מחיר החיים החדשים שלו
– אילת, יש לי משהו שאני צריך להגיד לך. אני חושב על זה כבר הרבה זמן.
אילת לוי עמדה ליד הכיריים וערבבה מרק. מרק פשוט תפוחי אדמה, גזר, קצת סלרי. היא לא הסתובבה מייד. קולו של בעלה היה אחר. לא כמו כשהיה מדבר על חשבונות או מתלונן על העבודה. היה בו משהו דחוס, מוכן מראש.
– אני שומעת, – אמרה והמשיכה לערבב.
– את לא מקשיבה. תסתובבי אליי.
היא כיבתה את הכיריים. הניחה בעדינות את הכף. הסתובבה באיטיות.
עמרי לוי עמד בפתח המטבח. בן חמישים ושתיים, גבוה, עם השיבה ההיא ברקות, שהיתה פעם מוצאת חן בעיני אילת. בידיו אחז את הטלפון לא עיין בו, רק אחז.
– אני עוזב, – אמר.
אילת הרגישה איך משהו מתכווץ אצלה בצד שמאל, לא כאב. משהו דומה לציפייה לכאב.
– לאן? – שאלה. שאלה מטופשת, זה היה ברור, אבל לא היו מילים אחרות.
– לתמיד. ארזתי מזוודה. היא במסדרון.
– עמרי.
– אל תעשי סצנות. אני לא רוצה.
– אני לא מתכוונת לעשות סצנה. – התאוששה מהר ממה שציפתה מעצמה. – תסביר לי. אתה חייב לי הסבר.
הוא שתק, העביר את הטלפון מיד ליד.
– אני לא יכול ככה יותר, – אמר. – אני לא מוכן לחיות עם נכה.
השקט היה כלכך ממשי, שהרגישה אותו כמו נגיעה. מבחוץ נשמעה מכונית, דלת בניין נסגרה, צינור מים דפק. במטבח היה שקט לגמרי. אילת שמעה רק את נשימתה.
– מה אמרת? – שאלה בקול חלש.
– אני יודע שזה אכזרי. אבל את רצית לשמוע. אני לא רוצה להסתכל כל החיים על הצלקת שלך, על הכדורים, על ימי המחלה. את השתנית, אילת. אחרי הניתוח.
– נתתי לך כליה.
– אני יודע.
– נתתי לך כליה כדי שתחיה.
– אני יודע. לא הסיר את עיניו ממנה, וזה היה הכי קשה. לא הסתתר.
– ואני מודה. הצלת לי את החיים, אני לא אשכח. אבל אני לא יכול לחיות מתוך הכרת תודה ליד אדם שבעצם…
– שבעצם מה?
– שהוא כבר לא אותו דבר.
אילת התרחקה לחלון. בחוץ היה נובמבר, אפור, גשם דק, עצים עירומים, שלוליות על המדרכה. הביטה בשלוליות וחשבה מה היא אמורה עכשיו לעשות. לבכות? לצעוק? ליפול?
– יש מישהי אחרת, – קבעה. היא לא שאלה היא ידעה.
הפסקה ארוכה מדי כדי שהצטרך לענות.
– יש.
– כמה זמן?
– כמה חודשים.
היא הנהנה. ממשיכה להביט בחלון.
– איך קוראים לה?
– אילת, זה לא משנה.
– איך קוראים לה?
– וירדנה. ויקי.
– בת כמה?
– שלושים ואחת.
הנהון נוסף. משהו התחבר בה במפתן. רמזים מהחודשים האחרונים: איחורים, בושם חדש, היעדר עניין במצבה הרפואי.
– אתה הולך עכשיו?
– כן.
– טוב.
היא שמעה אותו במסדרון, המזוודה מגררת על הפרקט, הדלת ננעלת בקליק. זהו.
עוד חמש דקות עמדה אילת ליד החלון. אחר כך חזרה לכיריים, הדליקה שוב את הגז, הרימה את הכף.
המרק צריך עדיין להתבשל.
***
שלוש שנים קודם, כשגילו אצל עמרי איספיקת כליות סופנית, אילת לא היססה. היא הציעה. הרופאים בדקו התאמה, היא עברה את הבדיקות, ובאביב לפני שנתיים אושפזו שניהם בבית החולים בשערי צדק. היא תרמה את הכליה השמאלית. אחרי הניתוח נשארה הרבה זמן במיטה, משתקמת לאטלאט. עמרי החלים מהר יותר.
ואז הגיעו חודשי הסתגלות חיים עם כליה אחת: כאבים, עייפות, דיאטה, בדיקות תקופתיות. צלקת בצד הבטן שלא נעלמה, רק הלכה ודהתה.
