שלושה מפתחות חדשים
למה את כזו חיוורת, שוב אחת מהדיאטות שלך? קולה של אמא של בעלי הדהד בכניסה, בלי אפילו לברך לשלום.
עמדתי ליד הכיריים, חולצת טריקו ישנה עליי, מערבבת דייסת שיבולת שועל, וחושבת שהנה סוף־סוף שבת שלי. כולה שלי. משמונה בבוקר עד הלילה. יוסי נסע לדוג עם רון מהבניין ממול, אמר שיחזור לארוחת ערב. בראש כבר כתבתי לעצמי את היום: קודם כל שקט של בוקר, אחר כך הליכה לאורך פארק הירקון, אחר כך להישכב עם ספר ולהרגיש שלשום מקום אין למהר. ימים כאלה הם נדירים אולי פעמיים בשנה.
ופתאום שומעים מפתחות והיא כאן.
הסתובבתי. רבקה ברקוביץ’ כבר נכנסת למטבח, מורידה את המעיל שלו סתם ככה על גב הכיסא בלי להסתכל. המעיל החליק לרצפה. היא אפילו לא שמה לב.
שלום, רבקה אמרתי בקול רגוע, אחד כזה שלמדתי מזמן איך להוציא.
שלום שלום. איפה יוסי?
נסע לדוג.
היא עמדה באמצע המטבח, מסתכלת עליי כאילו סיפרתי משהו בלתי אפשרי.
נסע לדוג? לא אמר לי כלום.
כנראה שכח, עניתי והפניתי את הגב לכיריים.
הדייסה רתחה. הקטנתי את האש. בחוץ השמים חורפיים, ללא רוח, ורק לפני חצי שעה עוד חשבתי לצאת להליכה, כי בטח האוויר קריר וחי. עכשיו הסתכלתי רק על הדייסה וחשבתי: היום כבר לא שלי.
רבקה הניפה את המעיל מהארץ, תלתה אותו בכניסה, חוזרת ומוציאה מהתיק שקית ניילון מלאה.
הבאתי בורקסים. עם כרוב. יוסי אוהב עם כרוב.
תודה.
אל תעשי לי פרצוף תנסי לפחות.
בפנים נשארתי קפואה, אבל בחוץ אני רגועה. שבע שנות אימון.
שבו תצטרפי, אמרתי בנימוס. אוטומטי, כמו נשימה.
כבר אכלתי, רק תה.
הרתחתי מים. התיישבתי מולה עם הצלחת שלי, היא בוחנת מה אני אוכלת.
זה כל מה שאת אוכלת? דייסה במים?
בחלב.
גם ככה. יוסי אכל משהו לפני שיצא?
לא יודעת, ישנתי.
הנהנת הראש המוכרת שלה: זו אשתו, נותנת לבעלה לצאת רעב.
אכלתי בשקט והסתכלתי על היונה על אדן החלון. מחטטת בעקשנות בפירורים של מישהו אחר. עולם משלה.
אולי תחליפי וילון, סקרה רבקה את המטבח. זה דהה לגמרי.
מתאים לי.
יוסי אמר גם שהוא רוצה להחליף.
הוא אף פעם לא אמר לי. כנראה לה אמר, באיזה שיחה שאני לעולם לא אשמע.
הקומקום רתח. מזגתי לרבקה תה, הושטתי צלוחית עם סוכר.
תודה. תגידי לי ליוסי שבאתי.
אין קליטה איפה שהוא. ככה אמר.
איזה מין מקום זה?
זה המקום.
היא שותקת, לוגמת תה.
תביאי צלחת, נכבד כראוי.
הנחתי לפניה צלחת והיא התחילה לערום בורקסים, אחד אחד, מדויק. ריח הכרוב נעים, ובימים אחרים אולי גם הייתי לוקחת.
עכשיו רק הסתכלתי.
תגידי, דיברת בכלל עם יוסי לאחרונה?
כן.
הוא מתקשר כל יום. מספר שעייף, שבלחץ.
הנחתי את הכף.
לחוץ, חזרתי כמו הד.
