יומן אישי יום שלישי
בעלי גדל בבית חם ואוהב. אבל כשהאב שלו היה בן 57, רעייתו הלכה לעולמה. זה היה רגע קשה מאוד עבור חמי, והבנו שהוא צריך תמיכה כדי להתמודד עם האבל. החלטנו למכור את הדירה שלו בתל אביב, לחלק את השקלִים, ולקחת אותו לגור איתנו עד שיצליח איכשהו להמשיך הלאה. זה היה הגיוני.
חשבתי שיגור איתנו רק כחצי שנה, ואז יקנה לעצמו דירה חדשה, אבל לא כך קרה. הוא התחיל ליהנות מלהיות איתנו. לא שילם שקל עבור חשמל או קניות. אני הייתי מבשלת לו, מכבסת את בגדיו, מסדרת לו את החדר. כל מה שהוא עשה היה ללכת לעבודה. עבורו, החיים הפכו לחופשה מתמדת.
כך עברו לנו יחד 11 שנים. לאחרונה הוא התחיל לתת לנו הרצאות על מה ואיך לעשות, קבע חוקים משלו, והרגשנו שאנחנו לא יכולים עוד. החלטנו לקנות לו בית ליד רמת השרון. הוא אדם בריא, עדיין בכושר, יכול לחיות לבד.
רכשנו לו בית ודאגנו לכל מה שצריך כדי שיחיה בנוחות. חמי התחיל להמציא סיפורים על כאבי לב ועל בעיות אחרות. הוא מפנה תירוצים כדי להישאר איתנו. אבל אני כבר לא יכולה. אני רוצה סוף סוף קצת שקט, זמן לעצמי ולמשפחה הקרובה שלנו בלבד. אני באמת עייפה. מה אני אמורה לעשות?