עמרי בינתיים פרח. השתזף, החזיר משקל שאיבד מהדיאליזה, נכנס למכון כושר. אחרי זה חליפה חדשה, אחר כך בושם חדש.
אילת חשבה שזו שמחת חיים. שמחה, תודה, להדביק פערים. שמחה בשבילו, באמת.
היא פשוט הייתה נאיבית.
***
שבועיים אחרי שהוא עזב, עבדה אילת. זה מה שידעה לעשות אוטומטית. היא עבדה כמתרגמת מהבית; גרמנית ואנגלית, מסמכים רפואיים, משפטיים, לפעמים פרוזה. מול המחשב תרגמה מילים זרות, וטוב שכך, כי אין לה כרגע מילים משלה.
בערב אכלה במקרה; לחם, גבינה, לפעמים ביצים קשות. נכנסה למיטה מוקדם, כי הדממה בבית היתה יותר מדי. בארבע קמה ושכבה בוהה בתקרה עד שהאיר היום.
חברתה הטובה מימי האוניברסיטה, מרב הרשקוביץ, התקשרה כל יום.
– אילת, אכלת היום כמו שצריך?
– כן.
– מה אכלת?
– מרב, די…
– מה?
– סנדוויץ׳.
– זה לא אוכל. אני באה מחר.
– אל תבואי.
– אני באה מחר.
מרב, רופאה משפחה בקופת חולים, נשואה בשנית, סבתא לשני נכדים, תמיד ישירה בלי עידונים.
הגיעה ופתחה מייד את המקרר.
– אלוהים, אילת… – לחשה כשהביטה במדפים הריקים. – את לא אוכלת?
– אוכלת.
– מה?
– כל מיני…
– כל מיני… סגרה את המקרר, הסתובבה. את נראית כאילו מחקו אותך במחק. אין לך צבע.
– תודה.
– זה לא מחמאה. ברור שעכשיו קשה. אבל את לא יכולה להעלם.
– אני לא נעלמת.
– את כן. – התישבה לה ליד השולחן, הזמינה אותה לשבת מולה. – תספרי לי, מההתחלה.
אילת התישבה. הביטה בשיש.
– הוא אמר שהוא לא רוצה לחיות עם נכה. זה הכול.
מרב שתקה.
– איזה שפל, – קבעה לבסוף, שקט, עובדה.
– אל תשפטי אותו. זה לא עוזר.
– את צריכה לכעוס. זה בריא יותר מההעלמות הזו.
– אין לי כעס, מרב. חיפשתי. ריק. פשוט קר וריק.
מרב קמה לשים קפה, חיפשה אורז בארון.
– את יודעת מה זו דיכאון אמיתי? שאלה בגבה אליה. לא עצב, ריקנות. זה מה שאת מתארת.
– אני יודעת.
– ברור לי שלא תלכי לאיש מקצוע. לפחות תגידי שלפחות משהו את לוקחת תרופות, נזהרת, עושה בדיקות?
– כן. זה, אוטומטית.
– טוב.
מרב מצאה קופסת כוסמת, שמה סיר, לא שאלה רשות. התחילה לבשל כאילו באה ליוםיום. ודווקא מזה אילת בכתה.
פעם ראשונה. לא יפה בבכי חנוק שלא נעצר.
מרב לא קמה לחבק או להרגיע. רק הביאה לה נייר סופג.
– תבכי, זה בריא.
***
דצמבר עבר בערפל. ינואר כבר היה ברור יותר. העבודה עזרה. טקסטים לְתרגם להתרכז. כשמתרכזים במילים של אחרים, אין מקום לשלך.
בפברואר מרב דיברה על חופשת בריאות.
– את צריכה לנסוע.
– לאן?
– חופשת שיקום. מצאתי אחת ממש טובה, “נאות שלמה” בגליל. תכנית שיקום, פיזיותרפיה, ים, הרי הגליל סביב.
– אני לא נכה, מרב.
– את מותרת לנוח. את סגורה בדירה מאז עזב, את בקרוב תדברי עם הקירות.
– כבר…
מרב הביטה בה.
– דיברתי ברצינות, – הסבירה.
– את נוסעת. יש מקום במרץ. שלושה שבועות. אחרי תרומת כליה מגיע לך כזה זה אפילו בעל תוקף רפואי.
– המצאת עכשיו.
– באמת, תבדקי בגוגל.
לא בדקה. ידעה שמרב צודקת. הרקיבה בבית. צריך משהו להשתנות.
– בסדר. אני אסע.