את מרגישה את זה, נכון? קולה רך לרגע. מתח, כזה.
את מרגישה? את באה פעם בשבועיים.
אני אמא. אני מרגישה.
קמתי, שטפתי את הצלחת. במשך רגע בהיתי בחוץ גבר עם כלב קטן, חום, נמשך אחרי הרצועה אל השיחים, הכל רגוע.
דנה, שמעה את שמה מבוקעת מהמטבח.
כן?
את כועסת?
הסתובבתי. היא מסתכלת עליי, הפנים אומרות: תגידי שאין לך על מה, שנוכל להמשיך.
לא, אמרתי. לא כועסת.
היא הנהנה, לוקחת עוד שלוק.
טוב שכך. אני רק רוצה שיהיה בסדר ביניכם.
אני יודעת.
אני בת ארבעים ושמונה, יוסי בן חמישים ואחת, אמו בת שבעים ושלוש. שבע שנים יחד. לשנינו זה נישואים שניים. חשבתי שתהיה חכמה. שתדעו לסכם. להחליט על החיים. אבל זה תלוי באדם.
רבקה שתתה את התה, קמה.
תראי מה יש במקרר.
למה?
אכין משהו ליוסי, כשהוא יחזור. גבר רעב אחרי דיג.
רבקה…
מה?
היססתי, ואז:
אני אכין.
ההפתעה בעיניה, כאילו אמרתי משהו חמור.
באתי רק לעזור.
אני מסתדרת.
את תמיד אומרת, אבל הוא ירד במשקל.
יוסי בוחר מה לאכול.
הוא גבר, הוא לא יבשל לעצמו.
לא חי פה לבד.
עמדנו זו מול זו, שני מטר לינולאום. הלינוליאום שאנחנו בחרנו יחד, לפני החתונה. אני בחרתי, יוסי הסכים. עכשיו היא אומרת להחליף אותו, כי בשוליים התקפל.
בסדר, אמרה סוף סוף. כרצונך.
קיויתי שתלך, אבל היא ישבה, שלפה את הסריגה שלה והסתדרה בכיסא כמו מישהי שאין לה למה למהר.
לקחתי את הקומקום שלי, מזגתי, ויצאתי לסלון, מתכווצת פנימה. נזרקתי לספה, רגליים בפנים, בוהה בתמונה קטנה נוף של נהר ושדה, עץ ערבה ישן. השקט הרגיע.
ברקע קולה של הסבתא והקולות של הסריגה.
שלחתי לטלפון הודעה לאילה: “היא שוב כאן”. אילה החזירה: “בלי להודיע?” “יש לה מפתחות”. סמיילי עיניים סגורות. “דנה, עד מתי? את חייבת לדבר איתו ישיר”.
שמתי את הטלפון בצד.
ניסיתי. פעם, פעמיים, שלוש. פעם ראשונה, כשהבנתי שרבקה את יוסי באה לפגוש, לא אותי. אמרתי לו שצריך להודיע. הוא אמר: אמא, ככה היא רגילה. אמרתי: זה הבית שלנו. הוא: תני לה לבוא. אמרתי: שתתקשר לפחות. הוא: את מגזימה.
פעם נוספת, אחרי שסידרה מחדש את כל התבלינים על המדף, לטעמה. עמדתי, בהיתי, מרגישה שאיבדתי משהו. זה היה המדף שלי. אלו התבלינים שלי. לא ידעתי איפה כלום.
יוסי אמר: תסדרי מחדש. לא זה העניין, הסברתי. לא הבין.
פעם שלישית, כשהגיעה כשלא הייתי, ניקתה את כל הדירה. מי נעלב שמנקים לו? כנראה אני. כי זה אומר שאפשר להיכנס מתי שרוצים. גם לחדר השינה, גם לדברים שלי.
יוסי אמר: אמא השתדלה. אז מה הבעיה? הבעיה שזה לא הבית שלה. הוא אמר: זו הדירה שלי. עניתי: גם אני גרה כאן.
ושוב: “אני לא מבין מה את רוצה.”
