הבן הסגיר את האם
דליה בן-צור, בת 68, עומדת בדלת חדר השינה שלה, אוחזת בשתי כוסות תה שכבר הספיקו להתקרר.
מאחורי הדלת מדבר בנה, רועי, בן 42. הוא מדבר בלחש, ממש כמעט בלי קול, כמו שמדברים כשלא רוצים שכולם ישמעו.
אמא, תביני אותי, באמת… זה לא לנצח. בדקתי היטב, יש שם תנאים מעולים. חדר פרטי, אוכל שלוש פעמים ביום, אחות כל הזמן ליד.
בהתחלה דליה לא מבינה על מה הוא מדבר. היא חוצה את החדר ומניחה את הכוסות על שולחן הסלון. רועי יושב על הספה, מעיף מבט החוצה, לא פוגש את עיניה.
על מה אתה מדבר?
על בית “אלוני מנשה”, אמא. כבר דיברתי איתך, לא שמעת.
לא, לא דיברת איתי על שום בית כזה.
כשהוא סוף סוף מרים עיניים אליה, היא מזהה את אותו מבט שהתלווה תמיד לילדותו, ברגעים שבהם שבר משהו וחיפש, אחר כך, תירוץ נכון. אשם, אבל גם עקשן.
כן, אמא, דיברתי. פעם שעברה שבאתי.
רועי, בפעם שעברה שהיית פה, הבאת שקית תפוזים ואמרת שאתה ממהר. מתי בדיוק הספקת לדבר איתי על בית?
הוא נעמד וניגש לחלון. מחוץ לחלון נמצא החצר שדליה מכירה בעיניים עצומות: שלושה ברושים ליד הגינה, ספסל הצבוע בקילופים, החתולה תמרה שמסתובבת תמיד ליד הכניסה. עכשיו, דווקא תמרה לא נראית, וזה מפריע לה באופן מוזר. היא מסתכלת שוב לא מוצאת.
אמא, בבקשה, די לעשות מזה דרמה. זה “בית אלוני מנשה”. זה לא בית אבות כמו שאת חושבת. אנשים חיים שם רגיל, פעילים. דנה היתה שם לראות, היא התרשמה.
דנה. עכשיו מסתבר שגם איתה זה כבר דובר.
ברור, אומרת דליה.
מה ברור?
שזו לא היתה יוזמה רק שלך.
רועי מסתובב אליה בחדות.
אמא, זה לא הוגן. זה היה החלטה משותפת. לשנינו חשוב שלך יהיה טוב. את לבד פה, קשה לך. השכנה אמרה ששוב היה לך לחץ דם גבוה. שם תמיד יש רופא, ויש עם מי לדבר.
רועי, אומרת דליה בקור רוח זו הדירה שלי.
שתיקה. שניהם מבינים.
אמא…
זו הייתה הדירה שלי, היא מתקנת את עצמה פתאום, כי עכשיו היא נזכרת בטופס שחתמה עליו לפני שנתיים. רועי הסביר משהו על מס שבח, על הקלות, על זה שזה רק פורמלי, שום דבר לא משתנה, נשבע לה. והיא חתמה כי האמינה לו. כי זה הבן שלה.
אמא, אל תגידי ככה.
איך “ככה”?
עם הפנים האלה.
דליה מסתכלת על כוסות התה שהתקררו. היא הכינה תה נענע האהוב עליו היא עוד זוכרת…
מתי אתם רוצים שאעזוב?
אמא, אל תגידי… זה לא ככה…
רועי, אני מבקשת תשובה.
הוא פונה שוב אל החלון.
דנה אמרה שלראשון בספטמבר זה טוב. אנחנו… צריכים קצת מקום. היא עובדת מהבית, והיא רוצה חדר עבודה. חוץ מזה, יש לנו תכניות לשיפוץ.
ראשון בספטמבר. נשארו שלושה חודשים.
