המחיר של חייו החדשים
תמר, אני צריך להגיד לך משהו. אני חושב על זה כבר הרבה זמן.
תמר אביב עמדה ליד הכיריים וערבבה מרק. מרק פשוט. תפוחי אדמה, גזר, קצת סלרי. היא לא הסתובבה מיד. הקול של בעלה היה אחר, לא זה של החשבונות או של התלונות מהעבודה. היה בו משהו כבד, מוכן מראש.
אני שומעת, אמרה והמשיכה לערבב.
את לא באמת שומעת. תסתובבי אליי.
היא כיבתה את הלהבה. הניחה את הכף בעדינות. הסתובבה לאט.
נועם אביב עמד בדלת המטבח. בן חמישים ושתיים, גבוה, השיבה בצדעיו שבעבר חשבה שהיא יפה. המכשיר הנייד בידו. לא הביט בו, רק החזיק.
אני עוזב, הוא אמר.
תמר הרגישה מחנק מתחת לצלע. לא כאב, משהו כמו הכנה לכאב.
לאן? שאלה, יודעת שזה שאלה מיותרת, אבל לא מצאה מילה אחרת.
לתמיד. ארזתי. המזוודה במסדרון.
נועם.
חבל, תמר. אל תעשי סצנה.
אני לא מתכוונת. שלטה בעצמה במהירות שהפתיעה אותה בעצמה. תסביר לי. אתה חייב לי הסבר.
הוא שתק רגע. העביר את המכשיר מיד ליד.
אני לא יכול להמשיך ככה, אמר ולבסוף אני לא מוכן לחיות עם נכה.
השקט היה מוחשי. מחוץ לחלון חלפה מכונית, דלת נסגרה, צנרת דפקה. ובמטבח היה שקט כל כך שתמר שמעה את הנשימה של עצמה.
מה אמרת? שאלה בלחש.
אני יודע שזה קשה. את שאלת. אני לא מוכן להעביר את שארית חיי מול הצלקת שלך, התרופות, האישפוזים. השתנית, תמר. מאז הניתוח את לא אותו אדם.
נתתי לך כליה.
אני יודע.
תרמתי לך כליה, כדי שתחיה.
אני יודע. הוא לא הוריד את העיניים, וזה היה הכי קשה. הוא לא התחבא. אני מודה לך. הצלת לי את החיים, ולא אשכח את זה. אבל אני לא יכול לחיות מתוך הכרת תודה לצד מישהי ש…
שמה?
שהיא כבר לא אותה אחת.
תמר התרחקה מהחלון. בחוץ היה נובמבר. אפור, רטוב, עצים חשופים שלוליות. היא הביטה בשלוליות ולא ידעה איך אמורים להתנהג עכשיו. לבכות? לצעוק? ליפול?
יש מישהי אחרת, היא אמרה, בלי לשאול.
השתיקה הייתה ארוכה דיה כדי להיות תשובה.
יש.
מזמן?
כמה חודשים.
היא הנהנה. המשיכה להביט החוצה.
איך קוראים לה?
תמר, לא משנה.
איך קוראים לה? חזרה.
שירי.
בת כמה?
שלושים ואחת.
עוד הנהון. משהו בתוכה סידר חצי שנה של רמזים, איחורים, בושם לא מוכר, התעלמות משאלות על הרגשתה. הכול התחבר.
תצא עכשיו? שאלה.
כן.
טוב.
היא שמעה את הרעש במסדרון, גלגלי המזוודה נגררים על הפרקט. נקישה של המנעול. וקול גמור.
חמש דקות עמדה תמר ליד החלון. אז חזרה לכיריים, הדליקה את הלהבה ולקחה שוב את הכף.
המרק צריך עוד זמן.
***
לפני שלוש שנים, כשגילו אצל נועם אי-ספיקת כליות סופנית, תמר לא היססה לרגע. היא הציעה, הרופאים בדקו התאמה, עשו כל הבדיקות, ובאביב שלפני שנתיים אושפזו שניהם באיכילוב, חדרים צמודים. היא תרמה לו כליה שמאלית. החלימה לאט, נועם החליף קצב מהר.
