דירתנו להשכרה
נועה אדלר, כיום שגב אחרי הנישואין, תמיד חשבה שהדבר הכי מפחיד בחיים זה כשמשהו טוב מתחיל בשקט, כמעט מבלי להרגיש, ואז נעלם באותה השקט, לאט אבל בודאות. בדיוק כמו העציץ על אדן החלון משקים אותו, הוא עומד ופורח, ואז ברגע מסוים, העלים מצהיבים וכלום לא עוזר.
היא הריחה את הריח ההוא כבר במדרגות.
ריח כבד, מתוק-אבקתי, של “כרמל”. אותו בושם שאי אפשר לטעות בו, כי בדיוק כך הריחה הדירה של חוה שגב, כל פעם שבאו אליה. הריח דבק בבגד, בשיער, בזיכרון.
נועה עמדה מול דלתה, מפתח ביד.
ארבע אחר הצהריים. עזבה מוקדם את העבודה רותם מהנהלת החשבונות אמרה שהיא ממש נראית חיוורת, והציעה לה לחזור הביתה. הראש כאב לה כל היום, כאב לחץ עוטף. היא רק רצתה לקחת כדור, להיכנס מתחת לפוך ולנוח.
אבל הריח רמז על משהו אחר.
היא פתחה את הדלת.
בכניסה עמדו שלוש קופסאות מקרטון, עם כיתוב “אלקטרה” בצד. אחת כבר הייתה מודבקת, ובשתיים האחרות שכב משהו מכוסה עיתונים.
מהמטבח נשמעו רישרוש, צלצול כלי מטבח והמיית לחש.
***
– חוה, – אמרה נועה, תוך שהיא עומדת במקום. – מה קורה פה?
הרשרוש פסק. ואז הופיעה חוה, חמותה. אישה מוצקה, בת חמישים ושבע, בסינר ביתי על גבי חליפה אפורה בהירה. שיער אסוף, כפפות על הידיים. מבט ענייני, חגיגי כמעט.
– נועה’לה! חוה אמרה בקול שבו אחיות ראשיות בביה”ח מודיעות למישהו משהו לא נעים אבל “לטובתך זה”. – הגעת מוקדם. מרגישה לא טוב?
– מה הולך כאן? נועה לא זזה מהמקום.
– אל תהיי לחוצה, חוה הסירה כפפה, אחר כך עוד אחת, וסדרה אותן. אני רק עושה סדר בשבילכם. בשבילך ובשגיא. תשבי, אסביר לך.
– אני כאן. תסבירי.
חוה הצרה עיניים לשנייה. מישהי שרגילה שדבריה הם קביעה. עשרים ושלוש שנה בביה”ח איכילוב כראש צוות. ההחלטה שלה היא פקודה.
– טוב, היא הצביעה לכיוון המטבח, – תיכנסי לפחות, אל תעמדי בדלת. אשים מים לתה.
– לא צריך תה. מה יש בקופסאות?
חוה נשמה עמוק, עייפה מגחמות זרים.
– כלים. סירים, כמה מחבתות. את הבוקסות קראיסטל עטפתי לבד, אל תדאגי. צלחות אני משאירה לדיירים.
נועה שמעה היטב את המשפט. “לדיירים נשאיר”. מילה שנכנסה לה בבטן.
– איזה דיירים? שאלה בקור.
– מצאתי דיירים, הודיעה חוה בטון טוב-מדי. – זוג עם ילד בן חמש. הוא עובד בבניין, היא בחופשת לידה. אנשים טובים. בדקתי. עוברים ביום שישי.
– יום שישי. זה עוד שלושה ימים.
– כן, שלושה. כבר סיכמתי על מקדמה. משלמים על חודש ראשון ואחרון.
נועה הניחה לאטה את התיק על הקומודה בכניסה. פתחה מעיל, תלתה אותו בזהירות. כל פעולה משכה ממנה הרבה כי הראש עדיין הרגיש כבד, ועכשיו גם כפות הידיים היו קפואות, למרות שהדירה חמה.
– חוה, אמרה בשקט. – דיברת על זה עם שגיא?
– בטח, דיברנו. ביחד החלטנו, לא זכרת? לפני שלושה חודשים, כשהוא איבד את הבונוס שלו. אני הצעתי משכירים, אתם באים אליי, חוסכים. הגיוני.
– לא הסכמתי, נועה ניערה ראש. – אמרתי שלא.
– אמרת שתחשבי, חוה הלכה מרוכך.
– לא. אמרתי שלא מסכימה. שגיא ביקש לא לחמם, שתקתי. זו לא הסכמה.
