המחיר של החיים החדשים שלו
– אילנה, אני צריכה להגיד לך משהו. כבר הרבה זמן חשבתי על זה.
אילנה גלבוע עמדה ליד הכיריים וערבבה מרק. מרק פשוט. תפוחי אדמה, גזר, קצת סלרי. היא לא הסתובבה מיד. הקול של בעלה היה שונה. לא מהסוג שמדברים בו על חשבונות או מתלוננים על העבודה. היה בו משהו דחוס, מוכן מראש.
– אני מקשיבה, אמרה, ממשיכה לערבב.
– לא, את לא מקשיבה. תסתובבי אלי.
היא כיבתה את הגז. הניחה את הכף במקום. הסתובבה לאט.
עידו גלבוע עמד בפתח המטבח. בן חמישים ושתיים, גבוה, עם השיבה בצדעיים שפעם נראתה לה יפה. בידו טלפון. הוא לא הביט בו, רק אחז בו.
– אני עוזב, הוא אמר.
בקצה הצד השמאלי של אילנה משהו התכווץ. לא כאב ממש, אלא סוג של ציפיה לכאב.
– לאן? היא שאלה. שאלה טיפשית, ידעה, אבל לא היו לה מילים אחרות.
– לתמיד. ארזתי. המזוודה כבר במסדרון.
– עידו.
– אילנה, לא צריך סצנות.
– אני לא מתכוונת לעורר סצנה. אספה את עצמה במהירות שהפתיעה אפילו אותה. פשוט תסביר לי. מגיעה לי הסבר.
הוא שתק. החליף ידיים עם הטלפון.
– אני לא יכול יותר ככה, אמר לבסוף. אני לא מוכן לחיות עם נכה.
השתיקה הייתה גופנית כמעט. מכונית עברה ברחוב, דלת בניין נסגרה איפה-שהוא, משהו צלצל בצינורות. במטבח היה שקט, ואילנה שמעה את נשימתה.
– מה אמרת? שאלה בקול שקט מאוד.
– אני יודע שזה אכזרי. אבל שאלת. אני לא מוכן להעביר את שארית חיי לצד הצלקת שלך, הכדורים, החופשות מחלה. את השתנית, אילנה. מאז הניתוח את כבר לא אותה אחת.
– תרמתי לך כליה.
– אני יודע.
– תרמתי לך כליה כדי שתחיה.
– אני יודע, הוא לא הסיט עיניים, וזה היה קשה מכולם. הוא לא התחבא. ואני מודה לך. הצלת את החיים שלי, ולעולם לא אשכח את זה. אבל אני לא יכול, מתוך תודה, להעביר את חיי בצד מישהי ש…
– שמה?
– שהיא כבר לא היא.
אילנה התרחקה לאט לחלון. בחוץ היה נובמבר. אפור, רטוב, עצים ערומים, שלוליות על האספלט. היא הביטה בשלוליות וחשבה שהיא לא מבינה איך צריך להתנהג עכשיו לבכות? לצעוק? לשקוע?
– יש מישהי אחרת, היא אמרה, בלי לשאול. יודעת.
השתיקה הייתה מספיקה להיות תשובה.
– יש.
– מזמן?
– כמה חודשים.
הנהון נוסף. בפנים, משהו התחבר לתמונה שבדיעבד הסבירה את החצי שנה האחרונה האיחורים, הבושם החדש, הדאגה שנעלמה.
– תלך עכשיו? שאלה.
– כן.
– בסדר.
היא שמעה את גלגלי המזוודה חורקים על הפרקט, את הטריקה המדויקת של הדלת.
אילנה עמדה ליד החלון עוד חמש דקות. אחר חזרה לכיריים, הדליקה את הגז, הרימה שוב את הכף.
צריך לגמור את המרק.
***
לפני שלוש שנים, כשגילו לעידו אי ספיקת כליות סופנית, אילנה לא היססה. היא הציעה מעצמה. הרופאים בדקו התאמה, והיא עברה את כל הבדיקות. באפריל ההוא אושפזו שניהם בחדרים סמוכים באיכילוב. היא תרמה את הכליה השמאלית שלה. החלימה לאט, עידו השתקם מהר יותר.