דליה לוקחת את כוס התה שלה ויוצאת מהחדר באיטיות. היא מגיעה למטבח, מניחה את הכוס בכיור, ובהתה בחלון אל קיר הלבנים של השכן. גם אותו הנוף היא מכירה עשרות שנים. שלושים ושמונה שנה היא מסתכלת מהחלון הזה. פעם, עם בעלה, אמנון, עד שנפטר לפני שבע שנים. עכשיו היא לבד. פה בישלה ריבות, פה הכינה שימורים לחורף, פה האכילה את רועי הקטן דייסה, פה בכתה בשקט בלילות כשאף אחד לא ראה.
רועי יוצא מהחדר, עומד בפתח.
אמא, תגידי משהו.
מה אתה רוצה שאגיד?
שתביני. שלא תכעסי.
היא מביטה בו. גבוה, יפה, דומה לאמנון. פעם חשבה שזה טוב שיש לו את הפנים של אביו. עכשיו היא לא בטוחה.
אני אוהבת אותך, רועי, היא אומרת. זה לא ישתנה.
והוא לוקח את זה כהסכמה. היא רואה את ההקלה בפניו, הכתפיים נשמטות. הוא מחבק אותה, ממלמל שהיא חזקה, שהוא יבוא לבקר הרבה. היא לא מקשיבה, רק עומדת וחושבת שלושה חודשים, ויש עוד זמן. אפשר להספיק הרבה.
***
את האמת היא מגלה ממיה.
מיה בת 13, הנכדה שלה מהנישואים הראשונים של רועי, והיא מתקשרת שבוע אחר כך. הקול שלה רועד, כמו שמדברים אחרי שבכו.
סבתא, שמעתי אותם. אבא ודנה.
מיה, את איפה עכשיו?
אצל אמא. הייתי אצל אבא בסוף שבוע. דנה אמרה שלא תסכימי לעבור לבית. שצריך יהיה להפעיל עלייך לחץ.
דליה לא אומרת כלום.
היא אמרה שאם תתעקשי, יש דרכים. שהדירה עברה כבר, ושאת משפטית לא יכולה לעשות כלום. אבא שתק. רק שתק, סבתא…
מיה.
אני לא רוצה שישלחו אותך. את לא רוצה לעבור, נכון?
לא, לא רוצה.
אז מה תעשי?
דליה מביטה על המזנון, איפה שהתמונות. אמנון בצעירותו. רועי בכיתה א’. מיה בת שלוש, עם דלי אדום.
אחשוב, מיה. אל תדאגי.
סבתא, אפשר לבוא אלייך? לאן שלא תעברי?
בטח, בוודאי.
דליה סוגרת את הטלפון, יושבת בשקט זמן ארוך. אחר כך קמה, עוברת את הדירה, כמו במעבר, באטיות. נוגעת במשקוף, איפה שסימנה בעיפרון את הגובה של רועי כל שנה. מעבירה אצבע על אדן החלון שאמנון צבע פעם לבד בלבן. נעמדת מול הארון בחדר שינה ובוהה בבגדים.
בבוקר מתקשרת למשרדי הסניף של רשות האוכלוסין. מבקשת ייעוץ על מתנה. השיחה קצרה ומבאסת. האישה בצד השני מסבירה שזאת עסקה בלתי הפיכה, אפשר לערער רק בבית משפט, רק בהוכחה של תרמית או לחץ וכמעט בלתי אפשרי להוכיח.
דליה מודה לה, סוגרת והולכת לבשל מרק.
***
הצימר במושב נמצא במרחק של ארבעים וחמישה ק”מ מהעיר. שישה דונם, בית עץ קטן שאמנון בנה במו ידיו, גאה בו מאוד. הגג דולף, התנור מעשן בחורף, הגדר קרסה וחדרה לקרקע. בשלוש שנים האחרונות כמעט לא השתמשו בו. רק דליה מדי פעם בקיץ, כדי לזרוע, לקצור ירקות.
בסוף אוגוסט היא עוברת לשם עם שלוש מזוודות ושני ארגזים. לוקחת מה שצריך: בגדים, כלי אוכל, מסמכים, תמונות, ספרים, שמיכות, טלוויזיה קטנה מחדר שינה, מכונת התפירה.
