משכירה את הדירה שלי
נועה שני כהן, או בשמה החדש אחרי החתונה נועה שני לוי, תמיד אמרה שהדבר הכי קשה בחיים זה כשהטוב מתחיל בשקט, בלי שמרגישים, ופתאום, בלי בקול רעש גדול, הוא נגמר לך בין האצבעות. בדיוק כמו פרחים בעציץ את משקה, מטפלת, והם שם. ואז יום אחד, את מסתכלת העלים הצהיבו, וכבר אין מה לעשות.
היא הריחה את הריח כבר מהגרם מדרגות.
ריח כבד, מתקתק, מאוד מוכר לה. “שאנל מספר 5 של פעם”, בדיוק הריח שהיה תמיד בבית של תמר הילה, חמותה, כשהיו באים. ריח שחודר לבגדים, לשיער, לזיכרון.
נועה עמדה מול הדלת שלה, המפתח ביד.
ארבע אחה”צ. היא סיימה לעבוד מוקדם. דפנה, המנהלת חשבונות, אמרה שהיא נראית חיוורת, שתלך הביתה לנוח. הראש שלה לוחץ כבר מהבוקר. היא רק רצתה כדור, כוס תה, שמיכה בסלון.
אבל הריח אמר שהיא יכולה לשכוח מזה.
היא פתחה את הדלת.
בכניסה עמדו שלוש קופסאות מקרטון של “תנובה” שהיו של מקרר. ענקיות. אחת מהן כבר סגורה היטב בסלוטייפ, בשתי האחרות משהו מכוסה בעיתון ידיעות אחרונות.
מהמטבח שמעתי רעש, צלילים של צלחות ומלמול מוכר.
***
תמר הילה, קראה נועה בלי לזוז, מה זה כל זה?
הרעש הפסיק. ואז הופיעה חמותה בפתח. אישה חזקה, נוכחת, בת חמישים ושבע, בסינר ביתי שוב על חליפה אפורה. שיער אסוף יפה, כפפות לטקס. לפניה הילה של “אני יודעת יותר טוב”.
נועה מתוקה, אמרה תמר בקול של אחות ראשית שמבשרת חדשות קשות אך “לטובתך”, הגעת מוקדם. את לא חשה בטוב?
מה בדיוק קורה פה? לא זזה מהסף.
אל תלחצי, משכה את הכפפות וגלגלה אותן זו על זו. אני מסדרת לכם. לך וליונתן. תתיישבי, אסביר לך.
אני עומדת. תסבירי.
חמותה קימטה רגע את העיניים, בדיוק כמו כשהיא מתעקשת שמילה שלה היא לא בגדר הצעה, אלא הוראה. אחות ראשית ב’הדסה’ של רח’ פנקס, עשרים ושלוש שנה בתפקיד. רגילה שמה שהיא אומרת כולם עושים.
טוב, לפחות כנסי למטבח, אל תעמדי פה. אכין לך תה.
לא. מה יש בקופסאות?
תמר הילה נאנחה, טון של “נמאס לי כבר מהדרמות”.
כלים. סירים, חלק מהמחבתות. כוסות קריסטל עטפתי בבועות, לא לדאוג. את הצלחות נשאיר לשוכרים.
המילים “לשוכרים” עצרו את נועה. היא שמעה איך המילה יורדת לה לתוך הבטן, שוקעת.
לאילו שוכרים? שאלה בקול שקט.
מצאתי שוכרים, בישרה לה כאילו זכתה בלוטו. זוג צעיר עם ילד בן חמש. הוא עובד בבנייה, היא בבית. אנשים בסדר. בדקתי אותם, דברתי איתם. נכנסים ביום שישי.
יום שישי?! זה שלושה ימים.
נכון, שלושה ימים. כבר קבעתי איתם על דמי שכירות מראש, שָׁלם למשך חודשיים.
נועה הניחה את התיק על השידה, הורידה מעיל. כל תנועה דורשת מאמץ, הראש כואב, ועכשיו גם הידיים קרות למרות שהחורף עבר.
את דיברת על זה עם יונתן? שאלה.
כמובן. החלטנו יחד שכשהורידו לו את ההשלמות שכר, הצעתי שתשכירו, תחסכו כסף ותעברו אליי לכמה חודשים. הגיוני, לא?
לא סיכמנו שום דבר. אמרתי שאני לא מסכימה.
אמרת “אחשוב על זה”, תמר מתקנת ברוך.