אחר כך, חודשים ארוכים היא למדה לחיות עם כליה אחת. כאבים, עייפות, דיאטה, בדיקות שגרתיות כל שלושה חודשים. הצלקת לא נעלמה, רק התבהרה.
עידו, באותם ימים, פרח. השמין, התחזק, חזר לכושר. קנה חליפה חדשה, בושם אחר.
אילנה האמינה שזו שמחה תודה על חיים מתחדשים. היא שמחה בשבילו. באמת.
היא פשוט הייתה טיפשה.
***
שבועיים אחרי שעזב, היא עבדה. זה מה שידעה לעשות אוטומטית. תרגמה טקסטים רפואיים ומשפטיים בבית אנגלית, גרמנית. מול המחשב, שורה אחרי שורה. זה היה טוב, כי לא נשארו לה מילים משלה.
בערבים אכלה מה שיש לחם, גבינה, לפעמים ביצה. הלכה לישון מוקדם, כי אי אפשר היה פשוט לשבת בשקט של הדירה. התעוררה בארבע בבוקר ובהתה בתקרה.
ידידה שלה, מרים, התקשרה כל יום.
– אילנה, אכלת היום כמו שצריך?
– כן.
– מה אכלת?
– מרים, למה את שואלת.
– תגידי לי.
– סנדוויץ’.
– זה לא אוכל. אני באה מחר.
– אל תבואי.
– אני כבר באה.
מרים סעדון הייתה חברה מהאוניברסיטה. שתיהן היו בנות חמישים. מרים רופאה משפחתית, נישאה שוב, שני נכדים כל סופ”ש, מדברת ישיר ולעניין.
היא באה ביום שלמחרת ופתחה מיד את המקרר.
– אוי ואבוי, אילנה, לחשה אל המדפים הריקים כמעט. את בקושי אוכלת?
– אני אוכלת.
– מה?
– כל מיני.
– כל מיני… סגרה מרים את הדלת, הסתובבה. את נראית כאילו מחקו אותך עם מחק. אין לך פנים.
– תודה.
– זה לא מחמאה. אני מבינה שקשה, וזה בסדר. מותר שיכאב. אבל אסור להיעלם ככה.
– אני לא נעלמת.
– כן, נעלמת. הזמינה אותה לשבת מולה, למטבח. ספרי לי מההתחלה.
אילנה ישבה ובהתה בשולחן.
– הוא אמר שהוא לא רוצה לחיות עם נכה, אמרה בקור רוח.
מרים שתקה. ואז אמרה בשקט, בלי רגש:
– אחד מגעיל.
– לא. אל תקראי לו ככה. זה לא יעזור.
– את צריכה כעס. זה יותר בריא.
– ניסיתי. אין שם. רק ריק.
מרים שתקה עוד, ואז קמה, שמה מים בתה, חיפשה בארונות דייסת כוסמת, החלה לבשל בלי לשאול.
אז אילנה בכתה. בפעם הראשונה מזה שבועיים. לא יפה, לא מצטנעת.
מרים לא רצה אליה. רק הניחה מגבת נייר לידה. תבכי, אמרה. זה חשוב.
***
דצמבר עבר בערפל. ינואר התבהר. העבודה עזרה. התרגמה, ותוך כדי הקדישה את כולה למילים זרות.
בפברואר מרים החלה לדבר על חופשה.
– אילנה, את חייבת לנסוע.
– לאן?
– לבריאותון, מרפאת “מי מעיין” ליד פרדס חנה. מקום מקסים, שיקום גופני, פיזיותרפיה, יער ליד. אווירה טובה.
– מרים, אני לא נכה.
– את צריכה להתאוורר. לשנות נוף. יושבת בבית כבר ארבעה חודשים. תתחילי לדבר עם הקירות.
– כבר התחלתי…
– זה היה בצחוק, אמרה אילנה.
– את נוסעת. מצאתי מקום לחודש מרץ, שלושה שבועות.
– המצאת את זה.
– לא, זה באמת מגיע אחרי תרומת איבר. בדקי בגוגל.
היא לא בדקה. ידעה שמרים צודקת. היא נרקבת בבית בקצב בלתי נראה.
