אין דרך חזרה
נועה הניחה את הספל על השולחן והעיפה מבט לעבר בעלה. דניאל עמד מול המראה בכניסה וסידר את הצווארון של החולצה החדשה. חולצה צרה, משובצת, כזאת שצעירים בגיל עשרים וחמש לובשים, לא גברים שעומדים לחגוג חמישים חודש הבא.
דניאל, אתה הולך לעבודה או יש לך תוכניות אחרות?
לעבודה, לאן כבר אלך?
סתם שאלתי. פשוט פעם לא לבשת כאלה.
הוא הסתובב אליה. במבט שלו היה משהו קצת אחר אולי מרוחק, אולי חסר סבלנות. כאילו הוא ממהר לאנשהו והיא התקועה לו בדרך.
נועה, אנשים לפעמים מרעננים מלתחה. זה לגיטימי.
אני לא אומרת כלום.
זהו, את לא אומרת, אבל את מסתכלת.
הוא לקח את המעיל, לא את האפור הישן שתלוי כבר שבע שנים, אלא את החדש, הכחול הכהה, המקוצר. נועה ליוותה אותו במבט ואז חזרה למטבח עם הספל בידה. בחוץ היה תחילת מרץ, כל העיר רטובה ואפרורית. על אדן החלון עמדה גרניום אדום, שהיא משקה כל שלישי. העלים היו מגוננים, בריח חריף, כזה שמרגיש רק בבית. היא נשענה עם המצח על הזכוכית וחשבה, שכבר מאוקטובר לא יצאה עם דניאל לשום מקום. בפעם האחרונה זה היה לתיאטרון ההצגה שממש אהבה, בזמן שכל הדרך חזור הוא שתק.
כבר עשרים וחמש שנה. מזמן הפסיקה לספור ימים.
נועה עבדה כרואת חשבון במשרד קטן של קבלן בבאר יעקב. מקום שקט, אותו צוות כבר שנים. קראו לה גברת נועה אפילו אלה שהיו מבוגרים ממנה. יסודית, מדויקת, לעולם לא מאחרת, לא יוצאת לפני הזמן. גם בבית היה סדר. כל מוצ”ש החליפה את המפה במטבח פשתן בהיר בפסים שהוחלפה באותה אחת, רק מגוהצת. החלוק שלה, פליז מטוקס, קנתה לעצמה לפני שלוש שנים, שמרה עליה. בערבים ישבה עם ספר לצד התה וריבת דובדבנים שהכינה בקיץ. החיים היו בנויים כמו חליפה שתפורה בהתאמה: בלי עודף, הכל מדויק.
השינויים בדניאל התחילו בפברואר. קודם כל זה היה מנוי לחדר כושר. זה לבד היה בסדר, אבל לטון שלו בארוחת ערב היה נימה של “נמאס לי להיות זקן”. נועה לא התעכבה. משבר גיל הארבעים-חמישים, קראה על זה. גברים מתחילים להזיע, להתאמן, להוכיח לעצמם שיש עתיד. אז שיילך, אין לה בעיה.
אחר כך הופיע בושם חדש כבד, מתוק מדי, לא מה שהריח קודם. אלמנט עילי של עץ, פעם היה לו משהו עדין. עכשיו, כל הבית הריח. נועה בדקה פעם את הבקבוק: שם באנגלית, עיצוב מתכתי, שחור מכסף. הניחה אותו חזרה.
אחר כך הופיעו חולצות חדשות. ואז ג’ינס דק עם שטיפות שעולה ביוקר, מצאה בארון במקרה. החזירה למקום.
במרץ התחיל “להיתקע בעבודה”. קודם פעם בשבוע, ואז יותר. תירוצים: פגישה, פרויקט, קפץ לחבר. נועה הנהנה, היא רגילה לבטוח בו. עשרים וחמש שנה זה לא רק מספר, זו אמונה, שככה חיים.
רק בפנים משהו עקצץ. לא חזק, לא דרמטי. כמו כאב ישן שמופיע אחרי מקלחת קרה.
באפריל שמה לב שהוא שומר את הטלפון קרוב. פעם היה שוכח אותו סתם במטבח. עכשיו בתיק או בכיס, וכשמישהו התקשר יצא מסלון למסדרון. פעם נכנסה למטבח והוא הפך את הטלפון על פניו ושאל אם צריך עזרה בארוחה. הוא אף פעם לא הציע לפני כן.