חוה שלבה ידיים. ככה עמדה כשכבר גיבשה דעה, והיא איננה זקוקה לשום עזרה.
– נועה, את בחורה חכמה. את רואת חשבון, יודעת לחשב. בואי תראי כמה משלמים על המשכנתא?
– זה לא עניינך.
– נועה.
– לא, בעדינות חד משמעית. – זה לא שייך אלייך. הכסף שלנו לא עניינך.
שתיקה בכניסה. מבחוץ נשמע רחוק רעש של כביש משה דיין. למטה חשמלית עברה.
– את כמובן יכולה לחשוב אחרת, חוה הילכה קשת תווים בקולה. אבל משפחה זה לא רק את. גם שגיא. והוא מסכים.
– אני מתקשרת לשגיא, אמרה נועה, הוציאה נייד.
***
שגיא ענה אחרי הצלצול השלישי. רעש מפעל, קולות.
– נועה, הכל בסדר? את מוקדמת…
– שגיא, אמא שלך אורזת את הדירה שלנו. מצאה דיירים. אומרת שהם נכנסים מיום שישי.
שקט. לב פועם.
– נועה, רציתי בעצמי להגיד…
– ידעת?
– אמא התקשרה אתמול שיחת ערב, אמרה שמצאה זוג. חשבתי שתדברו…
– ידעת ולא סיפרת. אני חוזרת ומגלה קרטונים פה. מבין מה זה אומר?
– אני מבין שנפגעת…
– תבוא הביתה.
– יש לי ישיבה בשש…
– שגיא, קולה יציב, נינוח כמו ים שקט לפני סערה. – תבוא הביתה עכשיו.
הוא הגיע ב-17:30. בינתיים ישבה נועה במטבח עם תה שהתקרר. חוה המשיכה בסלון סידרה ותפקדה.
שגיא גבוה, פנים אשכנזיות, הבעת אשמה קבועה מהשבועות האחרונים. מהנדס במפעל במערב ת”א, נוסע ברכבת, מתעייף. נועה מכירה. לרוב היא סולחת לעייפות, היום לא.
– נועה, התחיל מפתח הדלת.
– תשב.
הוא התיישב מולה. לקחה את הכוס, החזירה.
– תסביר לי, ביקשה, – איך כל זה קורה בלעדיי?
– אף אחד לא קיבל החלטה, התגונן. אמא רק מצאה אפשרות. חשבתי שתדברו…
– דיברנו. היא אורזת סירים. זה נקרא “רק אפשרות”?
– את לא מבינה, מצב קשה עכשיו…
– תסביר.
– איבדתי את הבונוס. חודש וחצי. מאז אנחנו במינוס כל חודש. משכנתא, חשבונות, סופר. הלוואה על הרכב. לא מצליחים, נועה.
הקשיבה. נכון, מבזבזים פחות לאחרונה. אבל לא קטסטרופה. יש לה עבודה מסודרת, הם הסתדרו.
– הצעתי להוריד הוצאות, הזכירה. לבטל חופשה, כרטיס לחדר כושר. זוכר?
– זוכר.
– זה היה מספיק.
– אמא אומרת שלא.
– ומה דעתך?
שתק. שתיקה שצעקה.
– שגיא, נועה התקרבה קצת, של מי הדירה?
– פורמלית על שמך, אבל…
– לא פורמלית. אבא שלי נתן לי במתנה שלושה חודשים לפני החתונה. שלי, בחוק, בכל. לא אתה, לא אמא שלך, אף אחד לא משכיר בלי הסכמתי. זה אפילו עילה למשטרה ידעת?
הופתע.
– לא תגישי תלונה על בעלך…
– לא קשור. אתה נותן לאמא שלך לנהל מה שלא שלה, ואתה שותק. למה?
צעדים בסלון. חוה הופיעה במטבח בדיוק מה שנועה חיכתה לו.
– שגיא, חוה, תסביר לה שהיא טועה. היא לא מבינה.
– אמא, תחכי רגע, שגיא.
– אין זמן! חוה נעמדה, חלון. הדיירים מחכים לתשובה. ימצאו משהו אחר… לא יחזור כזה.
– חוה, נועה. התשובה שלי: לא. לא משכירה ולא עוברת אלייך. זה סופי.
חוה הביטה בה ארוכות, ואז לשגיא.
– שגיא. שמעת?
– אולי באמת…
– שגיא, נחרץ. שלושה ימים דיברתי, תיאמתי. מוותר על זה כי היא עקשנית?
– לא “עקשנות”, שגיא בשקט, אלא… נועה, תסבירי לה…
נועה קמה, שטפה כוס. חזרה.