לא, אמרתי שאני לא מסכימה. יונתן ביקש לא להתווכח, אז שתקתי. זה לא הסכמה.
תמר חיבקה ידים לחזה, התנוחה הרגילה שלה כשהחליטה כבר.
נועה, את בחורה חכמה. את רואה את המספרים. עושים חשבון יחד, כמה משכנתה עולה כל חודש?
זה לא עניינך.
נועה…
לא, עונה בשקט. זה לא עניינך. הכסף שלנו רק שלנו.
דממה בשואה. מהמטבח נשמעו צלילי כביש מהרח’ בזל למטה, על רכבת הקלה.
מותר לך לחשוב מה שתרצי אמרה סוף סוף תמר, אבל הקול הפך לקשוח מתחת לעדינות שלה. אבל משפחה זה לא רק את. גם יונתן מסכים.
אני מתקשרת אליו, אמרה נועה והוציאה סלולרי.
***
יונתן ענה משלישי צלצול. ברקע רחש עבודה.
נועה, מה קרה? למה את בבית?
אמא שלך אורזת לנו את הדירה. מצאה שוכרים, אומרים נכנסים ביום שישי.
פאוזה. לב פועם. עוד פאוזה.
רציתי להגיד לך…
ידעת?
אמא התקשרה אתמול, הודיעה שמצאה זוג. חשבתי, תדברו…
יונתן נשענה על הקיר אתה ידעת ולא אמרת לי. אני חוזרת הביתה ורואה קופסאות. אתה בכלל מבין מה זה?
נועה, אני מבין שאת כועסת…
תחזור הבית.
יש לי ישיבה בשש…
יונתן. עכשיו.
הוא חזר בחמישה לשש. נועה כבר ישבה במטבח עם תה קר. תמר הייתה בסלון, עסוקה בחלוקה מחודשת של הפסלונים מפורצלן שהביאה מהוריה בלוד והניחה כדי “שיהיה בית חם”.
יונתן גבוה, שיער בהיר, ומבט של “מצטער” שתקוע לו על הפרצוף כבר שבועות. הוא מהנדס מערכות בחברה בפ”ת, עייף תמיד. נועה ידעה וממש התחשבה אבל לא היום.
נועה, התחיל מיד מהדלת.
תשב.
הוא מתיישב ממול. היא מורידה את הכוס בחזרה על השולחן.
תסביר לי, איך זה שכל ההחלטות עוברות בלי שאני בכלל נשאלת?
לא התקבלה החלטה קפץ על ניסוח, כאילו זה מוציא אותו זכאי. אמא רק מצאה דיירים. חשבתי, תדברו…
דיברנו. היא אורזת סירים. ככה נראה למצוא דיירים?
נועה, את לא קולטת כמה קשה אנחנו במינוס כרגע…
אז תסביר.
הורידו לי שכר, אמר. כבר חודשיים במינוס. משכנתה, מים, חשמל, אוכל, הלוואה על האוטו. אנחנו בקושי עומדים.
כל מילה נכונה. באמת הם בשנים האחרונות סופרים כל שקל. אמנם, לא קטסטרופה. לנועה עבודה קבועה בקבוצת “פז חשבונאות”, היה בסדר.
הצעתי שנחתוך הוצאות. שלא נטוס לטיול בראש השנה, שנבטל את המנוי לסטודיו. אתה זוכר?
כן.
זה היה מספיק.
אמא אומרת שלא.
ומה אתה חושב?
שקט.
יונתן, נדבקת אליו. אתה זוכר של מי הדירה, נכון?
נועה…
לא “נחלת אבות”, אשאל בבירור. של מי הדירה?
כתובה על שמך, אבל…
לא רק כתובה קוטעת אותו. אבא שלי נתן לי אותה. שלושה חודשים לפני שהתחתנו. רק שלי. בינך לבין, לא שלך, לא של אמא שלך. בשום צורה לא אפשר להשכיר אותה בלעדי. זה לא חוקי.
יונתן מרים מבט, רק עכשיו מבין.
לא תלכי למשטרה על בעלך…
זה לא על משטרה, יונתן. זה שאתה נותן לאמא שלך לעשות מה שבא לה בנכס שלא שלה, ואת לא אומר כלום. למה?
מאחורי הקיר צריכים שמע, וחמותה מופיעה.
יונתן, טוב שהגעת. תסביר לנועה, זה באמת בשבילכם, היא לא קולטת את הסיטואציה.