איריס, החברה מהלימודים, אמרה לה בפנים:
נועה, את לא רואה? משבר גיל חמישים קלאסי. שלי קנה אופנוע, הסתובב עם מעיל עור שלושה חודשים. נמאס עליו, מכר אותו.
דני לא כזה.
כולם “לא כאלה”, עד שמתברר שכן.
די, אל תלחיצי אותי.
אני רק אומרת, תראי בעיניים פקוחות.
נועה הסתכלה, ומה שהביטה יותר, פחות הבינה. דני היה בבית, אוכל, ישן, לפעמים מדבר על העבודה, על התיקון בברז. הכל רגיל, אבל לא רגיל. הפך למישהו אחר קצת, לא רע, לא תקיף, פשוט… מרחף מעל המקום הזה.
פעם בערב, כששתו תה יחד, שאלה בשקט. היא מזגה לו קודם, כמו תמיד, שמה ביסקוויטים.
דני, הכל בסדר?
כן, רגיל.
אתה נראה קצת מרוחק לאחרונה.
הוא הסתכל אליה מהספל.
נועה, אני עייף. תקופה לחוצה בעבודה.
מבינה. סתם דואגת.
הכל בסדר, חזר, לקח עוגיה.
מאי היה חמים. נועה שתלה באדניות מרפסת פטוניות, כמו בכל קיץ, אצל אותה מוכרת בשוק ברמלה. אדומות ולבנות. מים כל בוקר, יוצאת לבדוק איך פורחות. זה הרגע שלה, בלי דרישות, בלי שאלות.
דניאל התחיל להגיע אחרי חצות. אמר שהיו אירועים, “פגישות עסקיות”. היא לא התעכבה. שמעה איך הוא פושט נעליים בשקט במקלחת. אחר כך לקח לה זמן להירדם.
לילה אחד לא החזיקה, שאלה ישירות:
דניאל, יש לך מישהי?
הוא שתק כמה שניות שתיקה ארוכה מידי לתשובה פשוטה.
למה נראה לך?
שואלת.
נועה, אל תדמייני.
טוב, אמרה. ולא שאלה שוב.
אבל בפנים משהו זז. לא נשבר, לא התרסק. פשוט זז, כמו רהיט ששינו לו את המקום.
בקיץ התחיל לישון מדי פעם אצל “חבר”. פעם, פעמיים, שלוש. נועה שמה לו חולצה בשקית ולא אמרה מילה. חשבה, אולי איריס צודקת, זו סתם סערת גיל חמישים. זה יעבור, אי אפשר פשוט למחוק עשרים וחמש שנה ככה.
באמצע יולי, התיישב מולה במטבח בחולצה המשובצת מהאביב. קיפל ידיים, הסתכל החוצה. הגרניום פרח על החלון. נועה שתתה תה וידעה מה יגיד, אולי כבר מזמן.
נועה, צריך לדבר.
דבר.
אני עוזב.
הניחה את הספל. התה עוד חם, הרגישה אותו בכפות הידיים.
למי?
פאוזה.
קוראים לה הדר. היא בת עשרים ושתיים. הכרתי אותה לפני כחצי שנה.
בחוץ מישהי השקה את הצמחים במרפסת ממול, המים נטפו בעקביות.
מאז פברואר… אמרה נועה.
בערך.
בזמן שהתחלת לקנות בגדים חדשים.
נועה…
אני לא תוקפת. פשוט עושה סדר.
הוא הביט בה נבוך, אולי ייחל לדמעות, או צעקות משהו שיצדיק אותו.
את לא מבינה, אמר לבסוף. אני רוצה להרגיש חי. לחשוב שיש לי עוד עתיד. תביטי עלינו… נהיינו זקנים.
אתה בן ארבעים ותשע, דני.
בדיוק.
לא הבנתי מה זה “בדיוק”.
הוא קם, עשה סיבוב לקח ספל מהשולחן, שטף בכיור. מחוה מיותרת, שלא יעמוד מולה.
אנחנו גרים כמו שותפים. יום יום אותו הדבר, מפה, גרניום, תה בשעה קבועה. זה לא חיים, נועה. זה תקיעות.
זה בית, אמרה בשקט. זה משהו שבניתי חצי מהחיים.
אני יודע. אני באמת מעריך אותך. אבל אני לא יכול יותר.
נועה הסתכלה וחשבה שהיא בעצם לא מכירה את הגבר הזה. לא בגלל שהוא השתנה, אולי פשוט מעולם לא רצתה לראות כמו שצריך.
אתה אוסף דברים היום?