עוד שיחה, ועוד אחת. כלום.
במטבח שמעה קולות מאחור מים, סכין, דפיקה על קרש. הלכתי לראות.
מה את עושה?
שמה סיר. יוסי אוהב מרק סלק.
ביקשתי לא לגעת.
זה רק מרק.
זו גם המטבח שלי.
שלך?
כן.
נו שוין…
שוב לקחה את הסכין. לא ויתרה. לקחתי את הקרש ממנה. חצי בצל קצוץ.
בבקשה, אל.
עומדות קרוב, רואה במצחה את החריצים, בפיה את האכזבה.
את אוסרת עליי לבשל?
מבקשת לכבד שיש לי כאן בית.
הבית של יוסי. הוא נולד פה.
גדל כבר. שבע שנים אני פה.
היא שלפה ממני את הקרש, בעדינות, מניחה אותו שוב.
אדבר עם יוסי, אומרת.
תדברי.
את מתנהגת לא יפה.
מבקשת מרחב.
אה, מרחב. יותר מדי טלוויזיה.
יצאתי מהמטבח. לחדר השני. שקט. רק רעשי בישול מבחוץ. היא מכינה מרק סלק.
ניסיתי לקרוא. לא הצלחתי. התקשרתי לאילה.
היא מכינה מרק.
במטבח שלך.
במטבח שלי.
דנה.
כן.
תדברי עם יוסי היום. לא מחר. היום.
דיברתי.
לא באמת. תמיד רומזת, אף פעם לא אומרת.
הקשבתי. אילה ידעה עליי הכל. צודקת.
אדבר.
תבטיחי.
מבטיחה.
הנחתי את הטלפון, שכבתי במיטה, נושמת את ריח הסלק והכרוב מהמטבח. המוכר הזה שמעולם לא ביקשתי.
חשבון נפש עם עצמי. אני בת ארבעים ושמונה, רואת חשבון, חיה ויוצרת לי בית, שיש לי בו טעם וריח וזמן, ואני לא רוצה את המרק. אני רוצה פשוט לדעת שמקומי שמור.
לקראת שתיים יצאתי התארגנתי, הסתכלתי במראה. עיניים עייפות, אבל לא חיוורות.
במטבח רבקה כבר ערכה. שלוש צלחות, שלוש כפות, לחם, הבורקסים.
בואי, תטעמי, אמרה. מוכן.
תודה, אני אוכלת אחר כך.
יתקרר…
אחמם.
מביטה בי, העיניים פגועות, בלי להסתיר.
דנה, מה לא בסדר?
הכל בסדר.
לא. כל היום את בחדר. בקושי מסתכלת עליי. מה עשיתי?
לקחתי בקבוק מים מהמקרר.
רבקה, בואי נדבר בכנות.
בואי.
את באה בלי להודיע אף פעם. כי יש לך מפתחות. וזה מרגיש לא שלי. שכל פעם שאני נכנסת אני צריכה לנחש אם כבר היית פה.
אז מה? אני קרובה משפחה!
לך יוסי את קרובה. אני כלה שלך. זה לא אותו דבר.
מה?
משפחה זה גם ליידע מראש. לשאול אם זה זמן מתאים.
אני צריכה לבקש רשות מקלה?
הנה, הגיע “רשות”. כאילו לבקש ליידע זה השפלה.
להגיד: דנה, חשבתי לקפוץ בשבת, מתאים? זה לא משפיל. זה מכבד.
באתי לבן שלי!
והוא איננו.
אבל את כאן.
כן. אני גרה פה. אני רוצה לדעת מראש מי בא הביתה.
רבקה קמה, מכניסה את הצלחת שלה למטבח, אוספת את המעיל והתיק. הידיים קצת רועדות. לא חולשה עלבון.
טוב, היא אמרה. טוב.
רבקה, אני לא רוצה ריב.
אני שומעת.
באמת, רוצה שיהיה בינינו הכי בסדר.
הכי בסדר זה להתקשר ולבקש רשות.
זה להודיע. כן.
היא סוגרת את המעיל, לוקחת את שקית הבורקסים.