רועי מתקשר למחרת.
אמא, מה קורה? עזבת. למה לא אמרת?
למה להגיד? הרי עוד לא ראש השנה…
אמא, אל תגידי… סיכמנו שזה בהסכמה.
לא סיכמנו. עדכנת אותי בהחלטה שלך. קיבלתי החלטה משלי. הכל טוב.
אמא, אי אפשר לגור שם בחורף. אין חימום, מים מהבאר.
יש תנור, אני יודעת לתפעל אותו.
את לא רצינית.
הכי רצינית, ודליה מרגישה משהו מתחזק בה, משהו שפחד רעד כל התקופה, פתאום עכשיו יש לו עמוד שדרה. רועי, אצלך הכל בסדר?
איתי? אמא, אני דואג לך…
אז הכל בסדר. בסדר, אני צריכה ללכת. תתקשר אם תצטרך משהו.
היא לוחצת ניתוק ויוצאת לבדוק את הגג.
הגג במצב רע. דליה מוצאת יריעות זפת במבנה מאחור, עם מסמרים, מטפלת בגג כמיטב יכולתה. אחר כך עושה סיבוב בגינה, בודקת את הבאר, שותה מים. מים קרים, עם טעם מתכתי של ברזל.
החלקה הצמודה שייכת למשה קופרמן. בן שבעים בערך, גר במושב קבוע כבר חמש שנים מאז שיצא לפנסיה. דליה מכירה אותו בשמות, מחייכים לשלום.
הוא מופיע על יד הגדר בערב ההוא. נמוך, שזוף, עם שפם מסודר, חולצת משבצות.
ערב טוב, שכנה, רואה שחזרת. על הסוף כבר נשארת?
חורף אני פה, אומרת.
הוא שותק, מסתכל על התיקונים שלה בגג.
צריך לבדוק את הארובה של התנור. כנראה סתימה, לא הפעילו אותו הרבה זמן, מסוכן.
אתה יודע?
שמעתי אותך מטפלת בגג. וחוץ מזה, שמרתי קצת על הבית ככה, ליתר ביטחון.
דליה מתבוננת בו.
תודה. לא ידעתי.
שטויות. את רוצה שאבדוק את הארובה? עבודת רגע, צריך רק ניסיון.
תוך שעה התנור עובד נקי. משה שותה קפה על המרפסת, שותק בנחת. השקט הזה לא מביך אלא ידידותי, טבעי, כמו שמתרגלים בין שכנים שמבינים אחד את השני.
כמה זמן אתה גר פה לבד? היא שואלת.
חמש שנים. מאז שאשתי נפטרה, השכרתי דירה בת”א לנכדים ובאתי למושב. אין לי מה לעשות בעיר.
לא בודד לפעמים?
התרגלתי. אצלך איך?
היא מספרת בקצרה, רק בעיקר. הוא מקשיב, לא מתפרץ, בלי רחמים מיותרים.
ככה זה, הוא אומר, ילדים לא תמיד יודעים מה הם עושים. חושבים שכן. אחר כך מתפלאים.
הבן שלי בחור טוב.
אני לא מטיל ספק.
פשוט היא חזקה ממנו, דליה לוחשת, מופתעת שאמרה את זה בקול.
אז גם את תתחזקי, עונה משה בפשטות.
היא מחייכת.
בגיל שישים ושמונה להיות שוב במושב בחורף ו… להתחזק?
למה לא? נתקן את הגג. אני אעזור.
הוא קם, מחר בבוקר, אם תרצי, אסתכל שוב על הארובה. וגם בדקתי יש לי לוחות עץ מיותרים.
אני לא רוצה להכביד…
את תחליטי, אומר והולך.
***
ספטמבר מלא עבודה. זה מציל אותה העבודה. דליה מתעוררת עם האור, מדליקה תנור, מבשלת דייסה, יוצאת לעבוד בחצר. להספיק לפני הגשמים: לאסוף ירקות, להפוך אדמה, לעשות ערימת עצים. עם העצים משה עוזר מביא לה משאית של בולי אקליפטוס ומסדר איתה. עובדים ביחד, שותקים רוב הזמן, זה מאוד נעים.