הוא הופתע מהשאלה.
לא, לא היום. אקח לאט לאט.
טוב.
היא שטפה שארית תה, שמה את הספל ליד שלו, ניגבה ידיים במגבת ויצאה. פתחה חלון בסלון. בחוץ אוויר חמים, ריח אספלט חם ומעט פרחי הדרים. עמדה ונשמה עמוק. מחר צריך להשקות את הפטוניות. החמאה נגמרת.
ברגעים כאלה, מחשבות פשוטות על הבית עוזרות יותר מכל שיחה.
שבועות ראשונים אחרי שעזב, היו מוזרים. לא קשים במובן שהיה לה קשה לזוז או לאכול היא תפקדה, הלכה לעבודה, השיקה פרחים. אבל הדירה השתנתה בצלילים שלה. נהיה שקט מדי. דברים שלו כבר לא היו בשירותים, הקולב בכניסה פנוי. קנתה וו נוסף ותלתה עליו את התיק, שלא ייראה ריק.
איריס הגיעה בשבת. הביאה עוגת כרוב וישבה עד ערב.
איך את מסתדרת?
בסדר.
נועה, ברצינות.
גם אני. אובייקטיבית רע, אבל ישרד. תביני.
מבינה, שתקה קצת. הוא לפחות הסביר בסדר?
הסביר. אמר שנהינו זקנים, ש”חיים בתוך ביצה”.
ביצה…
כן.
הוא דיבר על הביצה שלו, לא על שלך.
נועה מזגה עוד תה. בחוץ נהיה אפלולי, העוגה על הקרש במטבח, מנורה מעל הראש חום של בית. בא לה לצחוק מרוב שהכל מתוקתק. רק שחסר האיש.
הדר בת עשרים ושתיים.
שמעתי…
לא על קנאה זה. זה עניין מספרי. כשהייתי בגילה, הוא כבר היה גבר רציני. ועכשיו הוא איתה, בגילה.
הוא רוצה להחזיר את הזמן. כולם.
הזמן לא חוזר.
נכון. עוד יבין את זה.
נועה שתקה. ידעה שהיא בעצמה צריכה להבין משהו, אבל עוד לא יודעת מה בדיוק. מרגישה בפנים שהכל שלא במקום. כמו ארון שדחפו לו רגל המקום מוכר, אבל לא נוח.
בעבודה אף אחד לא ידע. היא לא מיהרה. שמו לב שנהייתה שקטה מהרגיל, אבל נועה אף פעם לא דיברה הרבה. צעירה בשם רומי שאלה אם בסדר, והיא ענתה שפשוט עייפה. רומי הביאה לה קפה מהמכונה וזה פתאום ריגש.
אוגוסט עבר כמו בערפל. לא רע, לא טוב סתם. נועה בישלה ריבה, כמו כל קיץ, גרגרי פטל עבים ומתוקים. צנצנות הסתדרו על המדף, נתנו סוג של שקט. אפילו כשעולם משתנה, הידיעה שדברים חוזרים על עצמם עושה טוב.
פעם אחת דניאל התקשר לסכם איסוף בגדים. הגיע בשבת בבוקר, עשה סיבוב, אסף ספרים, כלי עבודה, קלסר. במטבח עמד לשנייה, הביט בשולחן ובגרניום.
איך את?
בסדר.
אל תכעסי עליי.
לא כועסת, דני. אני פשוט חיה.
הוא הנהן ויצא. סגרה הדלת מאחוריו והקשיבה לדממה. עשתה לה חביתה שלוש ביצים, כוסברה. אכלה, שטפה כלים, הלכה להשקות את הפטוניות. הן כבר דהו, ספטמבר בפתח.
גירשו סידרו באוקטובר. בלי דרמות, בירוקרטי. קיבלה עו”ד צעירה, עשתה הכל בזריזות. הדירה תמיד הייתה שלה, לא היה מה לחלק. דניאל לא התווכח. כנראה מקום לנהל חיים חדשים לא כולל ויכוחים ישנים.
נועה יצאה מבית משפט, עמדה על המדרגות בגבעתיים. מזג האוויר אפור, טפטוף. הרימה את הצווארון, הלכה לתחנה. בדרך נכנסה למאפייה, קנתה חלה מתוקה. בבית הכינה תה, פרסה לחם, וישבה מול החלון שם הסתיו לאט לאט משנה את הצבעים.