חודשים אחרי חיה עם כליה אחת, התרגלה. כאבים, עייפות, דיאטה, כל שלושה חודשים בדיקות דם. צלקת שלא נעלמה, רק כהתה. נועם בינתיים שגשג. חזר למשקל, התעמל, התחדש בחולצה, אחר כך קולון.
היא חשבה שזה אושר. שמח על חייו, מעריך. שמחה בשבילו.
הייתה תמימה.
***
שבועיים אחרי שעזב, תמר עובדת. זה כל מה שיודעת לעשות אוטומטי. היא מתרגמתעברית-אנגלית, משפטים, רפואה, פרוזה. יושבת מול מסך, מעבירה מילים זרות לשפה שלה. זה מנחם; כי למילים שלה אין כוחות.
בערבים אכלה מה שיש. לא מבשלת. לחם, גבינה, לפעמים ביצים. הולכת לישון מוקדם. מתעוררת עם שחר ונשארת במיטה עד שבחוץ אור.
חברה טובה, מירב, מצלצלת כל יום.
תמר, אכלת היום כמו שצריך?
כן.
מה אכלת?
מירב, למה זה חשוב.
מה אכלת, שאלתי.
כריך.
זה לא אוכל. אני באה מחר.
אל תבואי.
אני באה מחר.
מירב ברק החברה הכי טובה מאז הצבא. שתיהן בנות חמישים. מירב רופאת משפחה בקופת חולים, נשואה שניים, סבתא פעמיים ובעלת לשון ישירה.
הגיעה למחרת, מיד פתחה מקרר.
יא אללה, אמרה בשקט מול המדף הכמעט ריק. את לא אוכלת בכלל?
אוכלת.
מה?
נו…כל מיני.
כלום. סגרה את הדלת והביטה בה. את נראית כאילו מחקו אותך עם מחק.
תודה.
זה לא מחמאה. תמר, מותר לך להיות עצובה. זה בסדר. אבל אל תכבּי את עצמך.
אני לא נכבית.
את נכבית. התיישבה, קראה לה להתיישב מולה. תספרי. מההתחלה.
תמר ישבה ובהתה בשולחן.
הוא אמר שהוא לא רוצה לחיות עם נכה. זה הכול.
מירב שתקה.
איזה אפס, אמרה לבסוף, יבש.
לא. די, אל תגידי. זה לא עוזר.
את צריכה כעס. כעס זה בריא יותר מהקפאון שלך.
ניסיתי. אין שם. רק ריק.
מירב שתקה שוב, שמה קומקום, חיפשה משהו בארון.
את יודעת מה זו דיכאון אמיתי? שאלה, בלי להסתובב. זה לא עצב. זה ריק. בדיוק מה שאת מתארת.
יודעת.
ברור שלא תלכי למומחה. אותך אני מכירה. אז תגידי לי לפחות: לוקחת תרופות? בדיקות בזמן?
כן. אוטומטית.
כבר טוב.
מירב מצאה כוסמת, שמה סיר על הגז. לא שאלה רשות. פשוט התחילה להכין, כאילו ביתה.
וזו הסיבה שתמר בכתה. בפעם הראשונה. לא יפה. בבכי חנוק, בלתי נשלט.
מירב לא קמה לחבק. לא אמרה שיהיה טוב. רק הביאה מגבת נייר בשקט.
תבכי. זה בריא.
***
דצמבר עבר מעורפל. ינואר היה קצת ברור יותר. העבודה עזרה; טקסטים דרשו ריכוז.
בפברואר מירב עלתה שלב.
תמר, את צריכה לנסוע לנפוש.
איפה?
“חמי יואב”, ליד קריית גת. מצאתי לך שיקום מושלם, מים, פיזיותרפיה, נוף מרהיב, יער.
