שדה חנייה חלופי
“את שומעת אותי?” קולו היה שקט, אפילו מתנצל. כמעט. “יערה, אני מדבר אלייך, את בכלל שומעת?”
שמעתי. תמיד שמעתי אותו. גם כששתק, גם כשלא התקשר שבועות, תמיד היה הדהוד מסוים של נוכחותו באוויר הדירה שלי: ריח הקפה שלו שהתעכב עוד קצת, סימן של כוס על אדן החלון, כיסא שזז קלות ליד השולחן במטבח.
“שומעת, דורון.”
“ואז למה את שותקת?”
“אני חושבת.”
הוא נשף. גם את הנשיפה הזאת הכרתי היטב. כבדה, כמעט נאנחת, כאילו האוויר נדחס דרך מחסום צפוף בתוכו. דורון תמיד נשף כך כשרצה רחמים, אבל לא ידע איך יוכל לבקש.
“אין לי יותר לאן…” הוא אמר. “את מבינה? באמת שאין לאן.”
עמדתי מול החלון והבטתי בחוץ. מרץ. שלג מלוכלך בערימות, יונים רטובות על גג ממול, אישה עם עגלה נאבקת לעקוף שלולית. מרץ עירוני רגיל, כלום מיוחד. ובתוכי הדף התהפך, כמו דלת, כמו דף בספר.
“תיכנס,” אמרתי.
וזהו. שלוש הברות. והנה הכל שוב מתחיל מחדש.
דורון היה בן חמישים ושלוש כשהגיע בפעם הזו. אני הייתי כבר בת חמישים ואחת. הכרנו עוד כשהוא לבש חולצה משובצת וחשב שזה אופנתי, ואני הלכתי עם צמה עבה וחשבתי שלהיות שקופה זו מעלה. הכרנו דרך חברים, במטבח צפוף באחת הדירות הישנות בתל אביב, שתינו מצרף אדום זול ודיברנו על ספרים שכמעט אף אחד לא באמת קרא עד הסוף. אז דורון היה רועש, צחק בקול במבואה, דיבר בידיים פעם אחת אפילו הפיל צלחת של מישהו מהשולחן. אספתי את החתיכות ותהיתי: מעניין לחיות ליד כזה. כזה שממלא את כל המרחב.
אני הייתי שקטה. מאותם שרואים רק אחרי זמן, אבל אחר כך לא שוכחים. לפחות כך רציתי לחשוב.
הוא התאהב, אבל לא בי. הוא התאהב באביגיל. זה היה ברור ובלתי נמנע כמו גשם בסוף הקיץ. אביגיל הייתה צבעונית, מהירה בדיבור, צחקה חזק ממנו, ידעה שרק היא נכנסת והכול משתנה. לידה הרגשתי כמו ציור באקוורל פחות בולט, לא פחות טוב.
הם נהפכו לזוג במהירות ואז התחילו המשיכות והדחיות, הלוך ושוב, שנים. אביגיל עשתה סצנות, דורון טרק דלתות, חזר, שוב הלך. נדנדות שאינן עוצרות.
ובין הנדנדות הייתי אני.
בפעם הראשונה בא אלי אחרי ריב גדול איתה. בן שלושים וחמש, אני שלושים ושלוש. טלפון מאוחר בלילה, קול צרוד: “אפשר לבוא?” “בטח” עניתי. הכנתי תה נענע, חתכתי עוגה, שוחחנו עד שתיים בלילה. הוא דיבר, אני הקשבתי. זה היה קל, להקשיב.
הוא ישן על הספה. בבוקר שתה קפה, הודה, והלך. אחרי שבועיים חזר לאביגיל.
לא נעלבתי. קיפלתי את השמיכה, כיבסתי אותה, המשכתי לחיות.
וזה חזר שוב ושוב. פעם, עוד פעם, עוד עשר. כבר לא ספרתי. תמיד אחרי סצנות, לפעמים ערב, לפעמים יומיים. הייתי מקשיבה, מבשלת משהו חם, מדברת ברוגע. בסוף היה חוזר לאביגיל. תמיד חוזר אליה.
לא קראתי לזה אהבה. פחדתי לקרוא כך. אבל בכל פעם שהגיע, ליבי החסיר פעימה. הנה הוא. שוב פה. שלי. רק לרגע, אבל שלי.
פעם חשבתי על עצמי אני מגדל פיקוח. מטוסים באים, נוחתים, מתדלקים, ממריאים שוב. והמגדל קיים. עומד, מתבונן, מוכן תמיד.
