדן.
״רוני, אני רוצה לבקש סליחה.״
״עזוב, תנוח.״
״לא, חייב לומר: טעיתי. קראתי לבית שבנית ‘ביצה’, הייתי מנותק. זה לא פייר.״
הסתכלתי על ידיו אותן אני מכירה עשרות שנים.
״רוני. אני רוצה לשוב הביתה.״
שקט.
״שמעת אותי?״
״שמעתי.״
״אני רוצה לחזור. הבנתי שמה שהיה איתך זה חיים אמיתיים. מה שחיפשתי לא היה אמיתי.״
קמתי, ניגשתי לחלון. עץ עירום, ציפור אפורה יושבת. התמקדתי בה.
שאלתי את עצמי מה אני מרגישה אליו היום. חיפשתי רגש חי שהיה פעם. מצאתי רק שלווה. לא קרה, לא קשה רק שקט. כמו אחרי כאב ממושך שפסק.
״איתן, אתה תצא מזה. יטפלו בך, תבריא.״
״זה לא העניין.״
״אני יודעת. שמעתי. שמחתי לבקר, אבל לא אחזור.״
פניו רעדו.
״למה?״
ניסיתי לענות באמת, בלי לפגוע.
״אני מרחמת עליך. עכשיו, כאן, אני דואגת. אבל זה לא מה שחיים עליו. מבין?״
״אבל אולי בכל זאת…״
״לא. יש דברים שאין להם דרך חזרה. לא בגלל שאני נעלבת, פשוט זה איננו. כמו מים בבאר יבשה.״
״רק זה רציתי.״
״אני כאן בגלל שדאגתי. באתי, הבאתי תפוחים. זה אמיתי. אבל לחזור למה שהיה, איני יכולה. לא בגלל שנעלבתי. כי זה פשוט נגמר.״
עצם עיניים.
״מבין.״
״זהו.״
לקחתי את המעיל, סידרתי צווארון.
״אגיד לאחות לבדוק אותך. תתקשר לאלעד. הוא צריך לדעת.״
״לא מדברים הרבה.״
״עדיף ככה.״
נפגשו עינינו פעם אחרונה. יצאתי בשקט.
בחדר המדרגות הריח היה רענן, טיפטוף של חורף. ירדתי, דחפתי את הדלת. השלג כבר פסק, הכול היה מואר וחרישי. הלכתי לתחנה, חושבת איך אספר ליעל. אולי אחכה קצת, אשאר עם עצמי.
האוטובוס הגיע מהר. מצאתי מקום ליד החלון. הרחוב עבר ודמיינתי עצים רדומים, אורות, אנשים עם שקיות. החיים המשיכו.
חשבתי שמרגע שבעל עוזב בשביל צעירה, הקושי הגדול הוא לא העזיבה אלא מה שבא אחר כך: להבין איך ממשיכים. לא לנקום, לא לחכות. פשוט לבנות משהו חדש.
הבטתי החוצה, חשבתי על יום רביעי. חוג צבעי מים. המורה אמרה שיציירו נוף חורפי. לא הסתדרו לי הצללים בשלג, איך הכחול והאפור משתלבים. אבל אנסה.
האוטובוס עצר. ירדתי, התקפדתי בקור, חציתי את הרחוב. הכול מוכר המכולת, המאפייה, הגן הריק. נדנדות חורקות, בלי אף ילד.
עלה לדירה. פנים חמים, מריחים בִּית. הורדתי מגפיים, נעלתי נעלי בית, הלכתי למטבח, הכנתי תה, סידרתי מפה. נגעתי בגרניום צריך לנקות אבק.
הקומקום שרק. מזגתי כוס, חיממתי את הידיים.
בחוץ הנורות נדלקות, אחת אחרי השנייה, כמו תמיד בינואר, מוקדם ועצל.
לגמתי, חשבתי שביום שישי אלך לשוק. לקנות חלב, ביצים, תפוחים טובים. לעשות עוגה, יעל כבר מבקשת את המתכון.
זה התכנון לשישי.
וברביעי אצייר שלג.
***
העיר בחוץ רועשת, חסרת סדר. וכאן, במטבח עם גרניום על אדן, הכול שקט. זה השקט שלי. אני לא מוותרת עליו.
הטלפון היה מונח. אולי יצור קשר. אולי יבקש שוב. אני אענה, אשאל לשלומו. אגיד שיקשיב לרופאים. כך אני יודעת להיות.
אבל אני לא אחזור.
״את יודעת, רונית,״ אמרתי לעצמי בקול, ״זו לא הייתה ביצה. אלה היו חיים. רק לא שלו.״
סיימתי לשתות, שטפתי את הספל. הדלקתי מנורת קריאה, אף פעם לא אהבתי אור פלורסנטי.
הספר המתין בעמוד הנכון. פתחתי, מצאתי שורה, המשכתי לקרוא. בחוץ ירד שלג עדין. הגרניום עמד יציב. המפה שוכבת בדיוק.
הכול עומד במקומו.