אמא, חכי רגע…
מה יש לחכות? זוג מצפה לתשובה. ברגע שנסרב, ילכו. אין עוד דילים כאלה.
תמר נועה מתייצבת מולה. התשובה שלי היא לא. אני לא משכירה את הדירה, לא עוברת אלייך, וזה סופי.
חמותה מסתכלת זמן ארוך, ואז פונה ליונתן.
שמעת?
אולי באמת…
יונתן! עכשיו הטון חד. שלושה ימים אני מתאמצת לבנות את הדיל, לתאם ציפיות, והכול נהרס עכשו בגלל עקשנות?!
לא “העקשנות שלה”, אומר יונתן בשקט. את… נועה, תגידי…
נועה קמה, מניחה את הכוס בכיור.
מחר אין סיור, אומרת בעדינות. השוכרים לא נכנסים. תמר, אם תביאי אותם, אסביר להם בעצמי למה אין עסקה. לילה טוב.
נכנסה לחדר, סגרה דלת. לא הטיחה. סתם סגרה.
***
הלילה היה רע. יונתן נכנס לחדר רק לקראת אחת-עשרה. שכבו כל אחד בצד אחר, בקושי נושמים בלי לגעת. הוא אולי נרדם, שמעתי נשימות. אולי העמיד פנים. היא ערה, חושבת.
אבא שלה תמיד אמר, “נועה’לה, אם קשה לך תסתכלי על המצב מבחוץ. זה תמיד פחות מפחיד.”
אבא איננו כבר ארבע שנים. הדירה הזו שהוא נתן לה לא רק נכס עוגן לה, מקום שאף אחד לא ייקח לה. עוגן שעכשיו עומד בארגזים. לא, לא בעוגנים, אלא במסמכים. התיק בין המדפים, קלסר כחול עם כל האישורים. נסח טאבו, חוזה מתנה, חותמות נוטריוניות.
היא יודעת שמחר תמר תבוא עם הדיירים, כמו שבבוקר תקום ותכין קפה בשגרה. חמותה אף פעם לא חוזרת בה. זו החוזקה שלה, וזאת גם נקודת התורפה.
נועה דווקא יודעת מתי כן לוותר.
אבל רק כשיש טעם.
פה, אין טעם.
יונתן זז מעט. היא לא מסתובבת. גם הוא לא. שוכבים ככה, שני אנשים עם היסטוריה קצרה, שיפוץ ביחד בשירותים, עץ אשוח ראשון יחד, שני מפתחות לאותה דלת.
אהבה זה גם לדעת לבחור, לא רק בימים יפים. הנה, הוא לידה ושקט. מה זה אומר?
היא לא יודעת.
וזה יותר מפחיד מכל ארגז.
***
בבוקר נועה קמה בשבע, אוטומטית. יונתן ישן. הכינה קפה, שתתה ליד החלון. בחוץ גשם אפרורי. רמת אביב במרץ שלג עכור, אספלט רטוב, עצים ערומים.
הראש כבר לא כואב טוב.
פתחה את הקלסר. עברה שוב על הניירות: נסח טאבו עם חותמת כחולה, חוזה מתנה מאבא, תאריך: 28 לפברואר שלפני שנתיים. רשום: נועה שני כהן.
החזירה למקום.
בתשע וחצי אמא מתקשרת מהרצליה. נועה עונה אחרי רינג שלישי. לא כי לא רוצה, פשוט פוחדת שהקול יישבר.
קטנה שלי, מה שלומך?
בסדר, אמא.
את לא נשמעת בסדר…
הכל טוב.
שתיקה.
יונתן התקשר אמש, סיפר שקצת סוער אצלכם עם החמות…
נועה עוצמת עיניים.
הוא התקשר אלייך?
כן. נשמע מבולבל, לא יודע מה לעשות.
אמא, הוא צריך להחליט באיזה צד הוא.
נועה, אמא שותקת רגע. הוא לא בן אדם רע הוא פשוט חי איתה שלושים שנה. זה לא משתנה בן רגע.
יודעת.
את מחזיקה מעמד?
כן.
אם צריך שאבוא מיד תגידי.
הגרון לוחץ, היא משתעלת.
לא צריך, אמא. אסתדר.
זכרי: הדירה שלך, וזהו.
יודעת.
מסיימות. יונתן יוצא בעשר, שקט. מוזג קפה. היא ליד החלון עם ספר שהיא לא באמת קוראת.
נועה…
כן.
