שלושה מפתחות חדשים
– נועה, את לא נראית משהו… שוב הדיאטות שלך? קול של שרה, חמותי, רחש ברחבי הכניסה, אפילו בלי שלום.
עמדתי במטבח עם חלוק ישן, ערבבתי דייסת שיבולת שועל וחשבתי לעצמי שסוף סוף שבת אחת כולה שלי. שלמה. משמונה בבוקר עד הערב. ירון יצא לטיול דיג בכנרת עם רוני מהבניין מול, אמר שיחזור לארוחת ערב. כבר תכננתי הכל בראש קודם כל ארוחת בוקר בשקט, אחר כך לשוטט בפארק ליד הבית, בסוף לקרוא בשקט ספר בלי למהר לשום מקום. ימים כאלה כמעט לא קורים.
ואז.
הסתובבתי. שרה כבר נכנסה למטבח, הורידה את המעיל ותלתה אותו בחיפזון על גב הכיסא. המעיל גלש על הרצפה והיא אפילו לא שמה לב.
– שלום, שרה, אמרתי בקור רוח, כבר מזמן התרגלתי לאוטומט הזה.
– שלום שלום. איפה ירון?
– בדיג.
היא נעצרה והביטה בי כאילו הודעתי לה על נס.
– איך בדיג? הוא לא סיפר לי כלום.
– כנראה שכח להגיד.
הדייסה השתחלה בתוך הסיר, הורדתי את הלהבה. בחוץ, השמים אפורים של נובמבר, שקט בלי רוח. חשבתי רק לפני חצי שעה על הליכה, אוויר ירושלמי קריר וניחוח של שלכת. עכשיו הבטתי בדייסה וידעתי שהיום הזה כבר לא יהיה שלי.
שרה הרימה את המעיל ותלתה אותו במבואה, חזרה, התיישבה ליד השולחן והוציאה שקית מהודרת מהסופר.
– הכנתי פיתות עם חצילים… ירון אוהב חצילים.
– תודה.
– לפחות תנסי לפני שאת עושה פרצופים.
לא עשיתי פרצופים. הייתי עם הגב אליה, מזגהתי לעצמי צלחת. הידיים שקטות. עמוק בפנים נדחסה קפיץ קטן, אבל כלפי חוץ שקט גמור שבע שנים של אימון.
– תצטרפי לארוחת בוקר, אמרתי. הנימוס הפך לרפלקס.
– כבר אכלתי. רק תה.
הרתחתי מים, מזגתי, שמתי מולה תה, סוכר וכפית. התיישבתי מולה.
– זה מה שאת אוכלת? דייסה על מים?
– על חלב.
– זה בכל זאת רק דייסה. ירון אכל חביתה?
– אני לא יודעת. הוא יצא בשש בבוקר, ישנתי.
ניד הראש המוכר – מחוות “אשתך קמה מאוחר וגבר אוכל על בטן ריקה”.
המשכתי לאכול והסתכלתי על היונה שפסעה ברכס הגג, מנקרת משהו בלתי נראה.
– מתי תחליפי את הווילונות? שרה העיפה עין על המטבח הם נראים אפרוריים.
– אני אוהבת אותם.
– ירון רצה להחליף גם.
ירון אף פעם לא אמר לי. אולי לה. אולי בשיחה ביניהם שכנראה לא אשמע לעולם.
הרתיחה הושלמה. הגשתי תה. הצבתי גם את קערת הפיתות. שרה החלה לסדר אותן, אחת אחת, על הסלון.
– תגידי, אתם בכלל מדברים? התמקדה בפיתות.
– מדברים.
– ירון מתקשר כל יום. מספר הכול. את בקושי מדברת.
– מה הוא מספר?
היא נעצרה לרגע, חזרה לשגרה.
– שמעט עייף, שהבית לא רגוע.
הפסקתי לאכול.
– לא רגוע, שיחזרתי את המילים שלה.
– את הרי מרגישה את המתח ביניכם. אני יודעת.
– אתם אומרים את זה כשאת באה פעם בשבועיים.
– אני אמא. אני מרגישה.
הלכתי לשטוף את הכלים. הסתכלתי מהחלון אל החצר. איש עם כלב קטן. השליט משך אל השיחים והאיש הלך אחריו, רגוע, יד אחת בכיס. תמונה רגילה.
– נועה קראה שרה.
– כן.