– לא יהיה שום “סבב דירה” מחר. אף דייר לא יכנס. אם הם יבואו, אסביר בעצמי למה אי אפשר. לילה טוב.
נכנסה לחדר, סגרה.
***
לילה עקום. שגיא נכנס ב-11. שכבו משני קצוות, גב הפוך. נועה הקשיבה לנשימתו רגועה, אולי מזויף. היא לא נרדמה, רק חשבה.
אבא תמיד אמר: “אם בעיה נראית גדולה, תתרחק ממנה צעד אחורה. מקרוב היא תמיד יותר מפחידה”.
הוא נפטר לפני ארבע שנים. השאיר לה את הדירה לא כנכס, אלא כהגנה. כך היא תפסה. ידע שהיא לבדה. שאמא בהרצליה. צריך עוגן.
העוגן עומד עכשיו בארגזים.
לא, לא עומד. זה רק סירים. העוגן זה הניירות. בתיקייה הכחולה בארון הסלון. נסח טאבו, מסמכים. הכל חתום.
יודעת שחוה תביא מחר את הזוג. יודעת כמו שיודעת שתקום ותכין קפה. חוה אף פעם לא נסוגה.
נועה יודעת כן. אבל רק אם רואה למה.
כאן אין למה.
שגיא נע בדרכו. נועה לא הסתובבה. גם הוא לא. שכבו זוג עם שנה, שיפוץ אמבטיה משותף, עץ אשוח שקישטו בעצמם, שני מפתחות לאותה דלת.
אהבה היא לא רק “טוב” בזמנים טובים. אהבה בוחרים, בכל יום. והוא, שוכב בשקט. מה זה אומר?
היא לא יודעת.
זה מפחיד יותר מהקרטונים.
***
ב-7 קמה עם השעון. שגיא ישן. הכינה קפה, שתתה ליד החלון. בחוץ יורה לא נעים. רמת אביב במרץ נראית עגומה: שלג חום, אספלט רטוב, העצים שחורים.
הכאב ראש עבר. טוב.
פתחה את ארון הסלון, לקחה את התיקייה הכחולה, הניחה אותה על שולחן אוכל. עברה על הניירות: נסח טאבו, חתום. מתנה מהאב, נוטריון. תאריך: 28.2, לפני שנתיים. בעלות: נועה אדלר. הכל תקין.
החזירה למקום.
ב-9:30 התקשרה אמא מהרצליה. לקח רגע עד שענתה, לא כי לא רצתה פחדה שקולה יחשוף.
– נועלה, איך את?
– בסדר, אמא.
– משהו בקול שלך…
– הכול בסדר.
שקט.
– שגיא התקשר בערב, אמרה. אמר שיש בלאגן עם אמא שלו.
נועה עצמה עיניים.
– התקשר?
– כן. הוא ממש נסער. אמר שלא יודע מה לעשות.
– אמא, הוא צריך לבחור צד.
– נועה, שקט. הוא בחור טוב. הוא פשוט חי איתה שלושים שנה. קשה לשנות מיד.
– יודעת.
– את מחזיקה מעמד?
– מחזיקה.
– אם צריך, אני באה.
הגרון התכווץ. היא השתחלה.
– לא צריך, אמא. אסתדר.
– בסדר. אמא תמיד האמינה. תזכרי: דירה שלך. אין דיון.
– יודעת.
ניתקה. שגיא יצא בעשר, מזג קפה. היא עמדה ליד החלון, ספר בידה, לא קוראת.
– נועה, פתח.
– כן.
– אמא תבוא בשתים עשרה עם הדיירים. לסיור.
– שמעתי אותך אתמול.
– אולי רק תראי אותם? תדברי? אולי תאהבי…
הסתובבה מחלון.
– שגיא, אתה באמת מנסה לשכנע אותי להשכיר את הדירה שלי לזוג שלא ראיתי, בתנאים שלא סוכמו איתי?
– אמא עבדה קשה.
– שגיא, בלי כעס, שים לב מה אתה אומר. לא “אני התאמצתי”, לא “סיכמנו”, “אמא עבדה”. זו דירתה? החלטתה?
הוא הניח כוס, שפשף מצח.
– לא יודע איך לא לפגוע בה.
– ולפגוע בי זה בסדר?
לא ענה.
חזרה לספר, סתם להחזיק.
***
הגיעו ב-12:30.
נועה שמעה צלצול באינטרקום. חוה קול רם, שולט. רחש מעלית.
שגיא עמד ליד הדלת ליציאה. נועה ישבה בסלון. התיקייה בארון הסלון.