בפעם הזו הוא הגיע בסוף מרץ, עם תיק צד ספורטיבי, כחול, כתובת לבנה דהויה. הבטתי בתיק והבינותי מייד. לא ליום, לא ליומיים.
“לכמה זמן?” שאלתי כשפשט את המעיל בכניסה.
“אין לי מושג,” ענה בכנות. תמיד היה בו את זה אין שקרים במצח.
“טוב. אני ארתיח מים.”
שמתי מים בקומקום. הוצאתי נענע. הוא התיישב במטבח, במקום שכבר נהיה שלו קרוב לחלון, בגב למקרר. הנחתי כוס לפניו. שוב, שוב מתחיל מההתחלה. ולא הרגשתי שמחה, לא עצב. משהו באמצע, חמים ועצוב מעט.
“היה קשה?” שאלתי.
“חסר תקווה,” אחז את הכוס בידיים קרות. “היא אמרה שנגמר לה הכוח. שאנחנו רק הורסים זה לזו את החיים.”
“ומה ענית?”
“שום דבר. לקחתי את זה” הצביע על התיק “ויצאתי.”
שתקתי. בחוץ טפטף. טיפות ארוכות, כמו מטרונום.
“יערה,” לראשונה בערב פגש את המבט שלי. “את לא שמחה?”
“שמחה,” עניתי. זו הייתה האמת. מרה, כמעט מביכה, אך אמת.
הימים הראשונים היו מוזרים. לא רעים, מוזרים. התרגלתי לבד למה שקוראים סדר יום של אישה בת חמישים בתל אביב: קמה בשבע, קפה, קוראת ליד החלון, יוצאת לעבודה. חוזרת בשש, מבשלת, מתקשרת לעפרה חברתי, נרדמת ב-11.
דורון, בקצב שלו, שובר הרגלים. קם מאוחר, אוהב להציק בתשאלות על הבוקר, משאיר כלים בכל דרך. מגביר את הטלוויזיה, נעלם לרחצה לשעה.
אבל היו גם ערבים שקטים, נחמדים. יושבים יחד סביב השולחן, הוא מספר על יום מצחיק, אני צוחקת. אני מכינה פשטידת ירק לפי מתכון מאמא שלי, הוא אוכל שתיים, מחמיא. צופים בסרטים ישראליים ישנים, מתווכחים איזה סוף היה עדיף. הולכים יחד לשוק הכרמל בשבתות, הוא עם התיק הכבד. כל כך טבעי שהלב נחנק קצת.
שבוע, ושוב שבוע, ואחריו חודש.
באחת הלילות, נשכבתי בלי שינה, מקשיבה לנשימתו מעבר לקיר, חושבת: אולי זה אמיתי. אולי זה שלנו לא גדול ובוהק כמו עם אביגיל, אלא ירוק, יציב, קצת כמו בית אבן ישן.
סיפרתי לעפרה. נפגשנו בבית קפה. עפרה, ידידתי, שתתה לאטה והקשיבה אפילו יתירה.
“יערה,” אמרה לבסוף.
“אני יודעת מה תאמרי.”
“את בטוחה?”
“שזה זמני. שהוא ילך. שככה תמיד.”
עפרה סובבה כפית.
“לא זה התכוונתי לשאול. האם את שמחה עכשיו? לא אחרכך. עכשיו?”
חשבתי, באמת חשבתי.
“כן,” אמרתי. “כן, עכשיו כן.”
“אז תחיי עכשיו,” חייכה, “אל תחשבי רחוק מדי.”
ניסיתי. באמת ניסיתי.
חיינו יחד ארבעה חודשים: אפריל, מאי, יוני, יולי. ארבעה חודשים שזכרתי כמעט כל יום. דורון קטף לי שקדיה בליל הסערה, רבנו שטותנית, שתקנו שעתיים ואז בא וביקש סליחה. שבת אחת נשארנו בבית כל היום: אני קראתי, הוא סידר במרפסת. בשתיקה הזאת היה שקט חדש זוגות אמיתי.
התחלתי לחשוב במונחי “אנחנו”. לא “אני אעשה”, אלא “אנחנו”. זה קרה בלי החלטה.
הוא השתנה. פחות מדבר על אביגיל, רגוע יותר. ופתאום חום אחר בעיניים, לא רחמים, לא הכרת תודה. משהו שלישי אולי אהבה.
ביקש מפתח נוסף. נתתי בשמחה. הלכתי לשכפול, הנחתי את המפתח על השולחן. חפץ קר ולב חם.
זה היה תחילת יולי.
באמצע יולי הגיע טלפון.