– את לא נעלבת, נכון?
הסתובבתי. המבט שלה מוכר עד זרא בלתי מתחרט אבל מחכה ל”לא, מה פתאום, הכול בסדר”, כדי שתוכל להמשיך.
– לא, אמרתי. לא נעלבת.
– טוב מאוד. אני לא נגדך. אני רוצה שיהיה לכם טוב.
– אני יודעת.
אני בת ארבעים ושמונה. ירון בן חמישים ואחת. לאמא שלו שבעים ושלוש. נשואים שבע שנים, לשנינו זה נישואין שניים. תמיד חשבתי שזוגות בנישואים שניים יותר נבונים. טועים פחות, יודעים מה רוצים.
גיליתי שזה תלוי בכל אחד.
שרה סיימה תה, קמה.
– אפשר לראות מה יש במקרר?
– למה?
היא כבר בדרך לשם.
– אראה מה לבשל לירון כשיחזור. דייגים תמיד רעבים.
– שרה.
– מה?
שנייה שותקת, ואז : אני אבשל.
היא עוצרת, יד על ידית המקרר, מבט מופתע.
– נועה אני רק באה לעזור.
– אני מעריכה, אבל אני אסתדר.
– תגידי תמיד ככה. אני רואה איך אתם אוכלים. ירון רזה.
– ירון אוכל מה שרוצה.
– הוא גבר, לא יכין לעצמו.
– הוא לא חי לבד.
מבטים מצטלבים. בינינו שני מטר לינולאום משובץ. יחד בחרנו אותו לפני החתונה, עם ירון. אז עוד הייתי אופטימית. היום שרה אומרת שצריך להחליף.
– טוב, מוותרת. כמו שתרצי.
היא אוספת את חפציה שוב מתיישבת. חשבתי שתלך, כבר מרגיע בפנים.
– אשב אצלכם ואמתין לירון, הודיעה.
הקפיץ מתכווץ שוב.
– הוא יחזור רק בערב.
– לא מחכה לי שום מקום.
הוציאה סריגה, התמקמה לה.
השקעתי תה ויצאתי לסלון.
שם התיישבתי בספה, התכרבלתי עם רגליים, ובהיתי בקיר. שם תלוי נוף קטן במסגרת רכשתי בשוק מחנה יהודה לפני שלוש שנים. נחל ירוק, ערבה עתיקה, שלווה. תמונה שקטה. אהבתי מאוד.
מהמטבח נשמעו מחטי הסריגה.
שלפתי את הסלולרי וכתבתי לרותם: “היא כאן שוב”. רותם ענתה: “בלי להודיע?” כתבתי: “יש לה מפתחות.” רותם שלחה אימוג’י עיניים סגורות: “נועה, עד מתי זה? דיברת פעם איתו באמת?”
הנחתי את הטלפון.
כבר דיברתי פעם ראשונה אחרי שנתיים, כשהבנתי ששרה באה בעצם לירון, לדירה שהיתה רק שלו. אמרתי: ירון, חשוב להודיע. הוא אמר: היא אמא, ככה רגילה. עניתי: זה הבית שלנו. הוא: מה אכפת, שתבוא. ביקשתי: בלי טלפון? הוא: את מגזימה.
שיחה שנייה כשסידרה מחדש לי את התבלינים במדף. חזרתי, עמדתי ובהיתי מה כל כך הפריע לי? זה היה מדף שלי. לא התבלינים. הסדר. ירון אמר: את יכולה להחזיר. אמרתי: זה לא העניין. לא הבין. אולי לא רצה להבין.
שיחה שלישית כשנכנסה וניקתה הכול בזמן שלא הייתי. צחוק, נכון? למה להיעלב? נפגעתי. כי אפשר להיכנס כשאני לא פה. לחדר שינה, לראות את החפצים. פתאום גם הבין משהו מפחיד.
ירון שוב אמר: היא רק רצתה לעשות לך טוב. אני יודעת, עניתי. אז מה הבעיה? זה המפתח שלה. זה הדירה שלו. וגם שלי, ניסיתי להדגיש. אני לא מבין מה את רוצה.
זה נשאר. אני לא מבין מה את רוצה.
מהמטבח שמעו רעש מים, פתיחת מקרר, רשרוש שקית.
נכנסתי. היא כבר פרסה בצל.
– מה את עושה? שאלתי.