צלצול.
שגיא עשה תנועה.
– שב, אמרה נועה.
הוא נעצר, מבט מבוכה, הקלה, אולי אשמה.
צלצול שוב.
נועה קמה, פתחה.
על הסף חוה במעיל הטוב שלה. מאחור זוג צעיר, שלושים בערך הוא במעיל, היא במעיל אדום. אוחזים ילד קטן, כובע עם אזניים. הילד מביט בלי חיוך.
– נועה! חוה נכנסה ראשונה. תכירי: תום וענבל. משפחה טובה. תום בבנייה, ענבל בבית עם ליאב.
– שלום, ענבל בחיוך נבוך. סליחה על ההפתעה…
– זה בסדר, ענתה נועה רגוע. תיכנסו.
נכנסו. הילד שותק.
– שגיא פה? חוה, ממשיכה, לא שואלת.
– בסלון.
– יופי. אז תום, בוא אראה. בסלון שני כיוונים, קרוב לרכבת, מרכז…
מתנהלת כמו בביתה. מסבירה על חשמל, תקרה. נועה בעקבותיהם.
בסלון, שגיא על יד הדלת למרפסת. מבע לא נעים.
– תראה, חוה, סלון עשרים מטר, חדר שינה שמונה עשרה, מטבח תשע, מאובזר. תנור חדש, נועה קנתה בשנה שעברה…
תום בודק, ענבל עם הילד. נועה ליד הארון.
– לגבי המחיר, חוה, חמישים וחמש אלף ש”ח…
– רגע.
קולה של נועה רגוע. פותחת את הארון, לוקחת תיקייה.
כולם מסתכלים.
– תום, ענבל, אומרת, לפני שתמשיכו ראוי שתראו משהו.
פותחת, מוציאה שני דפים. מתקרבת.
– זה נסח טאבו, מהחודש. רואים בעלות?
ענבל קוראת, מסתכלת.
– נועה אדלר, מקריאה.
– שם נעוריי, נועה. זו אני. זה מסמך המתנה מאבא שלי. רק אני רשומה. לא שגיא, לא חוה. על פי חוק בעלי הדירה.
מעבירה לתום.
– נועה, מנסה חוה, זו טעות…
– תום, נועה ממשיכה, כדי להשכיר דירה צריך הסכמת בעלים בכתב. אני לא הסכמתי. אף חוזה פה אינו תקף בלעדיי. אם תעברו זו פלישה לא חוקית.
תום מסתכל על נייר, שותק. הילד שואל אמא בלחש. ענבל מתכופפת.
– לא ידענו, אומרת ענבל. אמרו שהבעלים מסכימים…
– בעלת הדירה מולכם, אומרת נועה. והיא לא מסכימה.
דממה.
– טוב, תום משתעל, ברור. סליחה על אי הנעימות.
החזיר מסמכים. נועה אספה.
– רגע! חוה בצעד קדימה. הקול כבר לא נחמד. זה אי הבנה! אני אסביר
– חוה, שגיא פתאום בקול.
כולם עליו.
הוא ליד המרפסת, ידים בכיסים, מבט על אמא. פנים קשות-רכות.
– אמא, בשקט. הם הולכים.
– מה?
– הם הולכים. זו דירתה של נועה. הייתי צריך להגיד מזמן.
שקט. ענבל תפסה את ליאב, תום הנהן, יצאו. דלת נסגרה.
נשארו שלושה.
***
חוה מביטה על בנה, דקה ארוכה. נועה מחכה.
– שגיא, לחש נמוך, מהקור עובר רטט בבטן. אתה מבין מה עשית?
– מבין, אמא.
– בחרת בה, לא בי.
– בחרתי באמת.
– באמת, חוה כמו יורקת מילה. אז טעיתי?
– במקרה הזה, כן, אמא.
– כל חיי בשבילך. לבד גידלתי. אבא מת, היית בן שש. עבדתי בשתי עבודות, חסכתי…
– יודעת, אמא.
– יודעת! ואתה זורק הכל בשביל…
– אמא, די.
– לא! או אותי אתה שומע, או איתה אתה נשאר. תחליט.
נועה עומדת, מביטה בשגיא. הוא בין שני הווילונות שבחרו יחד, כוננית שספרים עליה עקומה מעט, תמונת חתונה בלבן.
הוא מביט באמו.
– נשאר פה, סוף-סוף.
חוה לא מאמינה.
– מה?
– נשאר פה. עם נועה. אוהב אותך, אמא, אבל ככה לא מתנהגים.
– ככה?