במטבח, הוא בסלון מול הלפטופ. הפלאפון שלו צלצל, חד כתמיד. לא הקשבתי. אחרי רגע שקט מוחלט בסלון. משהו באוויר משתנה.
יוצאת מהמטבח. הוא עומד במרכז חדר עם טלפון ביד שמוטה, מבטו קפוא.
“דורון?” שאלתי.
הרים אליי מבט. פתאום הכל התבהר.
“אביגיל,” אמר. “הסתבכה. לבד. צריכה עזרה.”
ככה. בלי הסברים, מילה אחת: אביגיל.
“הבנתי,” אמרתי.
“יערה…”
“תלך.”
“רגע, את מרשה לי להסביר”
“לא צריך,” דיברתי בשקט. “אני מבינה. לך.”
עוד רגע עמד שם. לקח תיק כחול מבלי להסתכל, הלך למסדרון.
“אתקשר,” אמר בדלת.
“טוב,” עניתי.
הדלת נסגרה. קליק של מנגנון. נשארתי דוממת באותו שקט, אבל בו כבר לא היה שום דבר חוץ מחסרונו.
שלושה ימים לא בכיתי. לא היה בזה היגיון. ציפיתי לדמעות, הכינותי את עצמי, לא הגיעו. נשאר מה שנשאר כשמוציאים ספריה גדולה ומוצאים כתם בהיר ועצוב.
בעבודה תפקדתי. אני רואת חשבון במשרד קטן; המספרים לא שואלים לשלומי, רק דורשים תוצאה.
ביום הרביעי הכנתי שוב פשטידת ירק לארוחת ערב לא יודעת למה. חתכתי, אכלתי לבד. היה טעים, כמעט כואב כמה טעים.
אז באו הדמעות. בפשטות, לבד, על אותו שולחן מטבח. בכיתי מאוד, בלי בושה, כאילו היא ילדה. אחר כך שטפתי פנים, שתיתי תה, הלכתי לישון.
למחרת עפרה הגיעה מבלי להודיע. צלצלה מכניסת הבניין: “תפתחי, אני כאן.” עטופה בשקית עם חלה ומשהו מתוק. הניחה על השיש, חיבקה אותי. עמדנו כך בלי מילים. הפעם כבר לא היו דמעות. גמרתי את כל הדמעות על הפשטידה.
“ספרי,” אמרה עפרה.
“אין מה לספר,” עניתי. “את הרי יודעת.”
“ספרי בכל זאת,” התעקשה. “צריך בקול.”
סיפרתי, על יולי, השיחה, התיק, “אתקשר”. והוא, אגב, לא התקשר. עברה כבר כמעט שבועיים.
“תחכי לו?” שאלה ישרה.
“לא,” עניתי. הופתעתי כמה זה קל.
“ובאמת?”
“אני עייפה מלחכות. כל החיים המתנתי. לא יודעת מתי זה התחיל… תמיד חיכיתי: שיתקשר, שיבוא, שיבחר. והוא לא בחר. רק חזר כשלא היה לו איפה. את יודעת איך זה?”
“איך?”
“שדה חניה חלופי. הייתי השדה החלופי שלו. תמיד קיימת, מוכנה לנחיתה. הוא ידע שאפשר תמיד למצוא אותי.”
עפרה הסתכלה עלי.
“מתי קלטת את זה?”
“ידעתי מזמן, הפעם ממש הבנתי.”
ההבדל בין “לדעת” ל”הבין” הרי עצום. אפשר לדעת שנים ולא להאמין. כשמבינים, אי אפשר להעמיד פנים עוד.
באוגוסט חייתי בגל של קהות חושים שקטה. לא חשכה, רק שקט. עבודה, חנות, אוכל, ספרים. לפעמים יצאתי להסתובב על הטיילת בתל אביב, התבוננתי בים, באנשים בזוגות וביחידים, שאלתי את עצמי שאלות שונות.
יום אחד עמדתי מול חלון ראווה. ראיתי את עצמי. אישה במעיל בהיר, שיער אסוף. לא צעירה ולא מבוגרת, עייפה ולא שבורה. חשבתי: מה את רוצה? לא הוא, לא דורון, אלא את מה את רוצה?
לא מצאתי תשובה. אבל השאלה רק היא כבר הייתה חשובה.