– טוב, אמרה. אסע.
***
“מי מעיין” הייתה בדיוק כמו שקה מרים הבטיחה מבנה ישן ששופץ, מדשאה גדולה, ירוק בכל מקום, חדר אוכל קטן. מחלונה אפשר היה לראות אגם קטן, במרץ עדיין מכוסה קרח. בבקרים הוא זהר בורוד.
יומה הראשון, כמעט ולא יצאה מהחדר. טיפולים, אוכל, חזרה לספרים. קצת תרגמה, למרות שלקחה הפסקה מכל עבודה.
ביום השלישי יצאה לטיול.
רוב האנשים היו מבוגרים שיושבים על ספסל. זוג נשים עושות הליכה עם מקלות, גבר עם כלב.
אילנה התהלכה לאט. מקשיבה לגרגירי החול מתחת לרגליים, לציוץ הציפורים באורן. לא חשבה על כלום וזה היה טוב.
ליד האגם היה ספסל עץ. התיישבה והביטה בקרח.
– אפשר? גבר בן חמישים בערך, רחב, במעיל כחול כהה. הוא הצביע על הספסל.
– בבקשה, אמרה, זזה קצת.
הוא התיישב, הביט באגם.
– יפה, אמר אחרי דקה. הקרח עוד לא נמס.
– כן.
– מרץ, והקרח מחזיק. שנה שעברה, אמרו לי, כבר פברואר לא היה.
– זה הביקור הראשון שלי כאן, אמרה. אין לי מה להשוות.
– אני כאן בפעם השנייה. בפעם הראשונה באוקטובר. עכשיו מרץ.
לא שאלה “למה אתה כאן?”, זו לא שאלה מנומסת במקום כזה.
– כמה זמן את פה? שאל.
– שלושה ימים.
– אני אתמול. דחף קדימה את רגל שמאל בתנועה זהירה. היא לא חוזרת לעצמה בינתיים. אמרו פיזיותרפיה אינטנסיבית.
היא הבחינה שהוא יושב בזווית, לא ממש ישר.
– פציעה? שאלה מבלי להתכוון.
– כן, ענה במהירות. בספטמבר, שבר עמוד שדרה. לא חמור, אני הולך כרגיל, כמו שאת רואה. אבל זה לא כמו פעם, בינתיים.
– סליחה.
– על מה? הביט בה בפליאה. לא את דחפת אותי…
– לא, פשוט… זה נראה קשה.
– זה קשה. אבל זה נותן מקום לחשוב. אומרים שזה טוב.
הבחינה שהיא מחייכת אליו. נבוך, אבל בכל זאת מחייכת.
– שמי שרון, הושיט לה יד.
– אילנה.
לחצו ידיים, רשמית וקצרה.
– אני צריך להמשיך, קם לאט. הרופאים דורשים ללכת 40 דקות כל יום. זה כמו מבצע בשבילי.
– בהצלחה.
– גם לך.
המשיך בשביל, אכן בזהירות.
אילנה חזרה להביט בקרח. לראשונה מזה חודשים, לא היה לה קשה. לא קל, רק פשוט.
***
ביום אחרי זה נפגשו שוב, הפעם בארוחת הבוקר. לא דיברו כמעט. הוא עיין בטלפון, היא הביטה בחלון. אחר כך אמר:
– את מתרגמת?
– למה אתה שואל?
– אתמול בארוחה היה לך מילון גרמני ישן. נדיר היום.
– הבחנת.
– אני מקצועי בהבחנה. הייתי אדריכל. עכשיו, לא בטוח.
– למה לא בטוח?
– הידיים בסדר, הגב עוד לא. נראה.
– את לא יכולה לא לעבוד?
– לא מסוגל. לא פיזית בראש. עבודה זה חשיבה מרחבית. כשזה חסר, חסר לי משהו.
– מבינה, אמרה. גם בתרגום זה ככה. הראש עובר למצב אחר.
– בדיוק.
– לכמה זמן אתה כאן?
– שלושה שבועות.
– גם אני.
***
בעוד אילנה משוחחת ליד האגם עם גבר זר על מילונים ואדריכלות, עידו גלבוע חי כבר חיים אחרים.