– אסור לבוא בלי הודעה, לארוז, להשכיר בלי לשאול את בעלת הדירה. אלה החיים שלי. מזמן הייתי צריך לומר.
חוה לובשת מעיל לאט, אוספת תיק, לא מסתכלת.
– עוד תצטער, בשקט, לא כאיום, כנבואה.
– אולי, שגיא. אבל זה נכון עכשיו.
הולכת. טריקת דלת.
שקט.
***
עומדים שגיא ליד המרפסת, נועה ליד הארון. תיקייה בידה. קרטון סגור בפינה, שניים בכניסה.
היא שמה את התיקייה בארון. התיישבה על הספה. הוא אחרי רגע בצידה, לא קרוב.
– נועה, התחיל.
– רגע, ענתה.
שתקו. היא בוהה בכוננית העקומה, הוא בידיו.
– הייתי צריך להגיד “לא” מהתחלה, אמר אחרי זמן. אתמול, בטלפון. פחדתי.
– למה?
שתק.
– קשה לי להחזב אותה. מאז הילדות. פשוט יותר להסכים.
– אני יודעת, בשקט. אבל אתה לא ילד.
– נכון. גם עכשיו אני לא בטוח שעשיתי נכון… אבל זו אמא שלי.
– היא תישאר אמא.
– אבל תיפגע.
– בטח.
– וכואב.
– כן. לא מעודדת סתם. יהיה קשה.
הנהן. שפשף מצח.
– מה עכשיו?
– לא יודעת. נדבר על כסף, על התנהלות. שיחה נפרדת, לא היום.
– ואמא?
– גם שיחה נפרדת.
– את כועסת?
חשבה באמת.
– עייפה. כעס היה בבוקר. עכשיו עייפות.
– נועה, אני…
– שגיא, היום עשית מה שצריך. זה חשוב, אבל זה רק היום.
הבין. ראו עליו.
– נכון.
– טוב.
שוב הביטה במדף העקום, בתמונה, קרטון סגור.
– נפרק קרטונים? שאלה.
– בואי.
***
פירקו בלי מילה. נועה פותחת עטיפות, מסדרת כלים. שגיא שולף כוסות קראיסטל.
הריח העיק “כרמל”. היא פתחה חלון. אוויר קר נכנס.
ליאב, עם האוזניים, כנראה כבר בדרך הביתה. לא יודע שביקר בלב של מישהו אחר.
“שלושים שנה איתה. לא משתנה מיד” אמא אמרה. אמת. היום שגיא אמר “לא”. פעם ראשונה.
לא מבטיחה, לא פותר. אבל זה התחיל.
הניחה את הסיר האחרון. תחבה עיתון, לפח.
– להכין קפה? שאל שגיא.
– תכין.
הלך למטבח. היא לקחה את המסגרת הלבנה מהחלון הוא והיא, טיפה נבוכים, היא בשמלה לא בדיוק שרצתה, הוא בעניבה שהוריד. מחייכים באמת.
שנה עברה.
החזירה למסגרת.
ריח קפה טרי. שלה.
נכנסה למטבח. מזג לה כוס, שם לפניה. ישב ממול.
בחוץ גשם.
שתו קפה בלי מילה. שתיקה כבדה, אבל לא ריקה. משהו עוד צריך להיאמר. נועה הרגישה. אך עכשיו, לא מילים.
עכשיו צריך קפה. וחלון פתוח. ומדף קצת עקום בחדר הסמוך.
ותיקייה כחולה במקום.
***
רוצים לקוות שהקשה מאחור. סוף יפה, אבל נועה, רואת חשבון כבר חמש שנים, יודעת מאזן לא מסתדר מיד. צריך עוד לעבוד till שזה יסתדר.
גם במשפחה.
חוה תתקשר. אולי מחר, אולי שבוע. היא לא נעלמת. היא מחכה שיחזרו.
שגיא יקרע עצמו בין כולן. זו גם אמת.
כסף, הלוואה, משכנתא לא נעלם.
יהיו שיחות לא פשוטות. אולי היום הזיז משהו.
היא לא יודעת.
שגיא הניח את הכוס.
– נועה.
– כן.
– שמח שלא עזבת, גם כשדיברתי שטויות. נשארת, עשית נכון.
הביטה בו.
– לא יכולתי אחרת. זה הבית שלי.
הנהן.
– שלנו.
שתקה.
– כן, בסוף. חייכה חלש.
הגשם בחוץ נרגע. השמים מעל משה דיין קצת התבהרו, עדיין לא שמש קצת פחות אפור.
נועה לקחה את הכוס. הקפה התקרר. שתתה עד הסוף.