בספטמבר סידרתי את הסלון מחדש. התחלתי עם הספה, פתאום הרגשתי שהיא חוסמת אחור, עושה את החדר כבד. הזזתי אותה, אחר כך את המדף, ארגנתי הכל אחרת. נהיה פתאום בהיר יותר, פתוח יותר, מרווח. עמדתי באמצע חדרי ותהיתי: למה לא עשיתי את זה קודם? פחדתי שישוב ויתלונן? עכשיו לא היה ממי לחשוש.
קניתי וילונות חדשים פשתן, בצבע קרם, עם רקמה דקה, מהשוק ברמת גן. הקודמים כחולים וכבדים אטמו את הבוקר. החדשים מילאו את החדר זהב שמח. גיליתי שמש עולמית בחדר אחרי חמישים ואחת שנים.
באוקטובר נרשמתי לקורס איטלקית בהבימה. מזמן רציתי ודחיתי, תמיד מצאתי סיבות למה לא. עכשיו דווקא הלכתי. היו שם כל מיני: נשים בגילי, סטודנטית צעירה, מורה לאמנות מדימונה. כולנו התגברנו על המבוכה, שרנו יחד שירים באיטלקית בקול. אני שרתי, בקול, בלי בושה, “סולו לאצו”, למרות שמעולם לא ביקרתי בלציו.
עפרה הופתעה:
“איטלקית?”
“כן.”
“למה?”
“אני רוצה לנסוע לברצלונה,” עניתי.
“יערה, בברצלונה מדברים ספרדית.”
צחקתי.
“אני יודעת. אבל אתחיל מאיטלקית. דומה קצת.”
אמת רק חלקית, ולי התאים. היה בי רצון לעשות משהו לא צפוי, משוגע מעט, שלי לגמרי.
ברצלונה הופיעה פתאום במודעות גלשתי ברשת ונתקלתי בתמונות פשוטות של העיר: כיכר ריקה על הבוקר, שוק צבעוני, קשיש על ספסל, חתול ג’ינג’י על חלון. משהו בפנים נפתח. לשם. אני לשם.
כתבתי בפתק: “ברצלונה. אביב.” תלעתי אותו על המקרר. כל בוקר הצצתי.
בנובמבר התקרר והימים התקצרו. קניתי מנוי לבריכה בדיזנגוף סנטר. שחיתי בכל בוקר חצי שעה לפני העבודה וזה היה חסד קטן של שקט, תנועה, חיות.
לפעמים, נדיר, חשבתי על דורון. תהיתי טוב לו? הוא נשאר עם אביגיל? לא רציתי לו רע, באמת לא. רק לעיתים היה כמו לצפות בתמונת ילדות ישנה: מזהים דמויות, זוכרים, אבל התחושות הפכו רחוקות, ענייניות.
בדצמבר עפרה הזמינה אותי למסיבת ראש השנה עם חבריה. כמעט סירבתי ואז הסכמתי. הכרתי אנשים, צחקתי, שתיתי יין לבן, וכשהשעון הורה חצות והתחבקו כולם, הרגשתי משוחררת. משהו כבד ירד ממני בלי שחשתי שנשאתי אותו.
ינואר, פברואר המשכתי בבריכה, באיטליקית, קראתי ספרים שסוף סוף פניתי אליהם. ניקיתי מדפים והוצאתי בגדים ישנים. מצאתי את השמיכה שדורון ישן בה פעם ראשונה אצלי אותה כיבסתי אז, שמרתי, והנחתי בארון. הנחתי אותה בשקית “לתרומה”. שתחמם למישהו אחר.
מרץ חזר. בדיוק שנה מאז אותו צלצול בדלת עם התיק הכחול.
עמדתי עם כוס קפה ליד החלון. שלג בעייתי, יונים כבדות על הגג. הכול אותו דבר, ורק אני כולי השתנָּתִי.
הוא התקשר בשבת בבוקר. על הצג הופיע שמו. משהו בי צנח, לא שמחה ולא כאב. סתם צנח מהדהד הרגל קדום.
עניתי.
“יערה,” אמר. קול מוכר וזר.
“אני רואה.”
“מה שלומך?”
“טוב. שלך?”
פאוזה.
“לא משהו. אפשר להיפגש?”
חשבתי רגע.
“אפשר. למטה בכניסה. בעוד עשרים דקות.”
הפתעתי אותו, זה היה ברור.
“טוב,” הסכים לבסוף. “למטה.”
סיימתי קפה. לבשתי מעיל אופנתי, כרוך בצעיף. הסתכלתי במראה. אישה במעיל אפור בהיר. שלווה. מוכנה.
הוא חיכה בכניסה, שיערו הלבין. רזה מעט, נבוך, עם פניה של מישהו שהתפכח.
“היי,” אמר.