***
“נאות שלמה” היה כמו שמרב תיארה: בניין ישן משודרג, גינה ענקית עם אורנים, שבילים. מהחלון ראתה בריכה משותקת קרח, שבמרץ עוד נצצה ורודה בבוקר.
יומיים כמעט לא יצאה מהחדר. טיפולים, ארוחה, שוב חדר. קראה, תרגמה קצת.
ביום השלישי החליטה לצאת.
הגינה היתה כמעט ריקה. כמה מבוגרים על ספסלים, נשים בהליכה נמרצת, גבר עם כלב.
אילת הלכה לאט. שמעה את החצץ תחת רגליה, את הציפורים מדברות באורנים. לא חשבה על כלום. זה היה טוב לא לחשוב על כלום.
ליד הבריכה ישב גבר, בסביבות החמישים, רחב כתפיים במעיל כחול.
– אפשר?
– בבקשה, – הישיבה התרחקה קצת.
הוא התישב.
– יפה פה. דקה עברה. הקרח עוד מחזיק.
– כן.
– זה מרץ, ועדיין. בשנה שעברה, אמרו, כבר נמס.
– פעם ראשונה שלי כאן. אין לי למה להשוות.
– אני פעם שניה, – שתק. באוקטובר, עכשיו מרץ.
היא לא שאלה למה הגיע לכאן; בין השורות כולם יודעים.
– מתי הגעת?
– שלושה ימים.
– אני מאתמול. הוא מתח את רגל שמאל בעדינות, כמו בודק. הרגל עוד לא באה אליי. הבטיחו פיזיותרפיה רצינית.
היא שמה לב שהוא יושב לא ממש ישר, משהו בזווית שלו לא סימטרי.
– פציעה? שאלה בלי לחשוב.
– כן. בספטמבר. שבר בעמוד השדרה. – אמר טבעי, בלי ייסורים. – לא קריטי – אני עדיין הולך, כמו שאת רואה. אבל עוד לא התאוששתי.
– צר לי.
– למה? לא את דחפת אותי… – הביט בה, מעט בהפתעה.
– נכון, אבל זה קשה.
– קשה. הרבה חשבתי מאז. – חייך. – אולי זה אפילו מועיל.
אילת הבינה שהיא מחייכת אליו, במבוכה, אבל מחייכת.
– שמי יובל, – אמר והושיט יד.
– אילת.
לחצו ידיים, עניינית.
– אני צריך להמשיך. חייב ללכת לפחות ארבעים דקות ביום.
– בהצלחה.
– גם לך.
הלך בשביל, באמת צעד בזהירות. לא כפוף.
אילת הביטה בקרח.
פעם ראשונה מזה ארבעה חודשים היה לה פשוט. לא קל, לא טוב פשוט פשוט.
***
למחרת ישבו שוב יחד בארוחתבוקר. במקרה. היא בחרה שולחן ליד החלון, וכשהוא נכנס עם מגש, הנהנה לעברו.
– אם תרצה.
– תודה.
לא דיברו הרבה. הוא קרא בטלפון, היא הביטה בחוץ. אחרכך שאל:
– את מתרגמת?
– איך הבנת?
– אתמול היה אצלך מילון גרמני אמיתי, לא דיגיטלי.
– שמת לב.
– אני אדם שםלב, – אמר בלי להתגאות. אז את מתרגמת?
– כן. רפואה, משפטים, לפעמים ספרות.
– מעניין. אני אדריכל, – הוסיף. – הייתי, כרגע.
– למה לא?
– הידיים בסדר, הגב לא. – משך בכתפיים. – נראה…
– את לא יכולה לא לעבוד?
– לא פיזית. בראש. – דפק באצבעות על השולחן, כאילו מסמן עיקר. – זו לא “עבודה”. כאן מדובר על לחשוב מרחב, זה מצב אחר של מחשבה.
– מבינה, – אמרה. בתרגום זה גם ככה. אתה מתחבר לשפה אחרת, אחרת חסר משהו.
– בדיוק. – הנהן.
שוב שתקו, שקט פשוט.
– את נשארת הרבה?
– שלושה שבועות.
– גם אני. אז ניפגש שוב.
– כנראה.
***
בעוד אילת מביטה בבריכה המדמיינת ארכיטקטורה ושפה, עמרי לוי חי חיים אחרים.
הוא בעצמו לא בדיוק הבין איך זה קורה שעכשיו הוא כלכך טוב לו. אחרי שלוש שנים של דיאליזה, מחלה, לחיות עם גוף עוין פתאום הגוף עובד. אפשר לשתות יין, אפשר סוף סוף לטייל, הכול קל. חלק מההגבלות נשארו, אבל הן נראו קטנות עכשיו.