הוא עצמו לא היה בטוח איך כל כך טוב לו. אחרי שלוש שנים של מחלה, דיאליזה, להיות לכוד בתוך הגוף, פתאום הגוף עבד. אפשר היה לשתות יין ולא לחשוב פעמיים. כאילו הכול עבר.
יעל הייתה חלק מהחיים החדשים. בת שלושים ואחת, בלונדינית, מנייה על מאה, אנרגיה אינסופית. מנהלת במשרד תיירות. ידעה לתכנן.
– עידו, תראה מה מצאתי, הציגה him תמונות בנייד. טיולים ברמת הגולן, מים כחולים, סלעים. אורכת מטיילים בספטמבר, תלך?
– בטח! ענה, כי פתאום היה אפשר ללכת.
עברו לדירה שלו. יעל העבירה כמה קופסאות, עיצבה חלק מהדירה, וילונות חדשים. לא אכפת לו. הווילונות יפים.
לפעמים זכר את אילנה. לא בצער. במעין חוסר נוחות, לא רצון להרגיש אשם כי לא ראה עצמו אשם. החיים לצד חולה או מישהו שאתה תופס חולה הם אחרים. זה מושך אותך למטה. לו היה תמיד צריך לעלות למעלה.
במשרד שמו לב ששונה. התבדחו שהוא צעיר מהרגיל.
– עידו, החליפו אותך.
– החיים מסתדרים, היה משיב.
טיילו לגולן, אח״כ לאיסלנד. יעל רצתה לראות את הזוהר הצפוני. עידו רצה לטעום הכל.
באיסלנד היה קר ורוח. שכרו רכב, יעל צילמה. עידו הרגיש מעולה.
המהירות החדשה קסמה לו. פחד לאבד אותה.
***
ב”מי מעיין” עברו הימים. טיפולים, טיולים, אוכל. אילנה ובנתה הרגלים. אחרי הצהריים שינה. בערב קריאה, לעומת החלון.
שרון גם הוא היה שכן להרגלים. טיילו לעיתים באותן שעות.
– היום 36 דקות, הודיע, מתיישב בספסל.
– צריך 40.
– עייף… מעצבן אותי.
– חבל. מרשים שאתה בכלל משתקם ככה.
– את מתרגמת טקסטים רפואיים, אמר. מרגישים. את עניינית. רוב האנשים או מגזימים או ממעיטים. את רק אומרת עובדה.
– אין לי מושג אם הכול יסתדר, אמרה ביושר.
– זו בדיוק הכנות שחיפשתי.
סיפר על התאונה: אתר בניה, קרסה פיגום, נפל מקומה שלישית.
– אז שרדת.
– ישרוד, כן. מעניין, דרך אגב, מה עובר בראש בהתחלה… יש זמן לחשוב. בעיקר על בית שלא הספקתי לבנות, בן שכמעט לא דיברתי איתו, אולי טוב ככה שהחיים טלטלו.
– מוזר להיטלטל ככה.
– אין ללחיים פתרונות אלגנטיים.
אילנה צחקה בשקט, דבר שלא קרה לה מזמן.
– מזמן לא שמעתי אותך צוחקת, אמר.
– רק שלושה ימים מכירה אותך, חייכה בחזרה.
הם שתקו, והסתכלו בחור בקרח.
– את נשואה? שאל, בלי חיזור, ישר.
– הייתי, אמרה בדוגרי. לא עוד.
– מזמן?
– ארבעה חודשים. אחרי ש…
עצרה, ואז המשיכה.
– תרמתי כליה לעידו. אחרי החלמה, הוא עזב כי לא רצה לחיות עם “נכה”.
שרון שתק הרבה זמן.
– כואב, סיכם בשקט.
– כואב.
***
הקרח נעלם באמצע מרץ. המים כהים, אחר כך מתבהרים. בבוקר יש ערפל.
התחילו לטייל יחד קבוע. בקצב של שרון, מה שהתאים גם לה.
דיברו הרבה על עבודה, מרחבים, שפה, גוף אחרי טראומה. אילנה סיפרה על הצלקת. בהתחלה לא יכלה להסתכל, אחר כך זה הפך לעוד חלק מגופה.