המרק על הכיריים, תזרקי מה שלא צריך.
הדלת נסגרת בשקט. כמעט כמו עלבון.
נשארתי לבד. המרק על הכיריים. הסתכלתי על הצלחת עם הבורקסים, כיסיתי. כתבתי לאילה: “דיברתי”.
היא: “ואת?”
אני: “הלכה פגועה”.
זה זכותה. כתבה. עשית נכון.
שעות השבת זזות לאט, ואני כבר מדמיינת איך יוסי יחזור ויתקשר מיד לאמא, ואיך השיחה תתנהל, ואני נשארת בין לבין, שוב מסבירה למה.
לקחתי את הספר, הפעם הצלחתי לקרוא. השקט עוזר.
יוסי חזר בשבע. שמעתי אותו מתעסק עם מפתחות, נכנס עם תיק הדייג, הולך למטבח.
הופה, מרק סלק! אמא הייתה?
נכנסתי אחריו.
הייתה. תשב, אחמם.
הוא כבר מוריד מעיל, מציץ בכיריים, שמח. יוסי גדול, חביב, תמיד משתנה מצב הרוח לפי הסיטואציה. שבע שנים אני איתו. מכירה אותו עד העצמות.
הגשה, אוכל, חידושים על השלל של רון. מדבר, אני מקשיבה.
אמא נעלבה? שואל בין כף לכף.
כן, קצת.
דיברתם?
כן. יוסי, אנחנו צריכים לדבר.
הכף עוצרת. מבט מתכווץ.
על מה?
על המפתחות.
שתיקה.
דנה…
אני מבקשת שתחזיר לה את המפתחות.
זו אמא שלי.
אני יודעת. דווקא בגלל זה שתודיע מראש. זה נורמלי. זה מנומס. זה מכבד אותנו.
היא באה לבקר.
באה ללא הודעה, פותחת הדלת, נכנסת, מזיזה, מבשלת מה שלא ביקשתי.
מה רע בזה?
יוסי, כמעט לוחשת. מקשיבה לי? לא למאמא. אני לא מרגישה בית. כל פעם נכנסת ומגלה שזז משהו. לא ככה אמור להיות.
הוא נשען אחורה, מצטלב ידיים.
את מגזימה.
עצמתי עיניים, פותחת.
תמיד אתה אומר את זה.
כי תמיד זה אותו דבר.
מה?
את עושה מזה עניין.
רבקה נכנסה בלי להודיע, שינתה דברים, בישלה זה שיטה. לא מקרה.
אז מה את רוצה? שאגיד לאמא: אל תבואי יותר?
שתגיד: תתקשרי לפני שאת באה.
היא מבוגרת! כבר לא תשנה הרגלים.
היא בת שבעים ושלוש, לא תשעים. היא יכולה להתקשר.
את דורשת ממנה את המפתחות.
מבקשת, לא דורשת.
הוא קם, ממלא מים, מביט בחוץ.
דנה, את מבינה, אין לה אף אחד. מאז שאבא נפטר היא לבד.
אני יודעת. אפשר להתקשר. אפשר לבוא כשמוזמנת. מפתחות זה שליטה.
“דירה לא שלה”, אמר בשקט.
התכוונתי שזו שלנו. לא שלה.
שלי.
עוד פעם זה. תמיד כשנגמרים לו התירוצים.
נכון, אמרתי בשקט.
שתיקה.
לא אחזיר לה את המפתחות.
טוב.
טוב? התפלא.
טוב. החלטת.
דנה, אל תהיי מקפיאה.
אני פשוט הבנתי.
מה?
קמתי. ספל התה בידי.
שגמרתה לבחור.
אני לא בוחר, לא רוצה להעליב את אמא.
שנים אתה לא רוצה. אותי כן אפשר.
אף אחד לא מעליב אותך.
אי־פעם חשבת איך זה, לחיות ככה? שכל רגע נכנסים?
יצאתי.
הוא נשאר.
בספה שמעתי אותו לוחש לטלפון: “אמא, אל תיעלבי… דנה כזאת… תבואי מתי שתרצי…”.