וירדנה היתה חלק מזה. בת שלושים ואחת, בלונדינית, תמיד מחוברת, תמיד בתנועה. מנהלת משרד נסיעות, יודעת לארגן תוכניות.
– עמרי, תראה מה מצאתי, – הציגה תמונות בטלפון: טיולים, מים כחולים, הרים.
– מצוין! אמר. לפני שנה חשב שלא ייסע לעולם
עברו לדירה שלו. היא הכניסה ארגזים, שינתה דברים, וילונות חדשים. לא היתה לו התנגדות. הווילונות באמת היו יפים.
לעיתים נדירות חשב על אילת. לא מתוך חרטה. אולי אינוחות, שלא נקרא שם אשמה, כי באמת לא חשב שהוא אשם. היא עשתה תרמה עבורו חיים. אבל לחיות לצד אדם חולה זה מושך אותך למטה. והוא רצה למעלה.
זה ההסבר שבנה לעצמו.
בעבודה קיבלו אותו אחרת. העירים, התבדחו שצעיר.
– לוי, מה עשו לך? החליפו לך חיים! צחק הקולגה.
– החיים חוזרים, – היה משיב עמרי.
וכך באמת חזרו. נסע באפריל לאיטליה. אחרכך איסלנד בספטמבר. וירדנה רצתה לראות זוהר־צפוני, עמרי רצה הכול שלא יכל עד כה.
באיסלנד היה קר ורוח. שכרו רכב, נסעו במקומות ריקים מאדם. וירדנה צילמה, הוא הרגיש מצוין.
אהב את הקצב הזה. פחד שיאבד אותו.
***
בינתיים בנאות שלמה, עברה לה השגרה.
טיפולים, הליכות, אוכל. אילת התרגלה לריטואלים הליכה, רחצה, מנוחה, תה בערב.
יובל היה בן לוויה. התחילו לפגוש בכל בוקר, אחרכך זה הפך שגרה מוסכמת.
– היום שלושים ושש דקות, – ישב על הספסל.
– היעד ארבעים.
– מותש.
– אין טעם, יובל. אתה בהתאוששות מחמשה חודשי טראומה עמ”ש. זה לא סיבה לכעוס על עצמך.
– את מדברת כמו מומחית.
– תרגום טקסטים רפואיים…
– מרגיש. את ישירה. רוב האנשים מחמיאים הגזמות, את פשוט אומרת אמת.
– אני לא יודעת אם יהיה טוב. אני לא הרופאה שלך.
– הכנות נדירה.
חשבה שהוא צודק. לאף אחד כבר אין כנות – כולם מעודדים. פה אמת.
– איך זה קרה?
– עבודה. נפלתי מגובה שלוש קומות באתר בניה.
– ושרדת.
– כן. מוזר, כשאתה שוכב, איידיעה, אסימון, אחר כך עיבוד. קודם מבין שחי, אחרכך שכואב, ואז מה בדיוק נפגע.
– תהליך ארוך.
– כן. הרבה זמן לחשוב.
– על מה חשבת?
– על הרבה. שבעצם בונה בתים לאחרים, ולי בית אין. על הבן שלי התרחקנו. אולי היה צריך את זה. טלטול.
– דרך משונה להיטלטל.
– אין לחיים דרך אלגנטית.
היא צחקה. לראשונה.
– לא שמעתי אותך צוחקת, – העיר.
– רק שלושה ימים.
– ועדין.
לא ענתה. הביטה בקרח שנעלם.
– היית נשואה?
– הייתי. כבר לא.
– מזמן?
– ארבעה חודשים. עזב אחרי…
ניסתה להשלים: תרמתי לבעלי כליה. הוא עזב כי, לדבריו, לא רוצה לחיות עם נכה.
הוא לא הגיב. לרוב אנשים מגיבים “בלתי נתפס”, “איזה איום”.
– כואב, – אמר יובל לבסוף. בשקט.
– כן.
***
הקרח נמס באמצע מרץ. המים הפכו אפורים, אחרכך כחולים. ערפילים על המים.
התחילו ללכת יחד. תחילה במקרה, אח”כ קבענו במפורש. בעשר, אחרי ארוחתבוקר, במבואת הבניין.
יובל הלך לאט. אילת איתו. גילתה שזה דווקא טוב. גם לה לא מיהרה.
שוחחו המון. עבודה, אדריכלות, שפות, גוף. על הצלקות וסיפרה בפשטות על הצלקת שלה.
– הגוף שלנו כן מאיתנו.
– אתה רואה את הצלקת שלך?
– היא בגב. מרגיש כל יום.
– ומה זה אומר?
– שאני כאן. היה משהו ואני עדיין כאן. זה מספיק.
