הדירה שלי מוצעת להשכרה
רות גולדמן, שמה הקודם היה כהן-ברק, תמיד חשבה שהדבר הכי מפחיד בחיים הוא שדברים טובים מתחילים בשקט, כמעט לא נראים, ואז בלי רעש נגמרים בלחש, ולפעמים ככה, קשה להתבונן בזה כשהחיים שלך הופכים להיות טיפת מים בחלון תל-אביב אחרי הגשם. פעם היו לה אדניות עם גרניומים שמתו בדיוק ככה: השקית, השקית, פתאום כל העלים צהובים, ואי אפשר לעשות כלום.
את הריח היא הרגישה כבר במדרגות. ריח כבד, מתקתק, אבקתי, כמו פרח ענק שעיר בתוך הבניין ברחוב אבן גבירול. “חנה”, בושם שמבקרים מתלוננים עליו בתלונות אפורות בוויינט. זה ריח שהיא לא תבלבל ככה תמיד הריח האוויר בדירה של אלה, חמותה, כשהייתה מבקרת. הריח נדבק לבגדים, עקץ בשיער, ואחרי זה נתקע בזיכרון הלילה.
רות עמדה מול דלת הדירה, המפתח ביד, השמש צוללת לשקיעה של רביעי. השעה ארבע, והיא עזבה את העבודה מוקדם אחרי ששירה מהמשרד אמרה לה שהיא חיוורת מאוד ושתלך הביתה. הראש שלה דפק מהבוקר כמו מסמר שבשמש רותחת, כל דבר לוחץ ומכביד, כאילו מישהו מהדק לה חישוק לראש. היא רצתה לשתות קפה שחור, אולי להכניס את הראש לכיור ולחזור לאבד שליטה.
אבל הריח סיפר סיפור אחר.
רות פתחה את הדלת.
בכניסה עמדה שלישיית קרטונים ממוחזרים של מקרר “קריסטל”. קרטונים גדולים עם כיתוב של “טיב טעם”, אחד כבר עם דבק חום, בשניים השאר יש עיתונים שמכסים משהו פנימי.
מהמטבח נשמע רשרוש, צלילים של כלים, ושירה חרישית.
***
אלה, קראה רות, לא מתקדמת פנימה. מה כל זה?
הרשרוש נפסק. נשענה על המשקוף הופיעה חמותה, אלה, אישה גדולה, עיניים חומות עמוקות של ים בהרצליה ומבט שלא משאיר מקום לויכוח. סינר בד פרחוני, חולצה בהירה, שיער קלוע בקפידה, כפפות גומי סגולות. התחושה יום גדול.
רותי! אמרה אלה, בנימה מדוייקת של אחות אחראית בבלינסון, ממש לפני שמבשרים חדשות לא טובות “לטובתך”. הקדמת, הכל בסדר?
מה קורה פה? שאלה רות, מהדלת.
תנשמי. אלה פשטה כפפה על כפפה, קיפלה בסבלנות. אני עושה הכל בשבילכם, בשבילך ועידן. רוצה לשבת? אסביר.
אני עומדת. תסבירי.
אלה הצרה את עיניה לשבריר רגע. שלושים שנה אחות ראשית, מי שמדברת ועושים, לא מציעים.
טוב, החוותה בידה מטבח. לפחות תיכנסי. אשקה אותך תה.
לא צריכה תה. מה בקופסאות?
אלה נאנחה, עייפה מ”גחמות של צעירים”.
כלים. סירים, מחבתות, את הכוסות קריסטל ארזתי לבד, לא לחשוש. צלחות החלטתי להשאיר לדיירים.
רות שמעה את המילה במלואה “לדיירים”. היא יכולה להרגיש את המילה חותכת לה לתוך הבטן.
איזה דיירים? שאלה בקולה הרגיל.
מצאתי דיירים, זוג צעיר, עם ילד קטן. הוא מנהל עבודה, היא מורה בחופשת לידה. אנשים טובים. הדירה פנויה כבר ביום שישי.
יום שישי זה עוד שלושה ימים.
שלושה ימים בדיוק. כבר קיבלתי מקדמה. הם משלמים מראש על חודשיים. חמישה עשר אלף שקל.
רות הניחה את התיק על השידה. פתחה את המעיל, תלתה. כל תנועה דרשה מאמץ, הראש כואב, הידיים קרות, ובחוץ מסאג’ של תנועות רכבת מכיוון תחנת רכבת מרכז.
אלה, אמרה לבסוף, דיברת על זה עם עידן?