מירב, אני לא נכה.
את אדם שצריך מנוחה. וחידוש סביבתי. לא היית בחוץ ארבעה חודשים.
כבר דיברתי עם הקירות.
את באמת?…
כמעט.
את נוסעת. יש מקום בחודש הבא. שלושה שבועות, עם המלצה רפואית. מתאים אחרי תרומת כליה.
את המצאת את זה.
תבדקי בגוגל.
תמר לא בדקה. ידעה שהיא צודקת.
טוב, נכנעה אסע.
***
“חמי יואב” היה בדיוק כמו שמירב תיארה: קאנטרי ישן, משופץ חלקית, פארק אורנים גדול, שבילים עם חול. מחלון החדר ראתה בריכה מרהיבה. במרץ עדיין היו שם שמיים קרים. בבקרים היה אובך ורוד.
יומיים לא יצאה מהחדר. טיפולים, ארוחות, שוב חדר. קוראת, מתקתקת מדי פעם.
ביום השלישי יצאה להליכה.
הפארק שומם. זוגות מבוגרים, אישה עם מקלות הליכה, גבר עם כלב.
תמר הלכה לאט. שמעה את הדריכה בגרגרים, ציפורים מצייצות מעל. לא חשבה על כלום, וזה היה נעים.
ליד הבריכה היתה ספסל עץ. ישבה עליו ובהתה.
אפשר?
הסתובבה. גבר בן חמישים, נמוך, רחב כתפיים, מעיל כחול כהה. הנהן לספסל.
בבקשה, זזה מעט.
ישב, הביט גם הוא במים.
יפה פה, אמר כעבור דקה. עדיין לא חם.
כן.
במרץ? בדרך כלל כבר התחמם.
אני בפעם הראשונה.
אני פעם שניה. שתק. הייתי פעם באוקטובר. עכשיו מרץ.
היא לא שאלה למה הוא שם. בספא אף אחד לא שואל. כולם פה מסיבה כלשהי.
כמה זמן כאן? שאל.
שלושה ימים.
אתמול הגעתי. הושיט רגל שמאליים קדימה בזהירות. עדיין קצת כואבת. מבטיחים לי פיזיותרפיה צמודה.
שמה לב שהוא יושב בזווית אחרת קצת.
פציעה? שאלה את עצמה איך היתה כה ישירה.
כן. בספטמבר. שבר בעמוד השדרה. תיאר בלי רחמים. לא חמור, אני הולך, רואה? אבל עדיין לא חזרתי לעצמי.
סליחה.
על מה? את לא הפלת אותי.
פשוט…זה קשה.
נכון. אבל נותן הרבה זמן לחשוב. חייך. אומרים שגם מחשבה זה שיקום.
תמר שמעה את עצמה מחייכת בחזרה. לראשונה מזה זמן רב.
אני ארז, הושיט יד.
תמר.
לחצו ידיים, קצרות, ענייניות.
נמשיך?, קם לאט. צריכים ארבעים דקות הליכה ביום.
בהצלחה.
גם לך.
הלך לאט, בצעדים לא שווים, אבל זקוף.
תמר שוב הסתכלה במים.
לראשונה מזה חודשים היה לה פשוט. לא שמח, לא כואב. פשוט פשוט.
***
יום אחר כך שוב פגשה אותו, הפעם בארוחת בוקר. היא בחרה שולחן בחלון וכשנכנס, הנהנה אליו.
מוזמן.
תודה.
בקושי דיברו. הוא קרא בטלפון, היא הסתכלה בחלון. אחר כך שאל:
את מתרגמת?
הופתעה.
למה?
אתמול בהפסקה היה אצלך מילון גרמני מודפס. נדיר היום.
שמתי לב.
אני שם לב. בלי להשוויץ. אז מתרגמת?
כן. בעיקר משפטי, רפואי.
מעניין. והוא באמת התעניין. אני ארכיטקט, או הייתי. עכשיו…נראה.
למה לא?