“היי,” עניתי.
צעדנו לאט במדרכה. שתיקה. הליכה של מי שהדיבור חשוב להם מן היעד.
“יערה,” פתח, “רציתי לומר משהו חשוב.”
“תגיד.”
“לא היה לי טוב השנה הזאת. בכלל. עם אביגיל… לא צלח. היא הלכה. לא אני, היא. גם העסק קרס. שותפים עזבו… נשארתי…. את מבינה?… בלי כלום.”
הקשבתי.
“הרבה חשבתי עלייך,” המשיך. “נדמה לי שכל השנים לא הערכתי. היית אצלי הכי אמיתית שיש.”
“דורון,” ניסיתי לומר.
“רגע, תני לי לסיים. רוצה לנסות שוב, באמת. באתי נקי, חדש. תני לי הזדמנות.”
עברנו ליד עץ שקדים גבוה שליד הגדר. כבר היו לו ניצנים ירוקים, עוד מעט יעלו העלים.
עצרתי.
גם הוא נעצר. הביט בי.
“את יפה,” אמר פתאום. “אפילו יותר מפעם.”
חייכתי לעצמי.
“ככה זה קורה.”
“יערה.” אחז בידי. “תגידי משהו.”
הבטתי בידו על שלי. חמימה, מוכרת. היד שרציתי להחזיק כל כך הרבה שנים.
שיחררתי בעדינות את ידי.
“דורון,” אמרתי, “אני מבקשת שתבין, לא תיעלב באמת תבין. טוב?”
“אבל מה…”
“אני יודעת שאמרת שהשתנית. אני מאמינה. שנה זה המון. אבל לא אתה הוא העניין. העניין הוא אני.”
“מה איתך?”
“גם אני השתניתי. רק אחרת. אתה איבדת ורוצה להחזיר. מצאתי ולא רוצה לאבד.”
הביט בי במצוקה בלתי מוסתרת.
“איך מצאת?”
“את עצמי. אפילו שזה נדוש את עצמי.”
“יערה…”
“תחכה רגע.” עצרתי אותו בעדינות. “אני לא כועסת. באמת שלא. אחרי כל השנים, זה לא עניין של כעס. רק תבין: כל השנים… הייתי בשבילך שדה חניה חלופי.”
ניסה להתערב. הרמתי יד.
“באת כשקשה, נחתת, מילאת דלק, יצאת שוב. חיכיתי, קיבלתי, שמחתי. אבל תמיד חזרת למקום אחר. היה שם מסלול בזיקוקי דינור. אני הייתי מסלול צדדי, שקט. חזק, אבל לא עיקרי.”
“זה לא נכון,” לחש.
“זה נכון. אתה יודע. אבל עכשיו שדה החניה סגור. סגרתי. לא בכעס. פשוט לא רוצה להיות אופציה, אף לא לאדם טוב. ואתה בן אדם טוב, דורון.”
שתק ארוכות.
“ומה עכשיו?”
“יש לי תכניות. לברצלונה, באפריל. למדתי איטלקית. הולכת לבריכה כל בוקר. גרה בבית עם וילונות בהירים וריהוט מסודר. קוראת ספרים שדחיתי כבר שנים. זאת החיים שלי. לא מאוד נוצצת, אולי קטנה. אבל שלי. אין בה מקום למי שבא רק כי אין לו לאן.”
“ואם הגעתי אלייך כי רק את?”
הבטתי בו ארוכות. משהו בעיניים היה אמיתי. אולי סוף סוף, אמת.
“אולי,” אמרתי, “אבל כבר לא אצליח לבדוק. יערה הישנה, הממתינה, פינתה מקום. יערה של עכשיו לא ממתינה יותר.”
עשה צעד.
“ברור שתני לי לנסות?”
“לא,” עניתי. לא בזעם, לא בדרמה. פשוט לא. “לא כי אני רעה. כי הבנתי. מספיק. ידוע לי מה קורה.”
עמדנו יחד ברחוב, בכניסה. אותו מקום, שנה אחרת.
“לא תזמיני אפילו לתה?”
“לא.”
“למה?”
“תה עם נענע הוא כבר התחלה. יותר אין התחלות.”
הביט אל הרצפה. ואז חזרה אליי.
“את מאושרת?”
חשבתי באמת.
“כן,” עניתי. “עכשיו, כאן כן.”
“טוב מאוד, יערה,” חייך בעצב שקט. “טוב מאוד.”
“שמרי על עצמך,” לחש.
“גם אתה,” עניתי.
“ברצלונה, אה?”
“ברצלונה.”