אמא תגיע עם השוכרים לקראת שתים-עשרה.
שמעתי אותך אתמול.
אולי פשוט תכירי אותם? תתרשמי מהם? אולי תתחבבי…
היא מסתובבת, מביטה בו.
יונתן, אתה מבקש שאשכיר את הדירה שלי לאנשים שמעולם לא פגשתי, בלי ששאלו אותי?
אמא כל-כך התאבנה…
יונתן, בשקט. אתה שומע את עצמך? זה המאמץ שלה, לא שלך. זאת הדירה שלה? זה ההחלטה שלה?
הוא שם את הקפה, משפשף את הראש.
לא יודע איך לצאת מהסיפור בלי לפגוע בה.
ומה איתי?
אין תשובה.
רק מחזיקה את הספר.
***
הם באו בשתים-עשרה וחצי.
דלת האינטרקום מצלצלת. תמר קול עסקים, רגל על הקרקע. אחר כך עולה במעלית.
יונתן עומד ליד דלת המרפסת. נועה על הספה. הקלסר בספרייה.
דפיקה בדלת.
יונתן זז אליה.
שב, אומרת.
הוא קופא. מסתכל עליה עם מבט של הקלה, בושה והוקרה גם יחד.
דפיקה שוב.
נועה פותחת.
תמר הילה עומדת במעיל היפה שלה, עם כפתורים כסופים, מעליה ניחוח הבושם. אחריה זוג צעיר. הוא בגקט, היא במעיל אדום. איתם ילדון בן 5 עם כובע של דובי. הילד מביט עליה ברצינות.
נועהוש, אין צורך בהזמנה. תכירו, אלון ורותם. משפחה טובה. אלון קבלן, רותם בחופשת לידה עם ליעדי.
שלום, רותם מסתמכת. מצטערת על הפלישה בלי התרעה…
הכל בסדר עונה נועה. תיכנסו.
הם נכנסו. הילד מביט שוב.
יונתן פה? שואלת תמר בלי להביט.
בסלון.
יופי. נתחיל. אלון, בוא תראה את הדירה, יש חלונות לכיוון דרום, אוטובוס לרכבת קל”ב, מטבח נוח…
ועל שכר דירה? מתחילה תמר. הייתי שמחה ל-5,500 ש”ח לחודש…
רגע. הקול של נועה יציב.
היא פותחת את הספרייה, מוציאה את הקלסר הכחול.
כולם מסתכלים.
אלון, רותם. לפני שנמשיך אראה לכם משהו.
היא מראה להם נסח טאבו.
כתוב כאן בעלות “נועה שני כהן”. זו אני. (זה שם הנעורים שלי.) פה יש גם מתנה מאבא שלי. יונתן, בעלי, לא מופיע כאן. החמות שלי, תמר, אין לה שום קשר חוקי לדירה.
רותם קוראת, נותנת לאלון.
לא ידענו…
אני בעלת הבית. אני לא מסכימה לעסקה. אם תחתמו על החוזה עם מישהו אחר, זה לא חוקי.
וואלה… סליחה על הטרדה.
הדיירים עוזבים.
תמר מנסה לעצור הקול שלה סוף סוף אמיתי.
אלון, זה טעות. חכו רגע.
תמר, שקט של יונתן הם צודקים. הולכים.
מה?! תמר נדהמת.
הולכים, זאת הדירה של נועה.
הם עזבו. הדלת נסגרת.
***
תמר עומדת, בוהה בבן שלה. נועה עם הקלסר.
יונתן, אתה מבין מה עשית עכשיו?
כן, אמא.
בחרת בה נגדי.
בחרתי באמת.
“אמת”, חוזרת בבוז.
בעניין הזה כן.
אני כל החיים בשבילך. לבד, מאז שאבא עזב.
אני יודע.
הקול שלה כבר שבור כמו גרסה אחרת.
רציתי רק שיהיה לך טוב… ארגנתי, עשיתי, דאגתי…
בלי לשאול, אמא.
“בעלת הבית”. ככה אתם? משפחה?
תמר נועה שקטה, אשמח לדבר על הכל עם יונתן, בינינו, בלי הצבת עובדות.
רציתי לעזור, את לא רואה?!
עזרה בלי בקשה זאת לא עזרה, זה התערבות.
היא פונה לבן שלה.
תבחר או עם אמא שלך, או איתה.
הם עומדים. נועה מביטה ביונתן בגובה העיניים.