הידיים בסדר. הגב עוד לא ממש. משך בכתפיים. נראה.
אתה לא יכול לא לעבוד?
לא יכול. בראש. הקיש בידו על השולחן. זה לא עבודה, זה להבין חללים. זה בעולם אחר.
מבינה, אמרה תמר. גם בתרגום, זה עולם אחר.
בדיוק.
שוב שתיקה טובה.
כמה זמן פה?
שלושה שבועות.
גם אני. ניפגש.
נראה.
***
כשדיברה עם ארז על שפות ואדריכלות, נועם אביב חי חיים אחרים.
בעצמו לא האמין איך טוב לו. שלוש שנות מחלה, דיאליזה, תחושה של גוף זרופתאום עובד. קם בבוקר ולא חושב קודם על תרופות. אפילו כוס יין בארוחה מותר לפעמים. מגבלות, אבל קטנות.
שירי הפכה חלק מהחיים החדשים. שלושים ואחת, שיער בהיר, מכשיר נטען, מלאת אנרגיה אינסופית בעיניו. עבדה כסוכנת בחברת נסיעות, אלופה בתכנונים.
נועם, תראה מה מצאתי! שלחה תמונות בוואטסאפ. שבילים בהר, מים תכולים, מצוקים. רוצה באפריל למונטנגרו? לא קשה, אבל יפהפה.
בטח, הנהן. כי סוף סוף אפשר.
עברו לדירתו. שירי הביאה קרטונים, סידרה רהיטים, תלתה וילונות.
לפעמים חשב על תמר. לא בצער, אבל משהו צורם, לא רגשי אשמה, כי לדעתו לא היה חייב. היא היתה טובה אליו, עשתה המון. אבל זוגיות עם חולהזה מכביד. הוא רצה לחיות.
כך הסביר לעצמו. וזה עבד.
בעבודה ראו את השינוי. התבדחו שנהיה צעיר.
אביב, מחליפים אותך! אמר לו אילן מהמחלקה. יופי של החלפה.
החיים חוזרים למסלול, חייך.
ובאמת. נסעו באפריל למונטנגרו, בסתיו איסלנד. שירי רצתה לראות זוהר צפוני, נועם היה צמא להשלמות.
באיסלנד היה קר. נהג במכונית בכבישים ריקים. הרגיש מעולה.
איים לאבד את הדחף הזה.
***
בינתיים התרגלה תמר לשגרה ב”חמי יואב”. טיפולים, הליכות, מנוחה. ארז הלך לאט, תמר התרגלה לקצבו, גילתה שגם לה נעים לא למהר.
דיברו הרבה. על עבודה, על מידות, על גוף, על השינוי. תמר סיפרה על הצלקת, שבהתחלה לא יכלה להביט בה, אחר כך הפכה לשגרה.
זה טוב, אמר ארז. הגוף ישר איתנו. מתרגל.
אתה מסתכל על שלך?
הוא מאחור… חייך. אבל מרגיש, כל יום.
מה זה אומר לך?
חשב.
שאני כאן. זה מספיק.
הרהרה בזה. שאולי זו דרך חיים אחרת ממה שנועם רצה. הוא רצה לשכוח שהיה חולה. ארז אומרלהיות כאן, זה מספיק.
עוד לא ידעה אם מסכימה, אבל חשבה על כך לא מעט.
***
בערבים החלו לשבת ולשתות תה, היא מביאה עוגיות שמירב שלחה, הוא משלם על תה מהמכונה.
ספר לי על הבן, ביקשה יום אחד.
אורי, בן עשרים ושש, מתכנת בהרצליה, התחתן שנה שעברה. אשתו מקסימה, פגשתי רק בחתונה. לא רבנו אף פעם, פשוט התרחקנו. עסוק מדי. פיתח עצמאות.
דיברתם אחרי הפציעה?
הגיע לבי”ח. ישב לידי. השתתק. לפעמים צריך משבר בשביל לדבר.