“עיר יפה.”
“אני יודעת,” עניתי, למרות שמעולם לא הייתי שם באמת. “אני יודעת.”
הסתובב והלך. לא הביט אחורה. עמדתי והבטתי בו מתרחק. האיש שהכרתי שלושים שנה. האיש שאהבתי יותר מעצמי. האיש שאני עתה משחררת לא בכאב, אלא בשקט חיובי.
כמו לשחרר ציפור שרוצה לעוף מזמן.
עליתי במדרגות. הדירה שלי בנווה אביבים קיבלה אותי ניחוח קפה, וילונות פשתן לבן, פס זהב של מרץ על הספה שסידרתי מחדש.
נכנסתי למטבח הד קטן וחסר, שמתי מים בקומקום. הפעם לא נענע רק לואיזה. הרגל חדש, שלי.
הורדתי מהמקרר את הפתק ההוא.
“ברצלונה. אביב.”
הוספתי מילה בעברית: “אפריל”.
אפריל כבר קרוב.
שדה החניה סגור. מגדל הפיקוח כיבה את האורות. ואני סוף סוף עפה במטוס משלי.
***
אבל כל זה לא קרה ביום אחד. עד שהגעתי לשיחה ההיא, בכניסה, עברו עוד חודשים של שינוי. שנה שלמה עוברת, ולומדים מחדש, חודש אחרי חודש, משהו משתנה.
כדורון הלך אז, עם הקיטבג הכחול, עוד לא הבנתי עד הסוף. בראש כן. בלב עוד קיוויתי אולי.
הימים הראשונים נראו רגילים. עבודה, חזרה, בישול רק לעצמי מוזר אחרי חודשים להכין ליחידה. פתאום הסירים קטנים מדי. הסרתי מהמדף את הכוס הכחולה הגדולה שלו, פינה לה מקום בארון. לא זרקתי רק העלמתי מהעין.
ביום החמישי התקשרה אמא מחיפה, כרגיל ביום רביעי, לא ראשון.
“יערה, הכל בסדר?”
“בסדר, אמא.”
“הקול שלך…”
“עייפה קצת.”
“מהעבודה?”
“כן.”
השתתקה.
“הוא עזב?”
צחקתי כמעט. יש לאמא חוש רנטגן לדברים כאלה.
“איך ידעת?”
“אני אמא שלך.”
רגע דממה.
“את רוצה לבוא לכאן?”
“לא, אמא. צריך שאהיה פה.”
“טוב, רק אל תעלמי. אם רע ממש תתקשרי.”
הבטחתי; לא היה רע מדי, רק ריק, עייפות, בדידות כזאת שעולה כשאת הבוחרת אותה, ולכך לא מצפים. לא חשתי שום רצון לקרוא לו בחזרה.
אולי כי תמיד ידעתי זה יבוא. אביגיל היא לא פרק או עבר, אלא כוכב שהוא סובב סביבו. רק הודעתי להדחיק.
סוף יולי הלכתי למספרת גבעתיים שלי ציפי, אותה ספרית כבר עשור. היא הביטה בי באמת, שאלה שאלה אחת:
“מה עושים?”
“קצר, ציפי. מאוד קצר.”
“הכי קצר שאת רוצה?”
“עד הכתפיים. צבע אחר, יותר בהיר.”
כשיצאתי הרגשתי חדשה. לא מישהי אחרת, אבל משהו באוויר. פתאום בפנים הרגשתי קלילה.
נינה, שכנה בת שבעים, שנמצאת תמיד בחלון, קראה אחריי:
“יערה! מה זה השינוי הזה! את אחת אחרת!”
“סתם, גזרתי, נינה.”
“וואלה, את צעירה בעשר שנים. תמיד, שינוי חיצוני משהו קורה בפנים, טוב או רע.”
“חלק כזה, חלק כזה,” חייכתי.
“טוב מאוד. חשוב לזוז.”
אוגוסט היה לוהט. יצאתי לחופשה אחרי שנים לא טסתי, הסתובבתי סתם בעיר, גיליתי פינות שלא הכרתי. למשל, גן בוטני חבוי ברמת גן. הלכתי, נשארתי על ספסל חצי יום, קראתי, ובהפסקות רק בהיתי בעצים, באור שמש עובר בין עלים.
ככה, חשבתי ככה נראית חיים: להסתכל, לשבת, לנשום.
פעם, ישבה לצידי אישה בגילי שאלה אם אפשר לחלוק את הספסל. ישבנו ושתקנו בקרבה שקטה. קראה לעצמה גילה, לשעבר מורה, היום לבד, מדברת בנחת, בלי בכי, בלי מרירות.