– מרק עוף עם קניידלך. ירון אוהב.
– שרה, ביקשתי לא לגעת באוכל.
– נועה, מה כבר קרה.
– אני מחליטה מה מבשלים כאן.
הניחה את הסכין.
– במטבח שלך, אה?
– כן.
– טוב, חותכת שוב.
נטלתי את הלוח ממנה. הבצל נשאר, חצי חתוך.
– בבקשה, מספיק, אמרתי.
עמדנו קרוב. ראיתי את הקמט על המצח שלה, את הלחץ בשפתיים, את הניצוץ הזה בעיניים.
– את אוסרת עלי לבשל?
– אני מבקשת לכבד גם אותי.
– איזה כבוד. רואה יותר מדי טלוויזיה, נועה.
התרחקתי לעבר החלון. היונה עפה, הגבר עם הכלב נעלם. החצר היתה ריקה, עלים כתומים דבוקים למדרכה.
– נועה, עכשיו כמעט בלחישה. אל תכעסי. אני רק מנסה לעזור.
– אני יודעת.
– ירון מתייבש בלי אוכל של בית.
– אני מוצאת זמן.
– גם טוב. אז תני לי רק לעזור.
שוב ממשיכה, שומעת רק מה שמתאים. השאר עובר הלאה.
יצאתי. סגרתי דלת לחדר שינה. התיישבתי במיטה. שמעתי ממנה את קולות הטיגון. היא בישלה.
ניסיתי לקרוא. בעמוד השלישי כבר לא הבנתי כלום. סגרתי את הספר.
התקשרתי לרותם.
– היא מבשלת, אמרתי.
– במטבח שלך.
– כן.
– נועה, טון קשוח. היום את מדברת עם ירון. לא דוחה. מדברת.
שתקתי. רותם צדקה. כבר שלוש שנים היא אומרת לי: בלי רמזים, תגידי ברור. פחדתי. לא מירון. הוא לא היה בן-אדם רע, סתם רגיל לשקט ולאמא, לא מתמודד עם קונפליקטים. רותם קראה לזה אינפנטיליות, אני הרבה זמן לא הסכמתי.
– אדבר, הבטחתי.
– תתקשרי לי אחרי.
הנחתי את הטלפון, שכבתי ובהיתי בתקרה. הריח היה טוב. מרק עוף אמיתי. אבל לא ביקשתי אותו.
חשבתי על זה שאני רואת חשבון בצפון תל אביב, שעובדת במשרה מלאה ומספיקה לבשל ארוחים ביתיים. שיש לי חיים והרגלים ודעות על איך שבת צריכה להיות. לא ביקשתי מרק. לא ביקשתי שיסדרו לי את החיים.
שעתיים אחרי קמתי, הצטחצחתי. הסתכלתי במראה עיניים עייפות, לא חיוורות כמו ששרה אמרה. פשוט רגילה.
במטבח פרשה שרה שלושה סטים, כף, מזלג, סכו”ם, לחם, פיתות.
– תתיישבי, פקדה המרק מוכן.
– תודה, אני אוכל מאוחר יותר.
– יתקרר.
– אחמם.
המבט שלה עלבון גלוי, לא מוסתר.
– נועה, מה את רוצה ממני?
– כלום.
– בטח שכן. כל היום בחדר, בקושי מדברת. מה עשיתי לך?
נשענתי על השיש, מזגתי מים.
– שרה, בואי נדבר רגע באמת.
– דברי.
– את באה בלי להודיע. כל פעם. כי יש לך מפתחות. כל פעם שאני חוזרת, אני תוהה אם את כאן או כבר היית.
– אני הרי משפחה, מה זה משנה?
– את משפחה של ירון. אני בעיניך כלה. זה קצת אחר.
היא מתיישרת.
– משפחה זה משפחה.
– משפחה מתקשרת לפני שהיא נכנסת.
– לבקש רשות מהכלה?
“לבקש רשות” המילה שתמיד עולה בדיוק במקום הזה.
– להגיד “נועה, אני רוצה לבוא, אפשר?” זה כבוד. לא רשות.
– באתי לבן, לא אלייך.
– והוא לא כאן.
– אבל את כן.
– נכון. וגם אני ראויה להודעה לפני.
שרה קמה, אספה את הצלחת והתיק, לבשה את המעיל, ידיים רועדות. לא מחולשה מכעס.