“פסיכולוגיה של נישואים”, קראה באיזושהי כתבה במקרה, “אומרת שהפרידה האמיתית קרתה הרבה לפני הקרע הרשמי”. זה היה נכון, חשבה לעצמה. הכל החל בדיוק אז, כששמה לב כמה הוא שותק ואיך הוא הופך טלפון. פשוט לא היה לה אומץ לקרוא לזה בשם.
נובמבר הביא איתו קור וסדר יום חדש. נועה נרשמה לקורסי ציור אקוורל שתמיד רצתה. כל רביעי בערב הלכה לסדנה קטנה עם ריח צבעים ודפים, בלי שאף אחד יודע עליה כלום. לא ציירה משהו גדול, לא הרשים, אבל הריכוז שקט עשה טוב.
המדריכה, אישה מבוגרת עם עגילי כסף, אמרה:
את מפחדת מהנייר. תציירי באומץ. הנייר מחזיק.
נועה חשבה שזו תובנה להרבה דברים.
איריס התקשרה כל שבוע. לפעמים באה. דיברו על עבודה, ספרים, חדשות. לאט לאט השיחות על דניאל התקצרו. נועה קלטה את זה ושמחה בשקט קטן, לא בגלל שלא אכפת לה יותר אלא כי החיים התחילו, לאט, למלא את מה שהיה.
לפעמים שאלה את עצמה מה עשיתי לא בסדר? תמיד דואגת בבית, נאמנה, לא בוכה, לא דורשת. אולי פה הטעות. לא במה שעשתה רע, אלא במה שחשבה שזה מספיק.
אבל בסוף לא הייתה תשובה, רק הפנמה שאין עוד מה לשנות.
חורף היה מושלג. נועה קנתה מגפיים חדשים, בורדו, עקב נמוך. עובדת אמרה לה שזה מתאים לה. סתם פרט, אבל ליטף.
ינואר, איריס התקשרה קול לחוץ:
נועה, את יושבת?
אני ליד הגז. מה קרה?
שמעת משהו על דניאל?
לא. לא בקשר.
קיבל התקף לב. במועדון כלשהו.
נועה כיבתה אש.
מה?! רצינית?
כן. שירה מהמשרד שלו סיפרה. נפל על הרחבה, הביאו אמבולנס.
חי?
כן. בבית חולים. אבל חמור.
נועה שתקה. בחוץ ירד שלג גס לאט.
איך היה מנהל את החיים האלה?
מסתובב עם הדר בכל המסיבות. הולך לישון לפנות בוקר. עדיין בחד”כ. הגוף שלו לא עמד בזה.
מבינה.
תעשי משהו?
עוד לא יודעת.
הניחה את השפופרת, נעמדה ליד החלון. שלג ישר נופל. בחצר ילדים יוצרים בובת שלג. הסתכלה ופירקה את ההרגשה: דאגה, עייפות ומהפה מקום קטן הקלה, שהיא לא שם.
יום אחרי התקשרה לבית החולים לברר. המצב יציב, אפשר לבקר.
בערב הכינה תיק מים, תפוחים, עוגיות שאפתה לעצמה בערב חג. נסעה לשם.
ריח בית חולים זהה בכל מקום משהו מעובד, חיטוי, דאגה ברקע. מצאה את המחלקה, אחות עייפה הצביעה לה על החדר.
פתחה בשקט דלת. ארבע מיטות, רק אחת תפוסה. דניאל שכב ליד החלון. השתנה מאוד, או שאולי סוף סוף ראתה אותו. רזה, חיוור, עיניים כהות מתישון.
הביט בה כאילו לא האמין.
נועה.
היי, דני.
הניחה את התיק, התיישבה.
לא ציפיתי שתבואי.
הנה, באתי.
מבטו היה מורכב, אבל היא התעלמה.
איך אתה?
משתפר. אתמול היה חמור.
תאמין לרופאים. תשכב.
נועה… השתנק. הדר לא הגיעה. התקשרתי כשפינו אותי. אמרה שתבוא ולא באה.
נועה הביטה בתפוחים, אליו.
ידעתי.
איך?
תחושת בטן.
הניח ראש ושקע בשתיקה.
הייתי טיפש, נועה.
כנראה.
לא כנראה. בטוח. הסתנוורתי ממנה, חשבתי שאני שוב צעיר. מבינה?
מבינה.
בסוף הבנתי אני סתם מבוגר, שהייתי שם כי היה לי כסף.
נועה שתקה. בחוץ שמיים חורפיים כחולים.
אני רוצה לבקש סליחה.