אמרתי בליבי: הנה ככה צריך.
ספטמבר הביא עמו ריח חדש ריחות סתיו, קמטים ראשונים בתוך העלים, מצלות ראשונות בגינה. ואני תמיד אהבתי ספטמבר; משהו מתחיל, גם בלי סיבה רשמית.
ואז, בספונטניות, שיניתי את הסלון. חזרתי מאוחר, ראיתי שהספה סותמת אור, הזזתי הכל בשעה לבד. נעמדתי: פתאום הכל נשם אחרת.
ניגשתי לחלון, חשבתי על דורון לא בקנאה, אלא בעניין. האם טוב לו? האם כבר השלים עם אביגיל? במובן מסוים קיוויתי שכן. לא הייתי אצילית פשוט אין כוח לזעום.
באוקטובר נכנסתי לשיעורי איטלקית. קבוצות מצחיקות, לימודים רועשים. אחרי שיעור אחד נכנסתי לבית קפה עם חגית, בת גילי. היא שאלה:
“למה דווקא איטלקית?” “אני רוצה לברצלונה,” עניתי.
“קורע,” אמרה, “כפרות, מדברים שם ספרדית!”
“כן, אבל האיטלקית יפה יותר.”
צחקנו עד דמעות, שתינו קפה, דיברנו על גירושים שלה, על מציאת עצמה מחדש. “באמת, מצאתי את עצמי,” היא אמרה.
הבנתי אותה. כל כך הבנתי.
נהיינו חברות קולנוע, תערוכות, מוזיאונים. תל אביב נדלקה מחדש. לפעמים גם החיים פותחים דלתות כשאת מוכנה.
נובמבר, דצמבר, ינואר שכבר סיפרתי. בינואר נמצא מחברת ישנה. קראתי באור ערב מי הייתי בגיל עשרים. נערה שרצתה, פוחדת. אירה של היום הייתה מחבקת אותה.
כתבתי שורה בסוף: “הכול בסדר. צלחת”.
פברואר פתח באביב מוקדם; מים זרמו ברחובות, אוויר ריחני. טיילתי המון. ברחוב צדדי גיליתי חנות ספרים קטנה. בעל המקום איש מבוגר חביב. דפדפתי, קניתי מדריך לברצלונה, ספר על אומנות, ורומן סתם.
בעל הבית פתח עיניים:
“בחירה טובה… על שינוי…”
“זה רלוונטי,” עניתי.
“תמיד.”
קראתי את הספר על ברצלונה, בחנתי כל תמונה. החלומות הפכו מציאות בחרתי דירה קטנה ברובע גותי, לא יקרה, ודאגתי להזמין כרטיסים. כשהאישור הגיע שמחתי כמו שלא שמחתי מזמן.
זה הנסיעה שלי. רק שלי. ראשונה שבחרתי מעצמי.
כשעדכנתי את עפרה, היא חיבקה אותי.
“נכון, בדיוק כך צריך,” אמרה. “זו שלך.”
ישבתי מול המקרר, הסתכלתי שוב על הפתק: “ברצלונה. אביב. אפריל”.
במרץ התקשרתי לאמא וסיפרתי.
“את נוסעת לבד?”
“כן.”
“בטוח תסתדרי?”
“אמא, אני בת חמישים ואחת.”
“אז אני יודעת בדיוק! אני ילדת אותך.”
“כלומר, את יודעת. תסמכי עליי.”
היא שתקה ואז:
“תסתדרי. תמיד הסתדרת. רק תצלמי הרבה ותתקשרי כשנוחתת!”
“כמובן, אמא.”
הנה, זה כל הסיפור, חשבתי לקנות כרטיס, להתקשר לאמא, לתכנן תמונות. בפשטות יש עושר אמיתי.
יחסים אחרי גיל חמישים לא למצוא ולסיים. למצוא את עצמך, לבחור בעצמך כל יום מחדש. אי אפשר לאהוב מבלי למלא את שדה התעופה שבתוכך.
עכשיו לא מחכה “כשדורון”, לא משאירה מקום לא מצפה לאף אחד. ההרשאה צריכה לבוא ממני.
הבנתי את זה לא ביום אחד. חום עולה לאט, טיפין טיפין. את לא שמה לב והנה נהיה אביב.
פסיכולוגיה פשוטה: לא תשני את הזולת. רק מה שאת מוכנה לקבל ומה לא. מי שנכנס ומי שאת משאירה בחוץ.