רועי מתקשר באמצע ספטמבר.
אמא, מה שלומך?
בסדר גמור.
קר בלילות…
חמים פה, המדורה דולקת.
אמא, זה לא נוח שם. אולי אמצא משהו קרוב יותר לקריית אונו, שתהיי לידנו? יש פנימיות שאנשים נהנים.
רועי, טוב לי פה.
אמא.
מה עם מיה? היא שואלת.
הוא שותק.
הכל בסדר. היא בעיקר אצל ענת.
ענת אשתו הראשונה של רועי, אמא של מיה. הם נפרדו לפני תשע שנים, בשקט. ענת תמיד היתה בעד דליה.
אתה מבקר אותה הרבה?
משתדל. דנה לא תמיד אוהבת שאני נשאר הרבה.
דליה שותקת. בחוץ הרוח מפרפרת בעלים.
אמא, אם תצטרכי משהו תתקשרי.
אני אתקשר.
היא יודעת שלא תתקשר. גם הוא יודע.
אוקטובר בא עם גשמים. הדרך בוצית, כמעט לא מגיעים לכאן אנשים, רק שקט. בבקרים יוצאת עם כוס תה החוצה שומעת רק צרצרים וטיפות על העלים. לא מפחיד. רק שקט אמיתי.
בערבים לפעמים דליה בוכה. לא חזק, לא בקול יושבת ובוכה מהעייפות או מהמחשבה האחרונה. על הדירה, איפה שכבר בטח עושים שיפוץ. על הסימונים בעיפרון על המשקוף שמישהו ימחק בלי לשים לב. על אדן החלון הלבן של אמנון. שלושים ושמונה שנים שנכנסו לשני ארגזים בבית עץ קטן.
אבל בבוקר קמה, מדליקה תנור, עובדת. צריך להמשיך.
משה בא כמעט כל יום. לפעמים עם כלי עבודה, לפעמים עם ירקות, לפעמים עם ריבת תותים. שותים תה, מדברים. הוא מספר על ילדיו, שגרים בדרום, באים פעם בשנה. על אשתו זיוה, שמזכיר בשקט, באהבה. על גידול ירקות לבד.
את לא פוחדת מהבדידות פה בחורף? שואלת אותו.
למדתי לא לפחד. גם את תלמדי.
לא בטוחה.
קודם תנסי.
זו השיטה שלו: בלי לשכנע, רק להצביע על הצעד הבא.
***
החורף מגיע כבר בנובמבר, מוקדם. השלג יורד בבת אחת במושב, התחבורות נחלשות. דליה כמעט מנותקת מהעיר וזה מלחיץ. את השבוע הראשון היא מדברת עם מיה כל ערב.
סבתוש, חם לך? את אוכלת?
חם לי, מיה. אני אוכלת. מה אצלך?
סבבה. אבא בא בראשון. דנה ישבה באוטו.
לא משנה.
סבתוש, הוא נראה עצוב.
זו הבעיה שלו, חמודה.
את כועסת עליו?
דליה חושבת.
לא. עצוב לי, זה משהו אחר. כעס זה כשרוצים שמישהו יבין שטעה ויתקן. עצב פשוט לקבל את מה שיש.
מיה שותקת.
סבתוש, את חכמה.
אני פשוט זקנה כבר.
זה לא אותו דבר.
דליה צוחקת. מופתעת מעצמה.
את צודקת, באמת.
ינואר קשה במיוחד. קר רצח, העצים נגמרים מהר, היא קמה הרבה פעמים בלילה להפעיל תנור. פעם אחת קפאה הצנרת, שלושה ימים היא ממיסה שלג על הגז. משה עוזר, מביא סרט בידוד, פותח איתה את הצינור עובדים ביחד, קופאים, מצליחים.
תודה, היא אומרת בשקט כשמסיימים, יושבים להתחמם.
