הקרובים מהמושב באו להתארח אצלנו לשבוע חמישה אנשים, כולם בדירת שניים וחצי חדרים בתל אביב. קיבלתי אותם כל כולי מכוסה בנקודות ירוקות “כאילו אבעבועות רוח”.
הבוקר של שבת לא התחיל בקפה כמו שחלמתי, אלא ברטט טלפון. על הצג הופיע בהול: “דודה שרה”.
נעמה’לה, תתכונני! הקול של דודה היה מלא אנרגיה, מספיק להעיר חיילים בשש בבוקר. כבר יצאנו, ומחר בבוקר אנחנו אצלכם! הפתעה קטנה רצינו לראות את המרכז, וגם אתכם. את יודעת, אנחנו כמעט משפחה!
התיישבתי המום על המיטה, מנסה לעכל את מה ששמעתי. הכי הפחיד אותי במילים שלה היה ה”אנחנו”.
מי זה בדיוק “אנחנו”, דודה שרה? שאלתי זהיר, בועט ברגל בעלי יאיר שיתעורר.
מי כבר? אני, דוד אורי, סיון עם הבעל וגדעון הנכד שלנו. אבל תירגעו, אנחנו רגועים רק צריכים איפה לישון, נבלה בעיר רוב היום!
חמישה אנשים. ועוד אנחנו. עכשיו, בדירה בגודל שלושים ושלושה מטרים, שמקום פנוי זה רק המחצלת במסדרון והמעבר הצר ליד הטלוויזיה.
ניתקתי את השיחה והסתכלתי על יאיר. היה לו בפנים את המבט של אדם שרוצה להעלם מכדור הארץ או לצאת “לקנות חלב” למשך שבוע לפחות.
פשטות שאפילו גנבים לא יגיעו אליה
מיד עלתה לי בזיכרון הביקור הקודם, לפני שלוש שנים. אז היו “רק” שלושה. השבוע ההוא עוד רודף אותי בחלומות: דוד אורי עישן כל היום במרפסת, פיזר אפר לעציצים ואמר “מה הבעיה, זה דשן”. דודה שרה ניסתה ללמד אותי לעשות מרק מינסטרונה במטבח הצפוף שלי: “קדימה, תני לי להראות”. אנחנו ישנו על מזרון מתנפח שבלילה הפך לבלטה, כשהאורחים עם פוזה של מלכים תפסו את הספה.
ועכשיו חמישה. סיון והרון (השם של בעלה) רועשים וסוערים, והבן שלהם, גדעון, בן שבע טורנדו קטן, שמילה “אסור” רק עושה לו חשק.
חייבים להגיד לא, פסק יאיר, בוהה בתקרה.
איך בדיוק? נאנחתי. כבר בדרכם. מה אגיד להם, שיחזרו למושב? את דודה שרה אתה מכיר, תתחיל הרצאה על משפחתיות, איך היא שמרה עליי כשהייתי קטנה, ואיזה תל אביבים סנובים נהיינו. אחר כך כל המושב ידבר שאני לא נותן להם להיכנס, ואמא שלי תמות מבושה.
כשהדיפלומטיה קורסת
ישבנו במטבח, שתינו אספרסו וחשבנו אבל כל רעיון היה גרוע יותר מהקודם. להזמין בשבילם דירה? התקציב אחרי תיקון האוטו היה על הפנים. לפנות את הבית ולקפוץ לחברים זה להרים ידיים, וגם אין מישהו שיקבל אותנו שבוע. לא לפתוח להם דלת? הם ידפקו עד שמישהו יזעיק משטרה.
ואז עלה לי הרעיון. צריך סיבה שאין עליה ויכוח. תירוץ שמבריח את כולם.
אבעבועות רוח, לחשתי.
מה? לא הבין יאיר.
אבעבועות רוח. בידוד. למבוגרים אסון: חום גבוה, סיבוכים, צלקות.
יאיר היסס:
ואם הם כבר חלו?
דודה שרה ודוד אורי לא, אמא שלי סיפרה. סיוון לא בטוח, אבל בטח לא יסכנו את הילד.
ההכנות
נשארו ארבע שעות. מיהרתי להוציא מהארון את הווזלין הירוק מהצבא.
שים כמה שיותר, אמרתי ליאיר, מגישה לו את הפנים שלי. על המצח, לחיים, צוואר, ידיים כמה יותר מפחיד, יותר טוב.
יאיר, בקושי מחזיק את הצחוק, סימן עליי נקודות עבות בירוק. במראה נראיתי כמו משהו מסיפור ילדים. בשביל הטאץ’ הסופי שמתי חלוק מרופט, כרכתי צעיף לפרוע את השיער.
ומה איתי? שאל יאיר.
אתה בבידוד, מגע ישיר. עוד יותר גרוע.
תרגלנו את הסיפור: אני חולה מאתמול, חום ארבעים, הרופא ביקר, בידוד חמור, הסביר שיש עכשיו מוטציה.
אולי בכל זאת לקפה?
הדלת צלצלה בדיוק בזמן שקשוק מזוודות, קולות רמים וגדעון בוכה. פתחתי בפוזה של ברבור גוסס, יאיר פתח חריץ וסגר את הדרך.
יאיר! למה לא באתם לאסוף אותנו? דוד אורי כבר נדחק להיכנס.
אל תתקרבו! נהם יאיר. יש פה קטסטרופה.
ואז גררתי רגליים עם כפכפים, אוחז בקיר וגונח.
שלום… לחשתי בקושי. מצטערים. יש לי אבעבועות רוח, חמורה. הרופא אמר מדבק אפילו דרך האוויר!
בחדר המדרגות השתררה דממה. חמש זוגות עיניים עלי, על הנקודות הירוקות.
אבעבועות?! סיוון ישר חיבקה את הילד. בגיל שלושים?!
חסינות חלשה… גנחתי. חום… סיבוכים…
יכולתי לראות איך אצל דודה שרה מתנגשים החשק לחסוך כסף עם הפחד לבריאות המשפחה.
אורי, אתה חווית את זה?
לא זוכר… כנראה שלא… דוד אורי כבר נסוג לעבר המעלית.
וגם אני לא! נבהלה סיוון. אמא, בואי למלון!
ומה עם יאיר? דודה שרה הצרה את עיניה.
אני הבא בתור, אמר יאיר בייאוש. ישנים ביחד, שאלה של זמן.
זה הספיק. המחשבה לחלוק דירת שניים וחצי חדרים עם חולים הדביקה אותם בהתקף פאניקה.
תרפא מהר, רטן דוד אורי, לוחץ על המעלית. ניקח את העוגות, נצטרך במלון.
המעלית נעלמה לקחה איתה מזוודות, שימורים ושבוע של בעיות.
כמו קסם
סגרנו את הדלת יאיר פשוט התמוטט מרוב צחוק. הסתכלתי בראי וצחקתי יחד איתו.
הם מצאו מלון די מהר. מתברר שיש להם כסף, רק למה להשתמש בשלהם כשאפשר לישון אצל קרובים?
אחרי יומיים התקשרה אליי אמא:
נעמה, למה לא התקשרת? דודה שרה אומרת שאת ירוקה לגמרי ובקושי בחיים!
כמעט הבראתי, אמא עניתי בשיא המרץ. ניסים של רפואה.
לא שיתפתי אותה באמת. עדיף שיחשבו שחסינותי חלשה מאשר שליבי כזה קשה.
הירוק ירד במקלחת, ואנחנו בילינו את הסופ”ש בשקט, עם פיצה, נהנים מכל פינה בדירתנו הקטנה אך החופשית.