ברור שדיברנו. זה החלטנו יחד, כשעידן הפסיד את הבונוס ההוא. הצעתי: נשכיר, תבואו לגור אצלי, תחסכו. הגיוני.
לא הסכמתי, רות נענעה בראשה. אמרתי לא.
אמרת “אחשוב על זה”, תיקנה אלה.
לא. אמרתי לא. עידן ביקש שאשתוק, ושתקתי. זו לא הסכמה.
אלה הצמידה ידיים לחזה. פוזה מוכרת: כשהיא החליטה, לא מעניין אותה אף אחד.
רותי, את חכמה. את מנהלת חשבונות, נכון? בואי נחשב, המשכנתא…
זה לא עניינך.
רותי.
לא, רגועה, בלי צעקה. זה לא העניין שלך. הכסף שלי לא שלך.
שתיקה. מרחוק רשרוש של כביש איילון.
מותר שיהיה לך דעה, אמרה אלה, והיא קצת הפכה פלדה. אבל זו לא רק את. גם עידן. והוא מסכים.
אני מתקשרת לעידן, אמרה רות, ושלפה טלפון.
***
עידן ענה בצלצול השלישי. רעש רקע של פקק בנתיבי איילון.
רות, מה קרה?
עידן, אמא שלך אורזת את הדירה שלנו, יש דיירים, נכנסים ביום שישי.
שתיקה. פעימה אחת, שנייה.
רציתי להגיד לך…
ידעת?
אמא התקשרה. חשבתי שתדברו…
עידן, אני חוזרת הביתה ומוצאת קופסאות. מבין מה זה אומר?
רותי, לא רציתי להלחיץ…
בוא הביתה.
באמצע פגישה…
עכשיו.
הגיע לקראת שש. רות חיכתה עם תה קר. אלה בסלון, מסדרת פסלוני זכוכית מהמתחם בדיזנגוף שבאה לשים “שיהיה ביתי”.
עידן גבוה, שיער בלונדיני-חום, ארשת אשם קבועה. הנסיעות שלו למפעל במודיעין, רכבות, עייפות. רותי ידעה לסלוח בדרך כלל. היום היא לא מתכוונת לוותר.
רות, התחיל.
שב.
הוא ישב מולה. ספל התה חורק. היא לא שתתה לגימה.
איך התקבלה החלטה כזו בלעדי? שאלה.
לא התקבלה שום החלטה, הפנים הוארכו, מחפש תירוץ. אמא רק מצאה גירסה. חשבתי שתדברו…
דיברתי. היא אורזת תבניות, זה “מצאה גירסה”?
את לא מבינה באיזה מצב אנחנו…
תסביר.
הפסדתי בונוס. אנחנו במינוס חודשיים. משכנתא, ארנונה, אשראי. לא עומדים בזה, רותי.
הקשיבה. הכל אמת. מחשבות נעלמות בתה הקר.
הצעתי לקצץ. לא לנסוע בשנה הבאה, לוותר על מנוי לחדר כושר. ימכור את האוטו.
אמא חושבת שלא.
ואתה?
השתיקה שלו כבדה מגליל.
עידן, אמרה רות, מתקרבת. אתה זוכר של מי הדירה?
פורמלית שלך, אבל אנחנו
היא שלי. קיבלתי במתנה מאבא. חוקית, רשום בטאבו. אתה ואמא שלך לא יכולים להשכיר ללא הסכמתי. זו עבירה פלילית.
הרמז חדר. עידן לא חשב על הצד הזה.
לא תלכי למשטרה…
לא על זה. על זה שאתה נותן לאמא שלך לקבוע עבורך. שותק.
מהמטבח, פסיעות. אלה הופיעה במשקוף. רות חיכתה לזה.
עידן, תסביר לרות, הכל אצל אלה קשה, דוחק.
אמא…
יש דיירים בחוץ, יחכו לתשובה, אמרה אלה. אם לא, ימצאו משהו אחר.
אלה, רות אמרה, התשובה שלי לא. לא נזוז. זה סופי.
אלה הביטה בה ממושכות, פנתה לעידן.
שמעת?
אולי היא צודקת…
עידן! כמעט צעקה. התעסקתי בזה שלושה ימים. סגרתי הכל. אתה הורס הכול בגללה?
לא בגללה, אמר עידן. …רות, תסבירי לאמא…
רות קמה, רוקנה כוס לכיור. הסתובבה.
מחר לא יהיה סיור, אמרה. אם תבואו, אבהיר לדיירים שאין פה דירה להשכיר. לילה טוב.