היית מסתדרת לבד, הוא אומר.
לא הייתי.
אולי לא. אבל היית מנסה. זה מה שחשוב.
משה, לא מפריע לך לעזור?
הוא מרים גבה.
מה זאת אומרת מפריע? את לא זרה. שכנים.
לא כל שכן כמוך.
נכון, הוא מסכים. אבל יש כאלה.
בפברואר מיה מגיעה לשבת. באוטובוס, בלי להודיע, עם תיק, עם עוגת שוקולד ותפוזים.
אמא אישרה? שואלת דליה ולא מאמינה.
אמא הורידה אותי בתחנה. ביקשה למסור שהיא דואגת לך.
תודה, יקירה. בואי, קר בחוץ.
מיה מסתכלת בבית, בודקת את החום מהתנור.
יש תחושה ביתית, היא אומרת.
באמת?
כן. לא של צימר, של ממש בית.
דליה מביטה בנכדה אוחזת כוס תה, יושבת ליד החלון, התבגרה מאוד בשנה.
סבתא, ספרי לי על אמנון. איך היה פה כשהייתם צעירים?
הן מתיישבות, דליה מספרת איך בנה פה אמנון הכל לבד, איך ישנו לילה אחד עם מעילים ובכל זאת צחקו, איך זרעה פעם ראשונה תפוחי אדמה, איך רועי פחד לשבת בחצר בחושך בהתחלה.
הוא פחדן היה?
לא, רק דמיון עשיר.
ומה אחר כך?
התבגר. הדמיון נשאר, הפחדים השתנו.
מיה חושבת.
סבתא, את חושבת שאבא מבין מה עשה?
לא יודעת, חמודה. זה שלו.
זה לא הוגן.
זה נכון. אבל צדק לא תמיד בא.
לפעמים כן?
לפעמים בא משהו אחר, יותר טוב.
מה?
דליה מסתכלת ממנה אל החלון, אל שדות השלג והעצים.
שקט, היא אומרת. החלון הזה, התה שלנו, את כאן. זה הכי חשוב.
מיה משתהה, מהנהנת. גם אם לא מבינה מרגישה.
***
מרץ מביא ריח של אדמה רטובה ואורנים. בוקר אחד, יוצאת דליה בהרגשה טובה, באמת טובה בלי הסתייגויות, בלי תנאים. פשוט טוב.
עומדת על המרפסת, מאזינה לטיפות מהגג, חושבת על זה שמוזר שמרשה לעצמה להיות טוב לה. אולי זו המשמעות של “לעמוד מחדש” לא לנצח, לא להחזיר הכול, פשוט לעבור ולהיות שוב את עצמך, קצת אחרת.
משה קורא לה מהגדר.
דליה! יש לי שתילים של עגבנייה ומלפפון, את רוצה?
בטח! תודה.
בערב אעבור. דרך אגב, נשרה לך קורה בגדר, תבדקי.
אבדוק, תודה.
יש לי עץ נוסף אם תרצי.
אני כבר אצליח לבד…
הוא מחייך.
ברור שתצליחי. זה רק הצעה.
אפריל מביא עוד עבודה. חובה להפוך את האדמה, להעשיר קומפוסט, לבדוק את החממה, לסחוב מים. היא טרודה עד סופה, אוכלת ברעב טוב וישן בלי דאגות. שמה לב שהיא כמעט לא חושבת על הדירה. לא ששכחה או סלחה זה כבר צלקת, לא פצע.
רועי מתקשר שוב באפריל. הקול שלו אחר, שקט יותר.
אמא, מה שלומך שם?
טוב. אביב, מלא עבודה.
מבסוטה?
מאוד.
את לא מתגעגעת לעיר?
לא, אפילו הופתעתי מעצמי.
אני שמח שטוב לך.
נכון, היא יודעת.
משה מתייעץ איתה האם לאמץ אופטרופסות על מיה רשמית.
נראה לי שכן, עונה דליה. צריך לדבר עם רועי וענת. גם מיה רוצה.