סגרתי דלת. בלי דראמה, בשקט. המפגש במרץ היה רק הסוף הגלוי של ההחלטה הבלתי הפיכה.
דורון נפגש איתי, סיפר, ביקש עוד ניסיון. הסתכלתי עליו. ידעתי באמת אדם טוב. רק לא היה לו העומק לא להתפתות לאביגיל. זה טיבו. לא אשמתו.
הקשה לא היה לומר “לא”, אלא לומר בלי לרחם. וריחמתי. לא רחמים שממציאים פתח. עכשיו יכולתי להרגיש צדק ואף על פי כן להישאר בשלי.
הוא הלך, לא הביט אחוריו. חלפתי ממנו ברוגע. שימצא שלו, שלא יהיה שוב אף אחד מעולם הנדנדות.
עליתי הביתה. פתחתי במפתח שלי, ריח הנענע והקפה העלה בי שלווה מלוחה.
הכנסתי מנטה לחליטה. הפעם בכוס חדשה, לבנה, שמצאתי בעצמי בדצמבר. כוס דקה ונשית. חזקה.
ניגשתי לחלון. מרץ בחוץ, שמש צנועה על הרחוב הצפוף. יונה חמימה אבחה על גג. אמא טורחת בעגלה, צוחקת בטלפון.
עמדתי ושתיתי תה.
זו בסך הכל עוד אהבה. או ליתר דיוק מה שבא אחרי אהבה. אפשר להיאחז, אפשר להשתחרר.
איך עוברים פרידה? מזיזים חפצים, קונים וילונות, נרשמים לשיעור חדש, הולכים לשחות, נכנסים לחנות ספרים לא מוכרת, מפסיקים להמתין.
לא לחכות.
הכי קשה ופשוט להפסיק לחכות ולחיות את עכשיו.
האם לסלוח או לשכוח? בשביל עצמי עניתי: לסלוח ולא לשכוח. כי כעס כבד, ואני רוצה לעוף קלילה. לסלוח, לזכור לא לסחוב.
סיימתי תה. הדחתי כוס. פתחתי מחשב. בעמוד הראשי אישור כרטיסי טיסה. אפריל, ברצלונה.
ממש המשכתי לחייך לעצמי בלבד.
פחות מחודש אתייצב בשדה בן גוריון, אטוס לספרד הרחוקה, אל הרחובות הצרים מלאי האור, אל השדרות שפורחות באביב. אל הכיכרות, אל החתולים הג’ינג’ים שיעלצו בשמש.
לדבר על ערכי משפחה… כל אחד מגדיר אחרת. אצלי, משפחה מתחילה בפנים. כשיש לך יסוד, יש חוץ. כשאת יודעת לעמוד לבדך, כבר לא זקוקה לאישור.
הפסקתי לחכות. זה הלקח.
נייד רטט. חגית שלחה שם של סרט ושעה. השבתי: “יופי, נפגש בכניסה!”
קמתי, ניגשתי למראה. מבטי נשקף אלי ביתי, רכה, רגועה, לא דרמטית, פשוט יציבה.
הנה, ערב סרט עם חגית. מחר שיעור איטלקית. מחרתיים בריכה. אוטוטו ברצלונה.
זהו. שדה החניה סגור.
ועל פני השמיים של תל אביב, בענן האביבי, טס מטוס עם נוסעת אחת.
אני.
בערב, כשחזרתי מהסרט, פשטתי מעיל, נכנסתי למטבח. נזכרתי בכוס הכחולה. הוצאתי אותה מהארון, סתם כוס. הפעם הנחתי במדף בין שאריות כוסות. היא כבר לא סמל, רק חפץ.
קראתי עוד קצת ספר על איך משתנה אדם באמת. לא בבת אחת, לא בהחלטה. דף אחרי דף, יום ועוד יום, ולפעמים קמים ומרגישים אני אחרת.
סגרתי, כיביתי אורות.
גשם חלף באיטיות מחוץ לחלון. לא עצוב, רק גשם.
שכבתי בהקשבה. בפנים שקט. לא ריק, לא בודד יציב.
מחר חוג איטלקית, מחרתיים בריכה, חודש לברצלונה. ועכשיו גשם ולילה רגוע.
עצמתי עיניים. ולפני השינה ראיתי בדמיוני: חצר שקטה, בוקר אפריל, חתול ג’ינג’י על אדן חלון, ואני כוס קפה ביד, מתבוננת. והחתול מסתכל עליי. אנחנו שתינו מרוצות.
שדה החניה סגור.
המסלול פתוח להמראה.