מכירה, אחזה בכוס בתה. יש לי בת, נעמה, בת עשרים ושלוש. אחרי שנועם… לא רציתי שתבוא. לא רציתי שתראה אותי ככה. לא רציתי שתרחם עליי.
למה?
גאווה. הגנה. רציתי להיות אמא בטוחה.
היא יודעת שאת כאן?
כן. מתקשרות. רוצה לבוא, אני מתלבטת.
תני לה.
למה?
מתוך אהבה, לא רחמים. הניח את הכוס. גם אני הרחקתי את אורי, בסוף זה טוב שבא.
היית בסדר עם זה שראה אותך חלש?
פחדתי, אבל ראה בכל מקרה. אלה ילדים.
תמר הנהנה. למחרת אמרה לנעמה לבוא בשבת.
***
נועם עיין בחוברת טיולים וחשב על הר געש בגואטמלה.
תסתכלי, הראה לשירי. צריכים לטפס?
ארבעה קילומטר טיפוס, אתה מסוגל?
עכשיו אני אחר.
אבל הרופא אמר…
מאמץ מתון. הליכה זה סביר.
בסדר. נבדוק טיסות.
הם לא טסו לגואטמלה. נסעו למרוקו, אוקטובר. שווקים, מדבר, גמל.
יפה, צחקה שירי.
במרוקו היה חם. הוא הרגיש עייפות. ביום השלישי חום. יומיים נשאר במלון.
כשהבחין בכאב במותן ימין, צד הכליה מתמר, אמר: זה כלום, הלכנו הרבה.
חזרו לארץ. עברו עוד שלושה ימים עד שהכאב חלף, אבל משהו נשאר.
***
נעמה הגיעה לשבת. גבוהה, כמו אביה, אך עיניים ושיער של אמא. חיבקה אותה בכניסה.
אמא.
נעמה.
ישבו בלובי, נעמה סיפרה על העבודה, הדירה השכורה.
איך את? שאלה ישירות.
טוב יותר, ואמרה אמת.
יש כאן מישהו?
תמר היססה.
משהו כמו… ארכיטקט, גם הוא בהחלמה.
טוב לך איתו?
כן.
נעמה חייכה.
אז טוב.
בהמשך היום הופיע ארז. נעמה חייכה, לחצה יד.
יפה פה, אמרה.
אחרי שארז הלך, נעמה אמרה בשקט:
אמא, הכול בסדר.
***
הזמן ב”חמי יואב” זרם בנחת. שלג נמס, הופיעה ירקרקות עדינה, ציפורים הקפיצו תמר בבוקר.
ארז צעד כבר יותר: 40 דקות, ואז שעה, שעה ועשרים.
היום שעה ועשרים ושבע, כמעט בלי עצירות.
יופי.
הנחתי לנסוע לאורי, סתם לבקר.
סתם?
סתם. את צודקת, אהבה ולא חמלה. רואים את זה.
צחק.
תראי, ארכיטקט מזהה מרווחים בין דברים. לא אובייקטים.
זה יפה.
לא, זה שימושי, אבל תודה.
פתאום עצר:
אחרי שנחזור, אפשר שאתקשר אלייך?
הוא נעצר. גם היא.
אפשר.
תודה.
***
כשחזרה הביתה, פתחה חלונות. קריר, אך רצתה אוויר. הלכה למכולת. מילאה מצרכיםnot רק לחם וגבינה. הכינה אוכל מסובך יותר.
מירב התקשרה.
חזרת?
כן.
ספרי.
היה טוב.
שומעת את זה בקול.
מה קרה?
הכרתי מישהו.
הסבירה בקצרה. ארכיטקט, הפציעה, ההליכות, תה בערבים.
יתקשר אלייך?
הבטיח.
טוב.
ארז התקשר למחרת.
***
החלו להיפגש. לאט. ארז גר לבד, גרוש עם אקסית בהרצליה. היו אוכלים, מטיילים, משוחחים. סיפר לה על פרויקטים שלא הספיק, היא על תרגום מאתגרים.