נכון. פה יש לה טוב.
אוהב אותה?
ילדה חכמה, סקרנית. כאלה לא צריכים רעש, רק שקט כדי לא להפוך לרצון של אחרים.
דליה מסתכלת עליו.
אתה רואה אותה יפה.
רואה. גם אותך.
איך אני?
שונה ממה שהיתה בסתיו. חופשיה, בפנים. זו חירות אחרת.
היא מהרהרת זו מילה מדויקת.
בחלקה של משה נזרעים גידולים. חצי שדה, השכיר בשביל לנסות משהו חדש.
משה, אתה לא חושב שבגדת ב”עולם האמיתי”? פה שקט…
חשבתי ככה. עכשיו כבר לא.
למה?
זו החיים באמת. כל השאר חיים שונים, לא יותר אמיתיים.
דליה מהנהנת.
***
אוקטובר שוב קר. דליה מדליקה התנור בבטחון, עושה זאת בלי בעיה. מיה חוזרת מבית הספר, פותחת שיעורים בשולחן המטבח, בזמן שדליה מבשלת מרק.
סבתא, ביקשו לכתוב בחיבור: על מי שאת מעריכה.
על מי תכתבי?
עליך. מותר?
בטח. רק בלי להגזים.
לא אגזים. אכתוב אמת.
מה?
מיה חושבת.
שאת עברת לכאן כמעט בלי כלום, ולא נשברת, ולא נהיית רעה, ולא ריחמת על עצמך בפה.
דליה מערבבת את המרק.
ריחמתי על עצמי הרבה. רק בשקט.
זה הכי אמיתי. לרחם על עצמך בשקט זה נימוס.
דליה מרימה גבה.
איפה קראת את זה?
לא קראתי. חשבתי.
אז תכניסי לחיבור, זה יפה.
מיה מחייכת, מתכופפת לכתוב.
בחוץ מחשיך. ציפורים קוראות, המרק רותח. על המדף התמונות: אמנון, רועי בבית ספר, מיה עם דלי אדום.
השער חורק. משה נכנס, דופק בדלת.
דליה, הכנתי כרוב חמוץ, רוצה?
כמובן. אפשר להוסיף למרק!
אז אביא.
מיה מסובבת ראש.
סבא משה?
כן, אומרת דליה.
היא קמה, פותחת דלת.
סבא משה, נשאר איתנו לארוחת ערב!
דליה שומעת אותו צוחק, שומעת איך מיה מספרת לו על החיבור, על הסבתא שלה. שומעת את קולו השקט, הבטוח.
דליה טועמת מרק, מוסיפה מלח. זו הקדרה שלה, הכיריים שלה, זה הבית. בית עץ פשוט, שאיבד מהגג, אבל מה שתוקן שלה.
בעוד שבועות רועי יבוא. קבוע בשבת, יחד הוא, ענת ודליה ידברו על האפוטרופסות. מיה יודעת ומחכה בלי מתח.
דליה לא יודעת מה יהיה. לא מתכננת יותר משבוע קדימה. חיה כל יום, וזה מספיק.
משה מגיע, שם את הצנצנת עם הכרוב לשולחן.
יש ריח טוב.
שב, אוכלים עוד מעט.
מיה מביאה צלחות, מסדרת. מעשים פשוטים, קבועים.
יושבים לשולחן.
בחוץ חושך גמור, ובזכוכית משתקפים שלושה אנשים, אור קטן, אדים מעל המרק. השתקפות מטושטשת כמו בחלון ישן, דינמית כאילו חיה.
סבתא, אומרת מיה, מוזגת מרק. אבא מגיע בסוף שבוע הבא נכון?
אמר שכן.
אני רוצה שיראה פה. בחורף זה לא אותו דבר.
בקיץ הכול אחרת, עונה דליה.
אחרת? יותר טוב?
דליה מביטה במיה, במשֶה, בצלחות, בצנצנת הכרוב.
יותר טוב, מיה. הרבה יותר טוב.
אז שיבוא ויראה, מסכמת מיה.