– טוב, אמרה. טוב.
– שרה, אני לא רוצה לריב.
– אני מבינה.
– באמת.
– נורמלי זה להתקשר ולבקש רשות?
– להודיע כן.
היא לקחה את השקית עם הפיתות.
– המרק על הגז. השאר תזרקי.
הדלת נסגרה בשקט. היה בזה משהו הרבה יותר קשה מטפיחה.
נותרתי לבד במטבח. המרק התבשל באמת על הגז, בסיר הגדול מהארון התחתון. לא ידעתי שאפילו יודעת על קיומו. בקושי השתמשתי בו בעצמי.
מזגתי לעצמי קערה, אכלתי בדממה ובהיתי בחלון. מרק טוב. לא אתכחש.
שטפתי כלים, סידרתי את הצלחת מכוסה שתשמור טריות, שלחתי הודעה לרותם: “דיברתי.”
רותם: “נו?”
“הלכה פגועה”.
רותם: “זו זכותה. טוב עשית.”
הנחתי את הטלפון וחשבתי על הערב שמחכה לי. ירון יבוא, יראה מרק ופיתות, ואצטרך להסביר. שזה ימשך דקות ארוכות. שהוא בוודאי מיד יתקשר לאמא לפני שיתפשט. המשפטים כבר התגלגלו לי בראש. “נו למה היית צריכה?”, “היא רק עזרה”, “אז מה הבעיה”.
לקחתי את הספר, חזרתי לספה הפעם המילים הסתדרו. השקט עוזר.
ירון חזר סביב שבע. שמעתי אותו בחוץ, מתעסק במפתחות, נכנס פנימה, כיסא, כנראה קופסת דגים, הלך למטבח.
– או, מרק עוף! שמח אמא היתה?
הלכתי אחריו.
– היתה. שבו, אחמם לך.
הוריד את המעיל, העיף אותו לוו, הסתכל לכיוון הכיריים כבר עם חיוך של ילד שמצא מתנה. ירון היה גבר גדול, מעט כבד גוף, עם פרצוף עגול טוב ועיניים שוחקות כשהכול בסדר אלא אם כן משהו מפריע אז נכנס מין עננה אפורה. הכרתי אותו שבע שנים. ידעתי כל תנועה.
הכנתי לו מרק, הגשתי, הוא כבר ישב, הבחין בפיתות ושמח.
– לנסות? עמדת בטעם?
– כן.
– טובים?
– טובים.
התחיל לאכול. אני מולו עם תה, והוא מדבר על דגים, שרוני עלה על בורי מיוחד, ואצלו לא היה משהו, אבל אוויר מדהים.
הקשבתי, מהנהנת.
– היא נעלבה? שואל פתאום.
– קצת.
– דיברתם?
– כן. ירון, צריך לדבר ברצינות.
הכניס את הכף לצלחת. שינוי מיידי בפנים, רצינות.
– על מה?
– על מפתחות.
שתיקה.
– נועה.
– ירון, אני מתחננת שתקח ממנה את המפתח.
– זו אמא שלי.
– ולכן חשוב שתודיע מראש.
– הרי היא רק באה לבקר.
– היא נכנסת בלי טלפון, מסדרת דברים, מבשלת בלי לבקש.
– מה כבר קרה.
– ירון, בבקשה, תקשיב לי. לא לה. לי. אין לי הרגשה של בית כאן. כל דקה אני בודקת מה שונה, מה הוא הזיז. אתה לא מבין שזה לא נכון?
הוא נשען אחורה.
– את מגזימה.
עצמתי עיניים, ספרתי בלב.
– תמיד תגיד את זה.
– כי כל פעם את עושה סיפור.
– ירון. זה לא סיפור. היא באה עם מפתח, מסדרת, מבשלת בלי לשאול. זו שיטה.
– שיטה… הוא מגחך. מה את רוצה? שאגיד לה לא לבוא?
– שתתקשר.
– היא רגילה כך שלושים שנה. זה קשה.
– היא “רק” בת שבעים ושלוש. לא מבקשים ממנה לטפס על הר.
– את דורשת לקחת את המפתח.
– מבקשת.
הוא קם, הלך לכיור, שתה מים.
– תביני, היא לבד. מאז שנפטר אבא. אין לה אף אחד.
– ירון, יש גם טלפון, אפשר לבוא עם הודעה מפתחות לדירה שלך זה לא לתחושת ביטחון אלא שליטה.