– הגוף ישר את, אמר שרון. הוא רק מסתגל.
– אתה מסתכל על הצלקת שלך?
– היא בגב, לא נוח… אבל אני מרגיש אותה כל יום.
– מה זה בשבילך?
– זה שאני כאן. זה מספיק.
בערב חשבה על כך: “להיות כאן זה מספיק”. עידו רצה לשכוח שהיה חולה. שרון חי בשלום עם מה שהוא עכשיו.
מעניין.
***
שבוע שני, החלו לשתות תה כל ערב בלובי. אילנה הביאה עוגיות ששלחה מרים. שרון שילם על התה מהמכונה.
– ספר על הבן שלך, ביקשה.
– גיא. בן 26. סטודנט באוניברסיטת תל אביב. מדובר קצת, התחתן שנה שעברה. אנחנו לא קרובים במיוחד תמיד הייתי עסוק.
– דיברתם אחרי הפציעה?
– הוא בא אלי באשפוז. מה שצריך לקרות קורה כשיש משבר.
– מכירה. לי יש בת נועה, בת 23, גילתה שעידו עזב, רצתה לבוא, לא אפשרתי.
– למה?
– לא רציתי שתראה את “הקורבן”. אני אמא שלה, לא רציתי שתראה אותי מחוסלת.
– להיות “את עצמך”.
– כן. לא שמישהי שצריך לרחם עליה.
– היא יודעת שאת פה?
– כן. שרוצה לבקר. אני שוקלת.
– תני לה, אמר.
– למה?
– כי זו לא רחמים, זו אהבה.
אחר כך התקשרה לנועה להרשות לה לבוא.
***
עידו גלבוע ישב והסתכל בפרסום על טיול פסגות להר געש באקוודור.
– יעל, תראי… ארבעת אלפים מטר.
– עידו, לא טיפסת אף פעם כזה.
– עכשיו הכול אחרת! רופא אמר שמותר מגבלות.
– בסדר. נבדוק בסוכנות.
בפועל, נבחר טיול למרוקו שווקים, מדבר, שלא הלך טוב לעידו.
ביום השלישי התחיל לחוש כאב בצד ימין בצד כליית אילנה. כאב עמום. התעלם. למחרת חזר הבית והכאב חלף. משהו נשאר תחושה ברקע של דאגה.
***
נועה הגיעה לבריאותון בשבת. גבוהה, מזכירה את עידו במבנה, את אילנה בפנים. חיבוק ארוך.
– אמא.
– נועה.
שתו תה בלובי, נועה סיפרה על העבודה, הדירה החדשה עם החבר.
– איך את? שאלה נועה ישירות.
– טוב יותר, והיא התכוונה לזה.
– איך פה?
– שקט, יער, אנשים טובים.
– איזה אנשים?
היססה.
– מישהו. אדריכל. גם בהחלמה. טוב לב.
– זה טוב.
שרון הגיע, הוצג לבת. נעים מאוד.
לאחר ששרון הלך, נועה הביטה באמא.
– אמא… אני שמחה בשבילך.
***
השבוע האחרון עבר לאט וטוב. הפארק החל להוריק, ציפורים העירו אותה ולא הפריע לה. הטיולים התארכו שעה ועשרים. שרון הדביק את ההליכה, דיווח: מתחזק.
– נוסע לבקר את גיא בתל אביב.
– סתם?
– סתם. את צדקת, זו אהבה, לא רחמים.
– אדריכלים מתבוננים במה שבין הדברים.
– זה יפה, הודתה אילנה.
– מעשי. אפשר לשאול משהו חצוף?
– כן.
– כשנחזור, אפשר להתקשר אלייך?
נעצרה. הוא גם. עמדו בשביל, בין צפצפות ומים נוצצים מבעד לעצים.
– אפשר, אמרה לבסוף.
– טוב, השיב ברצינות.
המשיכו ללכת.
***
חזרה הביתה בסוף מרץ. הדירה אותו דבר הרהיטים, הווילונות. אבל משהו אצל אילנה אחרת. פתחה את כל החלונות, אוויר קר ירד פנימה. רשמה רשימת קניות, הלכה לסופר וקנתה דברים לארוחה אמיתית בשר, חסה, עגבניות.