הזמין אותה לתערוכה. בין הדגמים הראה לה את ביתו האחרון.
זה הבית האחרון שתכננתי לפני התאונה. בונים אותו עכשיו, אראה לך אותו בסתיו. תבואי?
הביטה בו.
אבוא.
זו היה הפעם הראשונה שפנו בלשון “אתה”.
***
אותו קיץ, נועם הרגיש לא טוב. הבדיקות היו מדאיגות.
הנפרולוג התקשר:
יש ירידה בתפקוד. יש סיכון לדחיית שתל, צריך לשנות תרופות.
דחיה?…
התחלה בלבד. תתחיל להיזהר.
מה עשית החודשים האחרונים?
נועם סיפר על הנסיעות, ההרפתקאות.
ד”ר פיין, הנפרולוג, הביט:
כליה מושתלת איננה שלך. צריך להיזהר. עומס פסול, שינוי אקלים חד, חום… מסוכן. דיברנו על זה.
נועם שתק ולראשונה שנים, פחד.
הגביל את עצמו. שירי היתה איתו, אחר כך החלה להיעלם.
נועם, אני לא יכולה ככה. אתה רק מדוכא, לחוץ. אני צריכה חיים.
את צודקת.
לא על זה חלמה.
הבין בעצמו.
מחשבות על תמר חזרו בלילות.
***
בחנוכה, תמר כבר ידעה שהיא מאושרת. שקט, מתון, לא מתפרץ. קמה כל בוקר ורוצה את היום.
הבית החדש של ארז כבר עמד. נסעו יחד, היא הסתכלה מהחלון:
זה טוב.
כן. את תבואי לכאן לגור, כשיהיה לך.
בעתיד.
זה תשובה?
אמיתית, לא ממהרת.
גם אני לא.
***
בינואר התקשרה מירב.
שמעת על נועם? שאלה בזהירות.
מה קרה?
בבית חולים. סיבוך בכליה. עזבה אותו שירי. שמעתי מסמדר שעובדת איתו.
תודה שסיפרת.
את בסדר?
מרגישה בסדר, בתכל’ס.
סיימה שיחה, הביטה ברחוב החורפי. משהו נע בתוך תוכהnot שמחה לאיד ולא רחמים הבנה עמוקה ושקטה.
חייגה לארז:
אתה פנוי היום?
כן.
תבוא, אבשל משהו אמיתי.
אני בא.
***
נועם השתחרר בפברואר. רזה, מבט אחר. וילונות של שירי עוד בביתו, אבל בכל ערב הזכרון בלבד.
מדי פעם חשב על תמר. תחילה לעיתים רחוקות, אחר כך הרבה. חשב לא על מה עשתה אלא על שהיתה שם במלאכת היומיום, בסבלנות, בהכנות, בלי להיעלב.
בסוף שלף את המספר הישן וחייג.
היא ענתה:
נועם.
תמר, שלום.
שלום.
איך את?
בסדר. ואתה?
שמעת מן הסתם.
שמעת.
אפשר שאבוא לדבר?
היססה.
תבוא.
***
דפק בדלת בראשון. תמר פתחה מיד.
תיכנס, אמרה.
תודה.
התיישב בסלון. ראה ספרים, ריח אחר, משהו שקט.
רוצה תה?
רוצה. תודה.
הביאה, שתק לרגע.
תמר, אין לי זכות לבקש, החל.
נועם.
לא, תני לי בעצם. עשיתי טעות גדולה. כל הדרך התנהגתי רק לעצמי, אמרתי מה שאמרתי…
לא צריך להסביר.
צריך. תני לי להגיד. אני רוצה לבקש ממך, אולי נתחיל מחדש. השתנתי.
תמר הביטה בו.
למה אתה רוצה לחזור, נועם?
כי את חסרה לי.
אני חסרה? או מישהי שתטפל בך?
לא ענה מיד.
זה לא אותו דבר?