השיבה דלת. בשקט.
***
לילה מוזר. עידן נכנס למיטה אחרי עשר. שכבו על קצות המיטה, לא נוגעים. היא האזינה לנשימות שלו שקטות, עמומות, אולי מעמידות פנים. לא נרדמה, חשבה.
אבא שלה אמר תמיד: “רותי, השליכי מבט למעלה, תראי ממרחק, פחות מפחיד משדמיינת”.
אבא איננו כבר ארבע שנים. השאיר לה את הדירה כמגן, לא כרכוש. הוא ידע שרותי צריכה עוגן, כמו כל תל אביבי בודד בלב העיר שאוכלת אותך.
העוגן כרגע מחכה בקרטון.
לא, הוא לא הקרטון העוגן הוא הניירות. בתא במזנון, תיקיית פלסטיק כחולה: נסח טאבו, הסכם מתנה מהנוטריון. שם, החותמות הכחולות, הכל מסודר.
מחר אלה תביא את הדיירים. היא לא עוצרת. זו האיכות וגם החיסרון שלה אינה יודעת לוותר.
רות יודעת.
אבל רק כשהוויתור עושה שכל.
זה לא היה המקרה.
עידן השתנע מצד לצד. הם שכבו שני זרים עם שנה טריה בנישואים, רהיטים שנבחרו יחד בעשרות ריבים, עץ חג מולד קטן כי ניסו פעם אחת “אמריקאי”, שני מפתחות לאותה דלת.
אהבה, חשבה רות, זו לא רק ימים “טובים”. אהבה זה בחירה. הוא שותק. מה זה אומר?
אין לה תשובה.
וזה מפחיד יותר מקרטונים.
***
בבוקר רות קמה בשבע. שעון מעורר, כמו תמיד. עידן ישן. הכינה קפה שחור, שתתה בגלות במטבח. בחלון קרה שיבולת, אפרורית ולא שובבה בכלל. מדרכות רמת אביב במרץ מלוכלכות, עצים בלי עלים, שמיים חיוורים.
הראש השתחרר מהכאב. ברכה קטנה, קפה כבד.
הוציאה תיקייה כחולה מהמזנון. הניחה על השולחן. עברה ניירות: טאבו, הסכם מתנה, כל החותמות. הכל כהן-ברק רות. הכל נשמר.
החזירה לתיקייה.
אמא התקשרה מתוך העיר מודיעין, בסביבות עשר, האצבעות רעדו.
רותק’ה, הכל בסדר?
כן, אמא.
את לא נשמעת טוב…
בסדר הכל.
פאוזה.
עידן התקשר אתמול, אמרה אמא, אמר שקשה בבית, שיש ויכוח עם אלה.
רות עצמה עיניים.
התקשר?
מאוד התרגש. אמר שאבוד. מבולבל.
אמא, הוא צריך לבחור צד.
רותי, הוא לא רע. זו אמא שלו שלושים שנה. לא משתנה מיד.
נכון.
מחזיקה?
מחזיקה.
תתני קול אבוא.
רות הרגישה מחנק בגרון.
לא צריך, אמא. אני חזקה.
טוב. אמא תמיד האמינה לה. תזכרי: הדירה שלך. לא של אף אחת.
זוכרת.
הניחה את הטלפון. עידן הופיע במטבח בשקט, מזג קפה בלי להביט בה. היא ליד החלון, סתם דפדפה בספר.
רותי, התחיל ברוך.
כן?
אמא אמרה שתבוא היום בצהריים עם הזוג.
שמעתי אותך אתמול.
אולי תדברי איתם? תראי שהם נחמדים…
היא הסתובבה.
עכשיו אתה משכנע אותי להשכיר דירה שלא במו ידיי לזר מוחלט? החלטתם, לא?
פשוט… אמא השקיעה בזה.
אתה שומע את עצמך? לא “אנחנו” “אמא”. זו ההחלטה שלה?
הניח את הספל, שפשף את מצחו.
פשוט מפחד לפגוע בה.
ולפגוע בי זה בסדר?
לא ענה.
רות חזרה לספר. שורות הרחיקו לה מבט, אבל העיקר היה להחזיק משהו.
***
בשעה שתיים-עשרה וחצי הם באו.
רות שמעה את האינטרקום מזמזם, אחר כך את אלה צועקת “שלום!”, ומיד דפיקות המעלית.
עידן היה ליד מרפסת, רות ישבה על הספה, תיקייה כחולה נסגרת ליד המזנון.
