תארזי את הדברים שלך, פגשתי את אהבת נעוריי, הכריז עופר. כעבור שעה עמד בעצמו עם תיק בדלת.
עופר חזר ממפגש מחזור במוצאי שבת. רותם בדיוק ניסתה להסיר מהצלחת האחרונה את סימן הארוחה.
היה משהו מוזר בעופר. מלא שמחה, סמוק, כאילו הרגע קיבל קידום משמעותי או זכה בפיס. רותם הציצה לעברו תוך כדי ניגוב הידיים במגבת. חשבה לעצמה: “בטח היה אחלה ערב”.
עופר לא אמר כלום. התפשט, הלך לישון.
בבוקר ישב במטבח, נראה אדם שעשה החלטה גדולה בחייו. כמו דמות בסרט ידיים שלובות, מבט רציני. רותם הניחה לפניו קפה ופתחה את המקרר, לבדוק מה נשאר מהקציצות. ואז הוא דיבר.
רותם, אנחנו צריכים לדבר.
“אויש,” עלה בראשה, ההקדמה לכל דבר רע בעולם.
אתמול פגשתי שוב את שירה. זוכרת? סיפרתי עליה. האהבה הראשונה.
רותם זכרה. שירה עלתה בשיחות בערך פעם בחמש שנים, בעיקר כשעופר שתה והתרכך. “היינו ילדים”. סיפור בנאלי.
שוחחנו. הרבה. ובקיצור, רותם, תתחילי לארוז.
רותם הסתובבה. הקציצות נותרו מיותמות על המדף.
מה?
החלטנו להיות יחד. אני ושירה. את מבינה?
רותם הביטה בו זמן ממושך.
הדירה בכל מקרה על שמי, הוסיף עופר, בטון של “סתם שתדעי”. כדאי למצוא משהו אחר.
רותם החזירה את הקציצות לאט למקרר. סגרה את הדלת בעדינות, שלא ינשור המגנט של אילת.
כבר החלטת הכול? שאלה.
כן.
היא הנהנה. נכנסה לחדר.
רותם ישבה על המיטה ובהתה בקיר. תלוי שם לוח שנה עם גורי חתולים, שקנו בשוק הסיטונאי ינואר שעבר. היה צריך לקנות משהו, וזה עלה ארבעים שקל. ינואר חלף מזמן, פברואר גם, אבל הגורים עדיין שם. גור כתום עם פפיון הביט בה באהדה קיומית.
“כך זה,” חשבה.
עשרים שנה חיה עם אדם, שיושב כעת במטבח ומחכה שתתחיל לארוז. עשרים שנה זה המון.
זו הדירה הראשונה בבת ים, שספגו שם מים מהברז והשכן צוריאל השתולל בלילות.
הפשטת הרגל, כשעופר הסתובב אפור שלושה חודשים, ורותם עשתה את עצמה לא שמה לב שהוא שותה במרפסת.
הלילה בבית החולים, כשהביאה אותו עם התקף חריף לרמב”ם והכירורג לחש: “עוד שעה והיה נגמר אחרת”. הקורס הסיום של תלמידיה עופר בא עם פרחים, עמד בדלת, מובך אך מרוצה. כל זה היה, וכל זה לפתע לא נחשב.
רותם קמה. צעדה בחדר. נעצרה מול הארון.
במדף הגבוה בדופן האחורית שכבה תיקיית מסמכים.
עופר עדיין ישב לשולחן. עיניו בסלולרי, כנראה מתכתב עם שירה, פה ושם מחייך. חיוך נבוך אך גאה, כמו אדם שמחכה למחיאות כפיים אחרי הישג משונה.
רותם התיישבה. הניחה את המסמכים על השולחן.
את אוספת מסמכים? עופר העיף אליה מבט.
לא. רציתי להראות לך משהו.
פתחה את התיקייה.
רותם, אולי עכשיו זה לא זמן…
תשתוק רגע.
רותם חיפשה את המסמך. הניחה לפניו.
היה זה הסכם ממון. חמש עשרה שנה לפני, כשהתחיל עופר עסק ראשון יבוא חומרי בניין עו”ד המליץ להשלים. עופר לא התלהב. “שטויות, אנחנו משפחה”. רותם הלכה בעצמה, חתמה אצל הנוטריון, חזרה עם העותק.