הגתה בזה בערב. זה ההפך ממה שעמרי חשב: לשכוח, למחוק. יובל אמר להפוך את מה שקרה לעובדה.
לא ידעה עדיין מה דעתה, אבל רציתי להמשיך לחשוב על זה.
***
בשבוע השניה התחילו לשתות תה בערב. בפינת הלובי, כורסאות, עוגיות ששלחה מרב, יובל קנה תה מהמכונה.
– ספר על הבן, – ביקשה.
– נועם. בן עשרים ושש. מפתח תוכנה בתל־אביב, התחתן. נפרדנו כמשפחה בלי ריב, אבל התרחקנו…
– נפגשתם אחרי הפציעה?
– הוא בא. ישב לידי. לפעמים צריך משבר כדי לדבר.
– נכון. גם לי בת. הדס, עשרים ושלוש. שמעה על עמרי, רצתה לבוא. לא הסכמתי.
– למה?
– לא רציתי שתראה אותי אז, שבורה. אני אמורה להיות חזקה בשבילה.
– והיא יודעת שאת כאן?
– כן. מתקשרות. רצתה להגיע. שוקלת.
– תני לה.
– למה?
– היא רוצה. לא רחמים, אהבה. יובל אמר שהוא לא נתן לנועם להגיע ניסה להסתדר לבד, היה הקלה כשהגיע.
– לא פחדת שיראה אותך חלש?
– פחדתי. אבל ילדים יודעים יותר ממה שנדמה.
אילת הנהנה. חייגה להדס ואמרה שתבוא בסופ”ש.
***
עמרי לוי הביט בעלון, ראה תמונת הר געש בגוואטמלה.
– וירדנה, תראי פסגת אצ’יטננגו.
– ארבעת אלפים מטר! עמרי, אף פעם לא הלכת לטפס הרים.
– פעם לא עשיתי כלום. עכשיו זה שונה.
– אבל…
– זה מסלול הליכה לא טיפוס, – חייך.
התלבטה “טוב, בסדר. באוקטובר.”
– אשיג טיול.
המשיך להסתכל בתמונה. קונוס מושלם, יורד מהעננים.
לא חשב עליה כמעט יותר. רק לעיתים נדירות, עם חברים שעוד לא ידעו, או בבית מרקחת כשראה את תרופות הדיכוי, נזכר איך אילת סידרה לו טבליות לפי ימים.
עכשיו עשה זאת בעצמו.
אפשר להתמודד לבד, מסתבר.
לא היה צריך יותר תרופות נגד דיכאון; הגוף עבד בסדר. ערכים טובים. הנפרולוג דאב לצפות לטוב: “אל תתחכם, עמרי. כליה מוחלפת זה לא אותה כליה. תיזהר.”
– אני זהיר.
***
בסוף לא נסעו לגוואטמלה. וירדנה רצתה מרוקו באוקטובר. ערים, שוק, מדבר, גמלים.
במרוקו היה חם, 35־מעלות. הלכו בשוק, התמקחו, קנו שטויות. בערבים אכלו תבשילים חריפים.
עמרי הרגיש עייפות; חשב שזו מזג־אוויר. אחר כך חום, אחר־כך כאב בצד ימין, במקום של הכליה החדשה.
– כואב?
– כלום, אולי מהמדרון.
חזר לארץ, הכאב עבר אחרי שלושה ימים.
נשארה תחושה רגילה, לא הגדיר אותה דאגה.
***
הדס באה לשבת. גבוהה, עיניה ירוקות, שיער כהה, דומה לאילה.
חיבקה מאוד.
– אמא.
– הדס.
ישבו עם תה בסלון. הדס סיפרה על העבודה, השכירות. אילת חשה הילדה הפכה לאישה, לא הבינה מתי.
– איך את?
– יותר טוב, – אמרה אמת.
– כאן טוב?
– כן. שקט, יער, אנשים טובים.
– מי האנשים?
היססה.
– יש מישהו. אדריכל. גם בתיקון. אדם טוב.
– טוב, – חזרה הדס, עם השמטת רמז.
– אל תתחילי…
– לא אמרתי כלום, אמא.
– את אומרת בקול.
– שמחה אם טוב לך, – ציינה הדס ברצינות.
אילת הביטה בה.
– גדלת.
– כן. הגיע הזמן.
יובל עבר ליד, ראה את אילת, הנהן.
– שבת שלום.
– שבת שלום. יובל הדס, בתי.
– נעים מאד, – לחץ את ידה.
– יפה פה, – אמרה הדס.
– נכון. הבט מבט קצר על אילת, המשיך ללכת.
כשהלך, חייכה הדס: הכל בסדר.