תבואי מתי שתרצי.
שקט בתוכי. לא כואב, פשוט שקט. כמו בית בסוף יום עם חשכה.
נכנס.
דנה.
כן.
בואי לא נהיה כאלה.
איך?
כאלה, שותקים.
יושב קרוב, אני קפואה.
התקשרת אליה?
כן. הרגעתי.
נעלבה?
קצתי.
דנה, את יכולה קצת… להיות גמישה?
גמישה.
היא לבד, דואגת.
הייתי גמישה מספיק. שש שנים. אמרתי בסדר, שוב ושוב. וזה תמיד אותו דבר.
הוא משך ידו.
את לא באה לקראתה.
עייפתי.
אז מה, גירושין?
המשפט נזרק באוויר, כמעט כלאחר יד, כדי שאפחד או אוותר.
לא עניתי.
דנה. שאלתי.
שמעתי.
אז?
אני לא עונה על שאלה שבאה כהפחדה.
זה לא איום.
זה כן. סותם את השיחה.
הוא שוב קם.
את מסבכת הכול.
אולי.
בגלל מפתחות.
לא. בגלל מה שמאחוריהם.
אני מדבר.
אתה מסביר למה לשתוק.
שוב: “אני לא מבין מה את רוצה ממני”.
שבע שנים.
לקחתי את הארנק, מפתחות. לא עליתי מעיל.
לאן?
יוצאת להתאוורר.
יצאתי. שקט בחדר המדרגות. ירדתי, הולכת לפארק.
הלילה כבר ירד. עלים שחורים על פני המדרכות. חשבתי, ולא עליו, לא על אמא שלו. על עצמי. לעולם לא הרגשתי שאין לי חשק בכלל לחזור הביתה. זה חדש.
עמדתי ליד ספסל, לא מתיישבת כי רטוב. רק מסתכלת.
כיתבתי לאילה: “אמר לה לבוא מתי שתרצה”.
תוך דקה שיחת טלפון.
דברי.
סיפרתי בקיצור, בלי דרמה.
הקשיבה עד הסוף.
דנה, אני אגיד לך משהו אמיתי. זה יכאב.
תגידי.
את חיה בדירה שלו. כל עוד זו דירה שלו, את רק אורחת. טובה, קבועה אבל אורחת.
שתקתי.
זה עניין של שליטה. הוא לא יוותר על המפתחות. כל עוד זה הסידור את תשארי לא במרכז.
אני מבינה.
לא. כי אחרת מזמן היית עושה משהו.
ומה עכשיו?
תחשבי. אל תמהרי.
חזרתי, לא ישר לדירה. נכנסתי לחנות “עשה זאת בעצמך”, ריח ברזל, כלים. פתאום מדף מנעולים. הסתכלתי. בחרתי אחד טוב, עם שלושה מפתחות. שילמתי. 129 שקל.
חזרתי הביתה, שמרו עליי תיקים ומבט עייף של בעלי.
נכנסתי למטבח, הנחתי את החבילה בארון.
יוסי הופיע:
מה קנית?
שטויות.
עמד לידי בשקט.
דנה, חשבתי בזמן שיצאת.
כן?
אני מבין שאת סובלת. אבל אמא לא תשתנה.
הבנתי.
אז פשוט… תקבלי את זה? הכללים פה ברורים. זה לא ישתנה.
אני לא אקבל.
אז מה כן?
שתשב איתה לשיחה אמיתית. שותפות זה שיחה, לא שקט.
תיעלב.
יוסי, די, תשים גבולות.
אולי עדיף שתלכי, אם לא טוב לך.
נשימתי נעצרת, הכול קופא.
אתה מבקש שאלך?
תחשבי.
בסדר.
לקחתי את התה, הלכתי לחדר לישון.
הוא קם מוקדם, נסע לדירה עם רון. “נהיה בערב”. קיבלתי. קפה, מחשבות.
שלפתי את חבילת המנעול מהארון.
שלחתי הודעה לגדי מהקומה מתחת עושה תיקונים קטנים.