דפיקה בדלת.
עידן קם, עשתה תנועה לעצור.
שב.
חצי תערובת אשמה והקלה בעיניו.
הדפיקה חזרה.
רות פתחה.
אלה במעיל חגיגי, שני צעירים קובי ושירה, בני עשרים ומשהו, הוא בג’קט כחול, היא במעיל אדום, מחזיקים יד לילד קטן עם כובע של תנין. הילד מביט ברות בלי שום חיוך.
רותי! אלה פורצת ראשונה. תכירי, קובי ושירה, אנשים טובים. קובי בניין, שירה ליאנה בחופשת לידה.
שלום, שירה מחייכת במבוכה. סליחה על ההפרעה…
אין מה, ענתה רות. תיכנסו.
הילד מביט במבט עוף.
עידן האם פה? שאלה אלה בלי להסתובב.
בסלון.
יופי. קובי, בוא אראה לך את הדירה אשקיף, יש שלושה כיווני אוויר, קרובה לרמת אביב גימל…
הולכת כמו בבית שלה. מפרטת על תקרה, שקעים וחימום. רות מאחור אילמת.
בסלון עידן ליד המרפסת, עיניו מוצפות. אלה מתארת: “חדר שינה שבעה עשר, סלון עשרים, מטבח שמונה, תנור חדש של רות…”
קובי מהנהן, שירה מהדקת אגרוף לילד.
על מחיר כבר סגרנו, פותחת אלה, חמש-עשרה אלף בחודש, רם…
רגע.
הקול של רות חד, שליו.
היא פותחת את המזנון, מוציאה את התיקייה הכחולה.
כולם מסתכלים.
קובי, שירה, היא אומרת. לפני החלטות, אראה לכם משהו.
היא מושיטה טופס ראשון.
זו נסח טאבו. רישום מהשבוע. רשימת בעלים?
שירה מקריאה: כהן-ברק רות.
זו אני. זה הסכם מתנה דירה עברה לאבא שלי. אני הבעלים. בעלי ועדי לא רשומים, גם לא אלה. הדירה איננה ברשות אף אדם חוץ ממני.
שירה מושיטה קובי, עיניו מבולבלות.
אלה… מתחילה אלה.
קובי, רות לא פונה אליה. השכרה דורשת הסכמה בכתב מבעל הנכס. לא נתתי. כל החוזה הלא חוקי. אם תיכנסו, באחריותכם ובאשמה עליכם.
כולם שותקים.
…לא ידענו, אומרת שירה.
בעלת הבית עומדת מולכם. לא הסכמתי.
פאוזה ארוכה.
טוב, קובי שותק, נבין. תודה.
החזירו טפסים, פנו לדלת.
חכו! אלה קופצת, קולה חד, לא רחמני של בית חולים, אלה ההיא משוק הכרמל. קובי, ממתינים! זה אי הבנה. אסביר הכל…
אלה, נשמע פתאום הקול של עידן.
הם מביטים.
הוא עומד במרפסת, כפות ידיים בכיסים, עיניים עייפות ונחושות.
אמא, הם עוזבים.
אלה בהלם.
מה?
הם עוזבים. זו דירה של רות. הייתי צריך להגיד.
שקט כבד.
שירה תופסת את הילד, קובי מחייך קצרות, יוצאים.
קרה דלת כניסה.
שלושה בחדר.
***
אלה נעצה מבט בעידן. ארוך. רות אוחזת תיקיה.
עידן, קולה שקט, כזה שמקפיא.
כן, אמא.
העדפת אותה עליי.
העדפתי את האמת.
אמת, היא לועסת את המילה. מה עם כל מה שעשיתי?
יודעת.
עבדתי כפולה בשבילך, אבא עזב, סוף סוף מגיע לך טוב…
אמא, עשית הרבה. פשוט טעית עכשיו.
משפחה זה הכל יחד.
נכון, אבל לא ככה. צריך להתייעץ. אסור לארוז, לשכנע, בלי להביא הסכמה.
אלה מסתובבת אל רות.
זה בגללך! את החדשה, אני רק מפריעה.
לא מפריעה, רות שקטה. כלכלית נחליט יחד, רק בלי אולטימטום.
אולטימטום! שמע, עידן?! כך היא מדברת עליי?!
אמא.
לא, תבחר. או אמא שלך או… אישה שאת נקראת!
רות לא זעה. הביטה בעידן. הוא בין המזנון לחלון עם מדף שאת בכור עיצב עקום, עם הוילון שהיא התעקשה לבחור. שותק.