***
השבוע האחרון עבר לאט וטוב. הסתיו בחוץ רך.
ההליכות היו יחד; יובל התאושש. ראשון שעה, ואז שעה עשרים.
– היום שעה ועשרים ושבע. כמעט בלי עצירות.
– יופי.
– הפיזיותרפיסט אמר שלושהארבעה חודשים ואחזור לגמרי.
– משמח.
– חשבתי לבקר את נועם בתלאביב, פשוט לבקר.
– בסתם?
– כן.
– צדקת לגבי הדס. היא רצתה לבוא מאהבה, לא רחמים.
– זה המקצוע. אדריכלות היא לשים לב למה שבין הדברים.
אילת חשבה: זה יפה.
– זה פרקטי, – חייך.
– אפשר לשאול משהו אישי?
– תלוי.
– אחרי שנחזור תסכימי שאפנה אלייך?
היא עצרה, הוא גם. עמדו בשביל.
– כן, – ענתה פשוט.
– תודה. לא התלהבות, פשוט עיקרי.
המשיכו.
***
חזרה הביתה בסוף מרץ. הדירה אותה דירה, אבל משהו השתנה או היא השתנתה.
הדבר הראשון שעשתה: פתחה חלונות, נתנה לאוויר להיכנס. יצאה לקניות. קנתה הכל: עוף, ירקות, עגבניות לא רק לחם וגבינה.
בישלה והאזינה לרדיו.
מרב התקשרה בשמונה.
– נו, חזרת?
– חזרתי.
– ספרי.
– היה ממש טוב.
– שומעים. הקול שונה. את בסדר?
– הכרתי מישהו.
– ספרי עוד.
סיפרה. שם, גיל, אדריכל, תהלוכות איטיות, תה.
– הוא יתקשר?
– אמר שכן.
– טוב, – חזרה והדגישה.
יובל התקשר למחרת.
***
התחילו להפגש. לאט. נפגשו אחרי שבועיים מסעדה קטנה, קרוב לביתו. יובל גר לבד, גרוש כבר שנים. אשתו לשעבר בצפון, לה משפחה חדשה.
– התגרשנו נכון. בלי שנאה. פשוט דרכים שונות.
– מה היא רצתה?
– יציבות. אני לפרויקט, לנסוע, היא רצתה בית קבוע.
– נועם היה איתה?
– עד גיל ששעשרה. בא לגור אצלי תקופה, עבר לתלאביב אח״כ.
– לא היית אבא רע, – אמרה אילת. פשוט נוכח־נעלם.
הנהן.
אכלו. באפריל, ערב, רחוב מבריק מגשם.
– אני רוצה לומר משהו, – אמר.
– כן.
– לא יודע מה קצבי. אני אדם איטי, ועכשיו אפילו יותר. אם זה מתאים אשמח. אם לא, אבין.
– מתאים, – ליקתה. גם שלי לא מהיר.
– שמתי לב. בגן.
– הבחנת?
– כן. טוב לדעת לאן הולכים.
הרגישה שזה המחמאה הכי מדויקת ששמעה.
***
נפגשו אחת לשבוע, לפעמים פעמיים. טיילו, אכלו, שוחחו. סיפר על הפרויקטים, היא על תרגומים. שניהם בבדיקות, לפעמים נפגשו לצאת מהמרפאה.
במאי הזמין לתערוכת אדריכלות זעירה הציג דגם של הבית האחרון שתיכנן.
– זה הפרויקט האחרון שעשיתי.
– ספר.
תיאר. פתחי אור, תכנון חלל. אילת הקשיבה בלי להפריע.
– בונים?
– כן, מקווה לראות בסתיו.
– תקח אותי?
פנה אליה. שמה לב שלראשונה עברה ל”אתה”.
– כן, – ענה.
משהו שקט ועמוק קרה באותו רגע. בלי הכרזה.
***
אותו קיץ עמרי הרגיש שהגוף מאותת.
התחיל בבדיקות הדם. הנפרולוג התקשר בעצמו חריג.
– עמרי, התוצאות קצת מדאיגות.
– מה?
– שינוי קטן בתפקוד הכליה. אולי דחיה. בוא נדבר.
– דחיה?
– התחלתית. עליך להקפיד יותר על התרופות, להימנע ממאמץ, חום גדול לא טוב.
– אמרת לי בעבר?
– כן… שמעת?
לא ענה.
– אתה לא אדם בריא שנותן גז. אתה אחרי השתלה, זה אחר.
עמרי יצא מהמרפאה, ישב במכונית.
עברו לידו זוג עם שקיות, צוחקים.
הרגיש משהו שלא רצה להרגיש.