לא, שקט ובשלוה. אתה לא בא אליי כי אתה מתגעגע. אתה פשוט לבד, חולה, ופוחד. נזכרת שהייתה לך מישהי שלא עזבה.
תני לסיים. אני לא כועסת, רק… עבר זמן, והשתקמתי. לא כי שכחתי, כי מצאתי את מה שדרסת.
מה מצאת?
את עצמי. ועוד מישהו.
הביט.
יש מישהו.
מאז האביב. בן זוג שגם העז להחלים באמת.
הוא שתק.
היית צריכה לכעוס עליי יותר.
אמרתילא היה כעס. היה ריק. אחר כך השתפר.
איך?
אי אפשר לבד. עזרו לי. מירב. הזמן. וארז, שעומד ליד כשקשה.
ואני ברחתי.
נכון. מפחדת מהפגיעות ומהצלקת. חשבת שזו סוף החיים. לא נכוןיש גם טוב אחרי.
תמר, אני רוצה לחזור.
אתה רוצה חמלה. זו האמת. זה לא אהבה. היית נשאר אם היתה אהבה.
שוב שתק.
לא יודע איך לחיות הלאה.
זהו התחלה טובה. תחשוב. חשבת החודשים האלה?
הבנתי שהייתי רדוד. חשבתי שחיים זה דינמיקה וצריכה. עכשיו ריק.
נכון. שכבת ולי היה אכפתכי צריך לחשוב גם על מישהו אחר.
חולה בגוף. את נתת לי סיכוי. קראת לי נכה, אבל נכות אמיתיתזה לא בגוף, אלא באופי, כשדואגים רק לעצמם.
הקשיב.
אני לא יכולה מהתחלה, אמרה. לא כי כועסת. כי צריך לבנות מחדש.
עם מישהו אחר.
זה לא טענה. זו פשוט האמת.
התרומם.
אני אלך.
טוב.
את מאושרת?
כן. לא כמו פעם. אחרת.
טוב.
יצא. הדלת נטרקה חרישית.
***
תמר עמדה במבואה. שמעה אנחת מעלית, דלת נסגרת, רכב עובר בחוץ.
שלפה נייד, כתבה: “הוא הלך. הכול בסדר. איפה אתה?”
תשובה: “על הטיילת. בואי.”
לבשה מעיל, יצאה.
הרחוב היה שקט, קר, אבל נעים. גם פברואר, גם עיר.
הלכה לאט. לא למהר, לא להאט. בדרך שלה.
***
ארז עמד ליד המעקה, הביט בים. שמע צעדים.
לקחת זמן, אמר.
במטרו זה דקה, ענתה תמר, איך אתה?
בסדר. באמת.
מה רצה?
לחזור.
ארז שתק.
הסברת לו?
כן.
הבין?
לא יודעת. אולי קצת. היה שקט.
החיים משנים אנשים, אמר.
רק מי שמוכן להשתנות, השיבה. השארנשברים.
ארז הנהן.
עמדו מול הים. הים היה אפור, חורפי, גלים קטנים מברוח. בלי קרח השנה. חורף חמים.
ארז.
מה?
זוכר שאמרת “משהו היה, עכשיו אני כאן, וזה מספיק”?
זוכר.
אז לא הבנתי. עכשיו מבינה.
מה?
מספק זה לא מעט. זה המון. להיות כאן. בלי מירוץ. זה כנראה הכי קרוב…
למה?
הביטה בגלים הקטנים.
לאושר. אמרה.
הבין.
עמדו יחד, כתף אל כתף, הרוח קרירה אך נסבלת, השקיעה ורודה מאחוריהם.
הוא לא תפס בידה מיד. רק עמד. אחר כך, אחרי דקה, נגע בעדינות באצבעותיה. בלי לחץ, בלי דרישה. ידיעה ברורה שלא צריך למהר ושזה בדיוק איך שצריך.
היא לא הזיזה את ידה.
הים המשיך לזרום.