אין צורך עכשיו לדבר הרבה. תנוח.
לא, חייב. עשיתי לך עוול. השוויתי אותך אליה, במקום להעריך. את בנית בית. קראתי לזה ביצה. זה לא הוגן.
הביטה בידיו על השמיכה. את הידיים האלו הכירה עשרים וחמש שנה.
נועה. רוצה לשוב הביתה.
דממה.
שמעת?
כן…
אני מבקש. הבנתי שמה שהיה אצלנו זה אמיתי. מה שחיפשתי… זה לא.
קמה, התקרבה לחלון, הסתכלה לציפורים. חשבה עמוק, כנה.
שאלה את עצמה: מה מרגישה אליו עכשיו? ראשה מלא שלווה, לא קור או כעס פשוט שלווה. משהו שכאב והחלים.
דני, אמרה דרך החלון, אתה תשתקם. תעמוד על הרגליים.
אני מדבר עלינו…
שמעתי. אני שמחה שהגעת להבין. אבל אני לא חוזרת.
הביט בה, משהו נשבר בו.
למה?
חיפשה דרך עדינה.
כי היום רחמים זה מה שאני מרגישה. דאגה. אבל זה לא אותו דבר. מבדיל?
אבל את תוכלי שוב…
לא. יש דברים שלא חוזרים. לא כי אני כועסת פשוט נגמר.
הניח ראש, מילמל:
אני מבין.
יופי.
לבשה את המעיל, יישרה את הצווארון.
אומרת לאחות לעקוב אחריך. תעדכן את גל, הוא הבן שלך.
אין בינינו קשר…
תתקשר. הוא שלך.
לקחה תיק, עד הדלת הסתובבה:
יש בתיק תפוח עונת גולן. תאכל.
יצאה בשקט.
במעברים ריח בית חולים, נכנסה למדרגות אוויר קר נכנס, טוב לה. ירדה לקומת קרקע, הדלת כבדה, בחוץ שקט חורפי וצח. השלג תחת הנעליים חורק. הלכה לאוטובוס וחשבה מה תגיד לאיריס אולי כלום, קודם תעבור את זה לבד.
האוטובוס הגיע מהר, התיישבה ליד החלון. העיר רצה עצים חשופים, פנסים, אנשים עם שקים. חיים שממשיכים.
חשבה כשבעל עוזב לצעירה, הקושי הוא לא הפרידה אלא מה שבא אח”כ. לא לנקום, לא לקוות. לבנות מחודשת, קצב חדש זה הדבר הקשה.
נועה הסתכלה החוצה, חשבה על רביעי שיעור אקוורל. השבוע יציירו שלג. עוד לא למדה את הערבובים הנכונים, תנסה שוב.
יוצאת בתחנה שלה. סוגרת מעיל, חולפת דרך חנות הירקות, עוברת גינה שקטה. עולה לבית. דלת נפתחת, חום מוכר. נעליים בצד, נעלי בית. נכנסת למטבח, שמה מים לתה. בודקת מפה פשתן בהיר עם פס מיישרת פינה.
מחכה שהמים ירתחו, משקה את הגרניום. העלים קצת מעלים אבק תנגב מחר.
המים רותחים.
שופכת לעצמה, ספל בידיים, מתחממת.
הפנסים נדלקים, אחד אחרי השני, מוקדם כפי שרק בינואר יודעים.
לוגמת תה וחושבת בשישי תקפוץ לשוק, תקנה חלב, ביצים, עוד תפוחים. תכין עוגת תפוחים איריס ביקשה כבר מזמן.
זה מה שתעשה בשישי.
וברביעי תצייר שלג.
***
העיר בינואר רועשת, חסרת סבלנות. כאן, במטבח עם הגרניום, שקט. זה השקט שלה. לא תוותר עליו.
הנייד על השולחן. יכול לצלצל, לבקש שוב. היא תענה. תשאל מה שלומו, תגיד להקשיב לרופאים. אין דרך אחרת. אבל חזור זה לא.
את יודעת מה, גברת נועה אמרה בקול בארבע עיניים לעצמה, והצליל נשמע חזק במטבח הריק זה לא הייתה ביצה. אלה היו חיים. פשוט לא שלו.
גמרה את התה, שטפה ספל, עברה לסלון להדליק מנורת עמידה. לא אהבה לקרוא באור גדול.
הספר חיכה, פתחה את העמוד, המשיכה. בחוץ השלג רך. הגרניום במקום. המפה מסודרת.
הכל במקום.