מרים התקשרה בערב:
– חזרת?
– כן.
– איך היה?
– ממש טוב.
– שומעים בקול. מה קרה?
– הכרתי מישהו.
– מי? ספרי.
סיפרה בקצרה. אדריכל, פציעה, הליכות, תה.
– יתקשר? שאלה מרים.
– אמר שכן.
– יופי, חייכה.
שרון אכן התקשר בערב למחרת.
***
יצאו יחד, לא מיהרו. נפגשו פעם בשבוע, אכלו, טיילו, דיברו. הוא סיפר על פרויקטים, היא על תרגום. לפעמים חיכה לה מחוץ למרפאה.
במאי הזמין אותה לתערוכה של אדריכלות בית קטן שתכנן לפני התאונה.
– זה הבית שלי, הצביע.
– תספר עליו.
סיפר. בסוף שאלה, נבנה?
– בשלבי בנייה, אפשר לבוא לראות בסתיו.
– תקח אותי?
– בטח, עברו ל”אתה”.
משהו שקט וחשוב התחלף שם בשיחה.
***
אותו קיץ עידו הבין שמשהו עובר עליו.
בדיקות הדם החמירו. הנפרולוג התקשר: יש שינויים מדאיגים. אולי דחיה מוקדמת.
– אני חייב לחדד, עידו כליה מושתלת זו לא שלך! היא זרה, עם תרופות מורכבות. חום ואקלים מקשים על מערכת החיסון. בקפידה!
עידו יצא מהמרפאה וראה זוג צעיר הולך וצוחק. הרגיש ריקנות.
***
יעל שמה לב למצב. בהתחלה תמכה, אחר כך התרחקה.
– עידו, לא יכולה להיות ככה, זה מחלה של דכדוך, אתה טרוד.
– סליחה.
– זה לא אישי… זה פשוט לא זה.
הוא הבין. הראשונה שחשב עליה הייתה אילנה. על איך שטפלה, בפרקטיות, בבהירות. איך סידרה קופסאות לתרופות.
הדחיק את המחשבה.
***
בדצמבר אילנה כבר ידעה שהיא מאושרת. לא בהתלהבות. פשוט לקום עם שמחה ליום חדש.
נפגשה כמעט כל יום עם שרון. הוא הבריא, צחק על עצמו שהתרגל ללכת לאט ואז “נתקע בריק”.
בסתיו נסעו לראות את הבית ששרון תכנן. בניה כמעט הושלמה. עמדו יחד, מביטים על העצים והאור.
– אילנה, אמר.
– מה?
– הייתי רוצה שתגורי איתי בבית, מתי שתרצי.
היא שתקה.
– יום אחד, אמרה.
– זו תשובה?
– כן. אני לא מהירה.
– גם אני לא.
עמדו יחד, אור סתיו רך נופל בין עלי זהב.
***
ינואר. מרים מתקשרת.
– אילנה, שמעת על עידו?
– מה?
– מאושפז, סיבוכים בכליה, ויעל עזבה.
עמדה מול החלון. ינואר מאחוריו.
– טוב שאמרת.
– את בסדר, אילנה?
– באמת טוב.
הניחה את הטלפון. בפנים, הייתה שלווה שקטה. לא שמחה לאיד, לא חמלה, קבלה.
התקשרה לשרון.
– אתה פנוי?
– כן.
– תבוא, אכין מרק.
– בדרך.
***
עידו השתחרר בפברואר, רזה, פנים אחרות. חי לבד. יעל אספה קופסאות, פרידה מנומסת, הכי עצוב אין מריבה, רק שניים שמבינים שטעו.
הדירה שקטה. הווילונות של יעל נשארו.
חשב הרבה על אילנה. בהתחלה לפעמים, אחר כך יותר. חשב לא למה הייתה צריכה לזהות את רגשותיו אלא איך ידעה להיות שם באמת.
מצא את המספר הישן. התבונן בו.
חייג.
– עידו, אמרה בפשטות.
– אילנה. שלום.
– שלום.
– מה שלומך?
– טוב. ואתה?