נשאר, השיב בשקט.
אלה לא קלטה.
מה?
נשאר. בבית, עם רות. אוהב אותך, אבל אי אפשר הלאה ככה.
אלה עוטפת מעיל, סוגרת כל כפתור. אוספת תיק, מסתדרת.
חבל, היא לוחשת, נבואה קרה.
אולי.
יוצאת, נועלת. הפעם ברעש.
דממה.
***
הם בחדר. עידן ליד המרפסת, רות ליד ספרים. קופסה אחת עדיין סגורה, שתי אחרות בכניסה.
בחוץ עננים.
רות מחזירה תיקיה למדף. מתיישבת על הספה. הוא סופר כמה סיבוב, מתיישב קרוב לא קרוב מדי.
רות…
חכה.
יושבים שקטים. מביטים בספרייתי עקומה.
הייתי צריך להגיד לא, הוא מסנן. לא עשיתי.
למה?
השתיקה אכזרית.
תמיד פחדתי לסרב לה. היא שותקת ואז כועסת. כל חיי הייתי בוחר בלרצות.
מבינה. רות בקול רך, אבל אתה כבר לא ילד.
נכון. אולי היום עשיתי שינוי. לא יודע אם נכון. אמא שלי.
היא תשאר אמא שלך. היא תעלב, כואב, זה קורה.
הוא מהנהן.
מה עכשיו?
לא יודעת. נדבר על כסף, על העתיד. לא עכשיו.
ומה עם אמא?
שיחה אחרת.
את כועסת?
רות חושבת רגע, באמת.
עייפה. כעס היה נגמר. עייפה.
אני…
מה שעשית היום, היה צריך להיעשות. חשוב. אבל זה רק היום, עידן. אתה מבין?
הוא מבין.
חיוך שקט.
לפרוק קופסאות?
בוא.
***
פורקו בשקט כל אחד קרטון. רות מוציאה כל סיר, מחזירה לארון. עידן מסדר כוסות קריסטל.
הריח עדיין “חנה” רוח כבדה, לא עוזבת את הקירות. רות פתחה חלון. נכנס אוויר תל אביבי קר.
הילד עם כובע תנין אולי כבר בדרך הביתה. הציץ על העולם מהרכב, לא יודע שבמקרה היה באמצע של משהו זר.
רות חשבה על מה שאמא אמרה. שלושים שנים לא משנים בשנה. היום עידן אמר “לא”. אחת. אולי יהיו עוד.
זה לא אומר שפשוט מעכשיו.
אבל זה קרה.
החזירה סיר. השליכה עיתון לפח.
להכין קפה? שואל עידן.
תכין.
יצא למטבח.
רות לקחה תמונה במסגרת לבנה מהמדף תמונה מהחתונה: מבולבלים קצת, שמחים באמת.
שנה עברה.
הניחה בחזרה.
ניחוח קפה מהמטבח. ריח שקט, מוכר.
נכנסה למטבח. הוא מזג לה, מזג לעצמו. התיישב מולה.
בחוץ משתנה שמיים.
שתו קפה בדממה. שתיקה כבדה, אבל לא ריקה. יש בה עוד מה לפענח, לומר. רות הרגישה זאת כמו את הקור בידיים.
אבל עכשיו לא צריך מילים.
צריך קפה. חלון פתוח. מדף עקום מלא ספרים בסלון.
ותיקייה כחולה על מקומה במזנון.
***
אפשר לדמיין שהקשה מאחוריהם, אבל רות בדיוקאית, יודעת מאזן לא נסגר בקלות. לפעמים לא מוצאים את הטעות מיד.
במשפחה כנראה דומה.
אלה תתקשר אולי מחר, אולי עוד שבוע. היא מהסוג שמחכה שיבואו אליה.
עידן יקרע מבפנים. זו האמת.
הכסף, הבונוס, משכנתא אלו לא נעלמו.
יש עוד שיחות. כנות, קשות. אולי, היום עשה משהו חדש.
רות לא ידעה.
עידן הרים כוס קפה.
שמחה שנשארת, רות. גם כשהייתי טיפש.
הביטה בו.
לא יכולתי אחרת. זה הבית שלי.
הנהן.
שלנו.
שתקה רגע.
כן. שלנו.
מבחוץ, החורף נסוג. השמים ברחוב אבן גבירול קצת התבהרו לא שמש, רק פחות אפור.
רות שתתה קפה פושר.
ואפילו זה, הספיק לה לרגע.