***
וירדנה שמעה על הבדיקות, היתה סבלנית קצת, אחר־כך חזרה לעיסוקיה.
– עמרי, צריך מנוחה. תבריא, אחרכך נמשיך.
– זה לא שפעת.
– אני יודעת. פשוט תנוח, אחרכך יעבור.
– ואם לא יעבור?
– יעבור, בטון תמציתי.
חשב שלא מקצין. רק שואל.
***
בסוף לא נסעו לשום מקום.
עמרי ישב בבית, קרא הרבה. זה הפחיד אותו. התרגל לתנועה. עכשיו שוב ישב בבית.
וירדנה החלה להיעלם. חוזרת מאוחר, לפעמים לא חוזרת כלל.
בריב סתמי, בנובמבר, פרץ:
– עמרי, אתה מבין שאני לא יכולה כך? – אמרה עייפה. אתה חולה, דואג, יוצא מדעתך. אני יורדת אליך ואתה לא שם.
– מצטער.
– לא רק זה… – עצרה.
– זה לא מה שציפית? – שאל.
– לא יודעת למה ציפיתי, לא לזה.
הבנתי.
המחשבה הראשונה לא היתה עליה אלא על אילת.
על איך שהיתה לידו כשהיה אחרי הניתוח. דיברה בשקט, יעדה בדאגה בדיוק. עם תרופות, עם סדר.
גירש את המחשבה.
***
בראש השנה אילת ידעה שכעת היא שמחה. בתה הדס לצידה, יובל לצידה, החיים בפשטות.
הוא החלים באוקטובר. צחק, הלך בקצב רגיל. ביקרו את הבית שלו, שנבנה בשרון. יובל הסתובב, בחן, שילח דברים בעין של יוצר.
אילת הביטה מהחלון בקומה שניה עצים, שמיים, אור סתיו רך.
– זה טוב, – אמרה.
– נכון, – ענה.
נעמדו יחד, כתף לצד כתף.
– אילת…
– מה.
– הייתי רוצה שתגורי איתי בבית שלי. כשהזמן יתאים.
שקטה.
– כשהזמן יגיע, – ענתה.
– זו תשובה?
– כן. אני לא ממהרת.
– גם אני לא.
הביטו יחד בנוף מוזהב.
***
ינואר. טלפון ממרב.
– שמעת על עמרי?
– מה?
– מאושפז, הסתבכות עם הכליה. חברה מהעבודה סיפרה, נראה רציני. גם וירדנה עזבה.
אילת בחלון.
– תודה שאמרת.
– את בסדר?
– כן, באמת.
הניחה את הטלפון, הביטה החוצה. משהו נע בתוכה. לא שמחה לאיד, לא רחמים הבנה שלוה.
התקשרה ליובל.
– היי.
– הכל בסדר?
– כן, רק רציתי לשמוע אותך.
– הנה, שמע חיוך בקולו.
– אתה פנוי היום?
– כן.
– תבוא, אני אכין משהו טעים.
– בדרך.
***
עמרי השתחרר בפברואר. רזה יותר, פניו השתנו, לא מזדקן שונה.
אחרי האשפוז, וירדנה ארזה את חפציה ונעלמה. לא ריב. סיים נימוס ונפרדה.
בבית היה שקט. הווילונות החדשים עדיין.
חשב על אילת. בהתחלה לעיתים, אחר כך יותר.
הבין שהוא מתגעגע לאיך שהיתה איתו.
מצא את המספר הישן, היסס חייג.
ענתה אחרי שלושה צלצולים:
– עמרי, – קולה לא שאלה פשוט.
– אילת. שלום.
– שלום.
– מה שלומך?
– בסדר. ואתה?
– שמעת?
– כן.
שקט.
– אפשר לבוא? לדבר?
היסוס.
– אפשר. תבוא.
***
הגיע בראשון בשעה ארבע. כבר חיכתה.
נראה אחרת. בוגר יותר, לא מבוגר בשנים אחרת.
– כנס.
– תודה.
הביט סביב. הדירה אותה דירה, פרטים קטנים שונים. ריח פרחים.
– תשב, – אמרה. – רוצה תה?
– תודה.
הלכה למטבח. הוא ישב על כורסה, הביט בתמונה הדס ילדה קטנה, אילת צוחקת.
כשחזרה, שתק.
– אילת, אין לי זכות לבקש…
– עמרי…
– לא, תני. אני מבין שטעיתי, טעיתי מכל כיוון. מה שאמרתי, איך עזבתי מביש.
– אין מה להסביר.
– דווקא יש. – הביט בה. רוצה להתחיל מחדש. השתניתי, אני יודע מה אני צריך.