– שמעת כנראה.
– שמעתי.
– אפשר לבוא? לדבר?
שהתה קצת, בוא.
***
הופיע בשעה ארבע, יום ראשון.
נראה אחר. לא זקן, פשוט מישהו שהמציאות דחסה אותו והוא הפסיק להעמיד פנים.
– כנס, הזמינה.
התיישב. היא הגישה תה.
אילנה, אין לי באמת זכות לבקש. הוא הביט בה.
עידו.
תני לי לסכם: טעיתי. מה שאמרתי, איך נהגתי…
אין צורך. אמרה.
יש צורך… אני רוצה להתחיל יחד מחדש. השתניתי. אני יודע מה חשוב לי מי חשוב לי.
הסתכלה עליו היטב.
מה אתה מחפש עידו אותי, או מטפלת?
הוא שתק.
זה לא אותו דבר?
לא. אתה כאן כי קשה להיות לבד עם פחד המחלה. אתה זוכר מי שעמד לצידך. אבל זה לא אהבה. אהבה היא לא כזה דבר. אם היית אוהב, לא היית עוזב.
שוב שתק. עיגול עיניים אל השולחן.
את צריכה לשנוא אותי, אמר.
לא הייתה כעס, רק ריק. אחר כך נהיה טוב. עזרו לי מרים, הבריאותון, שרון.
ברחתי.
נכון. כי פחדת.
נכון.
חשבת שסוף החיים זה המחלה. טעית זה לא סוף, זו התחלה אחרת. והיא יכולה להיות טובה.
אני רוצה לחזור.
עידו, אתה צריך טיפול. זה כנות. לא אהבה.
ואם בכל זאת?
אז לא היית עוזב.
שוב שקט.
לא יודע איך להמשיך, הודה בשקט.
זה התחלה. כשלא יודעים, מתחילים לחשוב…
הבנתי שהייתי רדוד. חייתי מהר, בלי עומק.
חשוב שהבנת. אבל מה תיתן למי שיהיה אתך? לא רק לקבל.
הוא שתק.
נפגעת בגוף, קיבלת פתרון. עזבת כי חשבת שנכות היא פיזית. נכות אמיתית היא חוסר היכולת להיות שם כשקשה.
הוא הקשיב. הפנים שלו לא היו פגועות משהו נרגע שם.
אני לא יכולה. לא כי אני כועסת. כי אין למה. לתת אהבה, יש משמעות רק כשבונים חדש, לא על חורבה.
– את מאושרת?
היססה.
– כן. אחרת, אבל כן.
ראשו הנהן.
– זה טוב.
הדלת נסגרה בשקט.
***
היא עמדה במסדרון, שמעה מישהו יוצא במעלית, רכב עובר.
שלפה את הטלפון, כתבה: “הוא הלך. הכול בסדר. אתה בסביבה?”
התקבלה תשובה: “על טיילת הירקון. בואי.”
התלבשה, פתחה דלת, יצאה.
בחוץ קר, אבל לא מכאיב. היא הולכת לאט, פשוט הולכת, יודעת לאן.
שרון עומד על המעקה, מביט לנהל הירקון.
– לקח זמן להגיע? היא שואלת.
– במטרו זה בקלות. איך את?
– באמת בסדר.
– רצה להתחיל מחדש?
– כן.
– הסברת?
– כן.
– הבין?
– משהו כן.
משתהים מול הנהר.
– שרון.
– כן?
– זוכר שאמרת שבסוף, מה שחשוב זה להיות כאן, וזה מספיק?
– זוכר.
– עכשיו אני מבינה.
– מה?
– שמספיק זה לא פחות מדי. להיות כאן, בלי מרוץ; זהו זה העניין.
– מה העניין?
היא לא עונה מיד. מביטה ברוח על פני המים.
– זה זה, אומרת בשקט.
והוא מבין.
עומדים שם, יד לצד יד, הרוח קרה אך לא מכאיבה, השקיעה ורודה ושקטה מאחור.
הוא מניח יד על ידה, לא ממהר, פשוט ככה. כי אין לאן למהר, וזה בדיוק מה שצריך.
והיא לא מסירה את ידה.
נהר הירקון זורם.