נשאר הוא לוחש.
מה?!
אני נשאר, עם נועה. אני אוהב אותך, אמא, אבל אסור לך להתערב ככה.
אסור…
אסור. אסור להיכנס בלי להודיע, לארוז דברים של אחרים, להשכיר ללא רשות. גם אני הייתי צריך להגיד מזמן לא.
היא אוספת את התיק, כפתור-כפתור במעיל.
תתחרט על זה, לוחשת לא כאיום, אלא כעובדה.
אולי, הוא אומר, אבל עשיתי את הדבר הנכון.
היא יוצאת וסוגרת את הדלת חזק.
שקט.
***
הם לבד. יונתן ליד המרפסת, נועה עם הקלסר. קופסה אחת בפינה. שתיים ליד הדלת.
החוץ גשום, עדיין.
היא מניחה את הקלסר וחוזרת לספה. הוא נשאר לעמוד ואז מתיישב גם.
נועה…
רגע, אומרת.
שתיקה.
הם בוהים היא במדף ספרים העקום, הוא בידיים שלו.
הייתי צריך להגיד לה לא אתמול… פשוט… לא הייתי מסוגל. קשה לי איתה. מאז שאני קטן לא להתנגד. זה פשוט היה יותר קל להסכים.
אני יודעת. אתה כבר לא ילד.
יודעת. והיום… לא יודע, אולי צדקתי, אולי טעיתי… היא בכל זאת אמא.
היא תמיד תישאר אמא שלך.
אתה יודע, תכעס עליי הרבה זמן.
כנראה.
זה יכאב.
כן, זה יכאב.
ומה עכשיו?
נדבר. לא היום, על כספים, על המשכנתה. ונדבר גם על אמא שלך. בנפרד.
שתיקה.
את כועסת?
היא באמת חושבת רגע.
אני עייפה. בוקר כעסתי. עכשיו סתם עייפה.
נועה, אני…
עשית מה שצריך. היום. רק היום. מבין?
הוא מהנהן, מביט לה בעיניים.
בוא נפרק את הארגזים?
נפרק.
***
פירקו יחד, בשקט. נועה מחזירה סירים למדף, יונתן בזהירות מוציא את הכוסות קריסטל.
הריח הישן של תמר עדיין בחדר.
נועה פותחת חלון. אוויר קר של מרץ נכנס. איזה ילד עם כובע דובי ודאי כבר בדרך לבני ברק, לא יודע שזה היה באמצע של דרמה של אחרים.
בדיוק כמו שאמא שלה אמרה: “הוא חי איתה שלושים שנה, זה לא פשוט לשנות.” אמת. היום יונתן אמר “לא”. פעם ראשונה, אולי לא אחרונה, אבל פעם ראשונה.
היא מסדרת את המטבח, זורקת ניירות.
להכין קפה?
כן, תכין.
הוא מכין. היא מביטה בתמונה הם שם, קצת מובכים, שמלת הכלה בצבע לא שבחרה, יונתן בלי העניבה. הם עם חיוך אמיתי.
שנה עברה.
היא שמה את התמונה בחזרה על המדף.
ריח קפה טרי.
היא נכנסת, יושבים בשקט, קפה מול הגשם.
יש כל-כך הרבה מה לדבר, זה יגיע, אבל לא עכשיו.
עכשיו קפה, מנוחה, חלון פתוח.
הקלסר הכחול במקום בארון.
***
הלוואי וזה מאחוריהם, אבל נועה יודעת מה חשבונאית יודעת: מאזן לא מסתדר מיד, וטעות אחת צריך לחפש. גם בבית, יכול להיות פשוט אותו דבר.
תמר תתקשר. היום, מחר, שבוע. היא תמיד חוזרת.
יונתן יתלבט עובדה.
הכסף, המינוס, המשכנתה. שום דבר לא נעלם.
שיחה תשאר ארוכה, אמיתית, על מה שצריך. אולי היום נדלק איזה אור קטן.
יונתן מסיים קפה.
נועה.
כן.
שמח שנשארת. אפילו כשדיברתי שטויות.
היא מסתכלת.
לא הייתה לי אופציה. זה הבית שלי.
הוא מהנהן.
שלנו, הוא אומר.
היא שותקת, ולבסוף עונה:
נכון, שלנו.
הגשם כבר פחות חזק, השמים מעל רמת אביב קצת פחות אפרוריים.
הקפה כבר פושר, אבל היא שותה עד הסוף.