“האם תוכל להחליף מנעול היום?”
“מתי שתרצי. חומר יש?”
“כן”.
הגיעה הצהריים.
דנה, שלום. תראי לי את המנעול.
הראה, אהב.
ארבעים דקות דלת חדשה, שלושה מפתחות.
ניסיתי.
עובד חלק.
שילמתי לו. נעלתי.
טלפון לאילה.
החלפתי מנעול.
הוא יודע?
לא.
הוא בא?
בערב.
דנה, זה כבר שיחה אחרת. זה לא קשור למפתחות.
אני יודעת.
את בטוחה?
כן. לא רוצים יותר שייכנסו לי לכאן סתם כך.
זה הדירה שלו.
נכון. עכשיו בודקת את צעד הבא.
היא שתקה.
את כבר בדרך לצעד הבא.
כן.
פרידה.
כנראה.
רשמה לי טלפון של עורך דין.
“את לא פוחדת?”
מוזר, לא. כנראה מזמן החלטתי.
עמדתי במבואת הדירה הזרה־מוכרת, שלושה מפתחות חדשים על המדף.
בערב שמעתי את יוסי מתעסק עם המנעול, שוב ושוב.
צלצול.
ניגשתי.
דנה! מה קרה למנעול?
החלפתי.
שקט.
מה??
החלפתי, יוסי.
בדירה שלי?
כן.
למה?
לא מוכנה יותר שכל אחד ייכנס כאן בלי רשותי.
זו הדירה שלי.
אמרת את זה אתמול.
הוא פתאום יושב, כאילו התרוקן.
את רוצה… להתגרש?
כבר לא שאלה. אמיתי הפעם.
כן.
בגלל מפתחות.
לא. בגלל כל השיחות האלו, כל השנים. אתה תמיד בוחר באמא. תמיד מבקש שאני אתאפס על עצמי. בסוף המלצת לשקול למה אני כאן.
באמת?
ניסיתי. צדקת.
הסתכל. מתמהמה. מבין.
את לא מתבדחת.
לא.
דנה, בואי ננסה לדבר ברצינות.
דיברנו המון. נגמר לי הכוח.
אי אפשר ככה.
אפשר. לקח זמן. לא ראית.
הרים ידיים.
ומה עכשיו?
עורך דין. אמסור לך תאריך. הדירה שלך, לא דורשת דבר. רק זמן למצוא מקום.
כבר חשבת.
כן.
מזמן.
כנראה.
רצה להגיד משהו על אמא.
תספר לה, נתתי לו אישור.
יצאתי.
שקט בדירה, העיר ממשיכה. ילדים צועקים, דלת נסגרת רחוק.
שלושה מפתחות חדשים.
אחד רק שלי. בפעם הראשונה באמת רק שלי.
טוק מהנייד. אילה: “איך את?”
חושבת, עונה: “שקט.”
“זה טוב. שקט זה התחלה.”
אולי.
בחדרון הכניסה על המדף שלושת המפתחות, ולידם המפתח הישן מיותר.
יוסי יצא מהחדר.
דנה, את בטוחה?
הסתכלתי עליו. פנים עייפות, כתפיים שמוטות, הידיים בכיסים. אני מכירה אותו שבע שנים. יודעת איך הוא אוכל. יודעת את הפחדים שלו, את אהבתו העצומה לאמא, שלא השאירה מקום לשום דבר אחר.
כן, אמרתי. בטוחה.
הנהן לאט.
טוב, אמר חרש.
המילה הזאת נשארה בינינו, בחדר, ליד הדלת החדשה, שלושת המפתחות והמעיל. אינני יודעת מה היא בדיוק אומרת. הסכמה? עייפות? או משהו אחר לגמרי.
אספתי תיק.
אישן אצל אילה הלילה.
בסדר.
פתחתי את הדלת. המנעול החדש נשמע ברכות מצוינת, כמו שראוי.
דנה, קרא לי מאחור.
הסתובבתי.
תכתבי?
הבטתי בו, ארוכות.
אכתוב, אמרתי.
ויצאתי.