עופר אמר “טוב”, דחף את הדף למגירה רחוקה. אחר כך רותם עברה אותו לארון.
היא לא הייתה אסטרטגית, רק מסודרת.
אגב, העסק. אותו יבוא גדול רק ארבעה עשר חודשים התקיים, התמוטט בקול רעש, כמו מבנה עקום מראש.
החובות היו לא קלים. אז רותם בפעם היחידה הציעה למכור את הדירה לפרוע. עופר סירב. אמר: אטפל בזה. ואכן טיפל, לא בשלושה חודשים כפי שהבטיח, אלא בשש שנים, מעט בכל פעם. רותם עבדה במשרה וחצי, לא התלוננה.
עופר הרים את הדף. קרא.
רותם מזגה קפה פושר. שתתה.
חכי, עופר לחש, קולו נעשה רך וזהיר. כתוב פה…
כן, אמרה רותם.
שהדירה שלך במקרה של גירושים.
נכון.
אבל איך…
עופר קרא שוב. השפיל את העיניים.
רותם לא האיצה בו. שיקרא. שיבין. היה לו מספיק זמן אז, התעלם, עכשיו הגיע הזמן לשים לב.
ומה עם ההלוואות? שאל.
הלוואות העסק שלך. סעיף ארבע, הצביעה.
עופר שתק. הטלפון רטט כנראה שירה שאלה מה שלומו. הוא לא ענה.
רותם, אמר.
כן?
כל זה, עשית בכוונה? שמרת במיוחד?
רותם חשבה. אמרה בפשטות:
לא. אני לא משליכה מסמכים.
זו הייתה אמת. רותם שמרה הכל חשבוניות, טפסי אחריות, מדריכים למכונות כביסה שהתקלקלו מזמן, אישורים מהמרפאה משנת תשס”ח. אדם מסודר. זה הכול.
עופר חזר לקרוא, ואז הביט החוצה.
רותם הרימה את התיקייה מהשולחן. שטפה את הכוס בכיור. הביטה לאחור.
עופר. מישהו מאתנו באמת צריך למצוא מקום אחר, אמרה בנחת. אתה צדקת.
וחזרה לחדר.
עופר המשיך לשבת במטבח עשרים דקות, אולי שלושים.
רותם לא ספרה. עסקה בפעולות יומיומיות של אדם במציאות אבסורדית לא עשתה דבר מיוחד. ערמה ספרים שהיו זרוקים ליד המיטה, סידרה את העציץ עם הגרניום מהחלון למדף, ניגבה אבק. כשידיים עסוקות, הראש לא רועש.
עופר הופיע בדלת.
רותם.
היא הסתובבה. הוא אחז בהסכם, כאילו הוא מגן שיכול להצילו, או לא.
רותם, רגע. בואי נדבר כמו בני אדם.
נדבר, אמרה רותם באדישות. בלי רגש.
ההסכם הזה… זו הייתה תקופה אחרת. היינו בטוחים ש…
שמה?
עופר שתק. לא ידע להמשיך. שלא חשב שיפרדו? לא חשב שהמסמך חשוב? או אולי, בכלל לא חשב.
נוטריון אישר, אמרה רותם. הכול חוקי. בדקתי.
מתי בדקת?
לפני כחמש שנים. ליתר ביטחון.
עופר הבין. הבטיח לעצמו לחשוב טוב יותר.
מה, תכננת?
רותם חשבה שוב.
לא. אני פשוט מסודרת, חזרה.
גם זו הייתה אמת. לפני חמש שנים התקשרה לנוטריון בעניין אחר לבדוק משהו בירושה של אמא. באותה הזדמנות ביררה לגבי ההסכם. הנוטריון ענה: “בתוקף, אל תדאגי”. היא הנהנה, ושכחה עד היום.
עופר חזר למטבח. רותם שמעה אותו מסתובב, נרגע, מתחיל לקפל, פותח וסוגר מגירות.
הציצה לשם.
עופר התבונן בפינה.