הניחה כוס, הביטה בו בעיון.
– מה אתה מחפש, עמרי?
– אותך.
– אותי או מטפלת שתשגיח עליך?
שתק.
– זה לא אותו דבר?
– לא, – ענתה בשקט. – באת כי פחדת להישאר לבד. כי נזכרת שיש מי שלא בורח מהצרות שלך.
– אילת…
– תן לי לסיים. לא כועסת. הזמן עשה שלו דלת כבר מעבר. מצאתי את מה שאתה ניסית להרוס.
– מה?
– את עצמי. עצרה. ומישהו נוסף.
הביט אחרת.
– יש מישהו?
– מהאביב. איש טוב, גם הוא נפגע, יודע לבד, לא רק בתיאוריה.
עמרי שתק.
– היית צריכה לכעוס עלי יותר…
– אין לי כעס. היו ריקנות, אחר כך טוב.
– איך עושים את זה?
– לא לבד, הביטה בו. עזרה. זמן. אדם אחד היה, שלא ברח.
– אני ברחתי.
– נכון.
– כי פחדתי.
– פחדת מצלקות, חולשה. חשבת שזה סוף החיים, טעית זה פשוט אחר.
– אילת, רוצה לחזור.
– עמרי, – נדה בראשה, לא בכעס, לאות עייפות ושלום. אתה מחפש מישהי שתטפל, זו לא אהבה. אהבה לתת, לא רק לקבל.
שתק.
– אולי זו דווקא אהבה?
– אילו זו היתה לא היית עוזב.
שוב שתק. דיבר בקול שטוח.
– לא יודע איך ממשיכים.
– זו התחלה טובה. כשלא יודעים מתחילים לחשוב. חשבת?
– כן.
– ומה נגלה?
– שהייתי ריק. רציתי חיים מהירים תחת זה כלום.
– זו הבנה חשובה.
– ריק אם אף אחד.
– צריך מישהו שצריך אותך. לא מי שמטפל. למדת?
לא ענה.
– חלית בגוף, מצאת פתרון אני. אחר כך קראת לי “נכה”. אבל הנכות האמיתית כשאדם לא מסוגל כלום חוץ מלדאוג לנוחות עצמו, לא יכול להישאר כשהחיים קשים.
פניו לא פגועים, רק שונים.
– אינני יכולה להתחיל מהתחלה. לא כי כועסת פשוט אין למה. צריך חדש.
– עם מישהו אחר.
– לא האשמה אמת.
קם לאט.
– אז אלך.
– בסדר.
נעמד בפתח.
– את שמחה?
עצרה רגע.
– כן. אחרת, אבל כן.
הנהן.
– טוב, – לחש והאמין בזה.
הדלת נסגרה בעדינות.
***
עמדה במסדרון, שמעה את המעלית, דלת נטרקת, רכב חולף.
שלפה טלפון, כתבה: “הוא הלך. הכול בסדר. איפה אתה?”
תשובה אחרי דקה: “על הטיילת. תבואי.”
לבשה מעיל, לקחה מפתחות, יצאה.
בחוץ פברואר, קר אבל בהיר. צעדה לא לאט, לא מהר.
פשוט הלכה, יודעת לאן.
***
יובל עמד ליד המעקה, הביט לים. שמע פסיעות, הסתובב.
– לקח זמן?
– ברכבת זה מהיר, – הסתכל בה. – את בסדר?
– באמת בסדר, נעמדה לצידו.
– מה רצה?
– להתחיל מחדש.
שתק.
– הסברת?
– כן.
– והוא הבין?
– לא יודעת. משהו כן תפס. הוא היה שקט.
– החיים משנים אנשים.
– את האלה שרוצים להשתנות. השאר היא שוברת.
הנהן.
עמדו שניהם מול הים. הים היה אפורעמוק, לבן בקצף. לא היה קרח. חורף השנה היה מתון.
– יובל…
– כן?
– זוכר מה אמרת בספא? “היה משהו, ואני כאן. זה מספיק”?
– כן.
– אז עוד לא הבנתי לגמרי.
– ועכשיו?
– כעת כן. היססה. – מספיקות זה לא מעט. להיות באמת כאן, בלי לרדוף. זה הכול בעצם.
– הכול?
לא ענתה מיד. הביטה אל תוך הרוח.
– כן, – אמרה לבסוף.
הבין, לא שאל שוב.
עמדו יחד בטיילת, כתף אל כתף, הרוח היתה קרירה אך לא קשה, אי שם שקיעת חורף נעלמה הורדרדה.
הוא לא לקח לה יד מיד. רק אחרי רגע נגעה ידו שלה בשקט, בנחת.
הים זרם.