מה אתה עושה? שאלה.
חושב.
על מה?
לא ענה.
רותם הרתיחה מים.
עופר, קראה, רציתי לשאול משהו. חשבת כבר לאן תלך?
הביט בה.
שתיקה.
הבנתי, אמרה.
עופר כנראה דמיין את הסצנה אחרת. הוא אומר את “הדבר הגדול”, רותם נשברת, הולכת לאמא. הוא נשאר עם הדירה. שירה באה. הכול מסתדר כחוט החלום.
המסמך שהשאיר מזמן לא השתלב בתסריט.
רותם הכינה תה.
אני לא הולכת, אמרה. הדירה שלי, ואני נשארת.
עופר שתק.
אז איפה אני…
אצל שירה, הזכירה. הרי החלטתם ביחד.
שירה לא עוררה בה כעס. אפילו אדישות. שירה הייתה דמות מסיפור אחר, כזה שעופר תפר לעצמו בשמפניה ובזיכרונות רגשניים מהתיכון. רותם רק הפריעה לעלילה.
נו, ככה זה.
היא… החל עופר ועצר.
מה?
היא לא יודעת בדיוק. לא דיברנו על זה בפרטי פרטים. לא ממש מוכנה.
רותם הניחה את הכוס.
עופר.
מה?
אתה באמת אומר לי “תארזי” כשהיא בכלל לא יודעת לאן תלך?
שוב שתק. הפנים גילו שהיא צודקת.
יש גברים שמקבלים החלטות גדולות, מתקשים בפרטים.
רותם קמה, שלפה תיק בד חום, הניחה על השולחן.
הנה, אמרה. קח מה שצריך.
רותם.
עופר. החלטת. קיבלתי. עכשיו תעשה.
הביט בתיק. ובאותו רגע, משהו בו נשבר.
הלך לארוז.
רותם נשארה במטבח. שמעה את הדלתות, מגירות חורקות, ברזל דופק אולי סכין גילוח.
עשרים שנה. ולמה שנשאר מספיק תיק אחד.
כעבור שעה, יצא עופר עם התיק. על פניו מבוכה, לא חרטה, רק הלם מגלי האירוע.
רותם, מלמל. אני אתקשר.
טוב, ענתה.
נצטרך, ל… הטפסים…
תתקשר, נתאם.
עמד רגע. חיכה, כנראה, לדמעות, ריב, פיוס. שום דבר לא חיכה לו.
יצא מהדלת.
שלושה שבועות אחר כך, רותם שמעה מעידית, קולגה לשעבר שיודעת הכל, שאצל עופר ושירה הדברים פחות הסתדרו.
שירה התברר גרה אצל אחותה יחידת דיור, בעל, שני ילדים. רחוקים מהפנטזיה. עופר כמובן לא הלך לשם. שכר חדר אצל אלמנה מתקשה ביהוד, שאסרה לעשן ודורשת לדווח מתי באים אורחים.
כשהבינה שאין דירה לעופר, שירה איבדה עניין. כנראה, הפנטזיה של גבר שעוזב הכל בשביל אהבה, יותר הגיונית ממציאות של תיק ביד וחובות. אהבת נעורים, מסתבר, תמיד יפה ממרחק. מקרוב, זה כבר משהו אחר.
רותם הנהנה, מזגה תה.
אז איך את? שאלה עידית, בטון של “אני פה אותך לחבק”.
בסדר, ענתה.
זו הייתה אמת. בשלושת השבועות האלה נרשמה לקורס עיסוי שתמיד רצתה, התקשרה לחן שלא פגשה שנים נפגשו, דיברו שעות. קנתה מנוי לבריכה. דברים קטנים, שהם בעצם החיים.
בערבים, בדירה השקטה, לפעמים חשבה על עופר. ללא כעס. ככה פשוט. והרגישה טוב שעופר זה שפתח את הדלת. ספק אם הייתה פותחת בעצמה.
ועל הקיר עדיין לוח השנה עם הגורים. ינואר, פברואר, והגור עם הפפיון הכול במקומו. רותם חשבה שחייבים סוף סוף לעבור לחודש הנוכחי.
ואז החליטה: יש זמן.