– דירה “שלך”, ככה?
– התכוונתי שלנו, לא שלה.
– שלי.
ועכשיו זה בא קלף אחרון. זו הדירה שלי.
– נכון, עניתי בשקט.
– לא אקח ממנה את המפתח.
– טוב.
– באמת, טוב?
– עכשיו אני יודעת איך בחרת.
– נועה, למה ככה?
– איך?
– קרירה.
– פשוט הבנתי.
– מה הבנת?
קמתי, לוקחת את ספל התה.
– שאתה בוחר, אמרתי.
– לא בחרתי, רק לא רוצה לפגוע בה.
– ולפגוע בי זה בסדר.
– אף אחד לא פוגע בך.
– ירון, פעם שאלת את אמא שלך איך זה לגור במקום שכל אחד יכול להיכנס בכל רגע? לא שאלת, כי אתה יודע מה התשובה.
עפתי לסלון. הוא לא בא אחריי.
ישבתי והקשבתי איך הוא מתהלך, מתקשר: “אמא, אל תתרגשי… נועה כזאת… תבואי מתי שאת רוצה…”
תבואי מתי שתרצי.
ישבתי. בפנים היה שקט. לא כאב, פשוט שקט.
נכנס אחרי רגע.
– נועה.
– כן.
– אל תהיי כזאת.
– איך?
– בשקט כזה.
התיישב לידי. לא התרחקתי, רק הסתכלתי על הידיים.
– התקשרת אליה?
– כן. הרגעת אותה.
– נעלבה?
– קצת.
– הבנתי.
– נועה… אני באמת מבין שלא פשוט לך. אבל אולי קצת… תוותרי.
– וויתרתי שש שנים ברצף, ירון. הקשבתי. הבנתי. התפשרתי. אמרתי לא נורא. הסכמתי. ובסוף? הכול נשאר אותו דבר.
הוא משך ידו.
– את לא רוצה לפגוש אותה חצי דרך.
– הלכתי חצי דרך לבד.
– ואז, מה, להתגרש?
הוא השליך את המילה כאילו היא ריקה כמעט צוחק, רוצה שאירתע.
לא עניתי.
– נועה. שאלתי.
– שמעתי.
– ומה?
– לא עונה לאיום.
– זה לא איום.
– אמרת אותו רק בשביל לסיים את השיחה.
הוא קם.
– את מסבכת.
– אולי.
– על מפתחות.
– על מה שמאחוריהם.
– אני מדבר איתך.
– אתה מסביר לי למה לשתוק.
שוב אני לא מבין מה את רוצה.
קמתי. לקחתי את הארנק, המפתחות, שמתי מעיל.
– לאן את הולכת?
– לטייל.
– נועה…
– אני צריכה אוויר.
יצאתי. הדלק בחדר המדרגות נדלק. ריח מרק מעליי. ירדתי, יצאתי לרחוב.
חשוך. הפנסים מציפים את העלים השחורים מהגשם, בדרך לפארק ליד הבית. הספסלים רטובים, עמדתי. העצים עומדים, אדישים ואפלים.
שלפתי את הטלפון, כתיבת רותם: “הוא אמר לה תבואי מתי שתרצי.”
רותם התקשרה מיד.
– ספרי.
סיפרתי. קצר. רותם הקשיבה ארוכות.
– נועה, אני אגיד בלי מילה מתוקה: את גרה בדירה שלו. תמיד תהיי אורחת.
– אני מבינה.
– את לא באמת מבינה. אחרת היית פועלת. הוא לא ייקח ממנה את המפתח כי המפתח קובע שזו דירה שלו, ואת זמנית.
שקט.
– מה תעשי?
– עוד לא יודעת.
– לא למהר. תחשבי.
הכנסתי את הטלפון, המשכתי להסתובב. הלכתי לרחוב מקביל, ליד יש חנות כלי בית עד תשע. נכנסתי.
ריח גומי, מתכת. כלים, מנעולים. עמדתי מול המדף, הרמתי מנעול, החזרתי. בסוף לקחתי אחד איכותי, שלושה מפתחות. הסתכלתי על המחיר.
עמדתי שם שלוש דקות. המוכר בקופה בקושי שם לב.
ואז שלפתי כרטיס אשראי, שלמתי (שלוש מאות שקל, נניח). יצאתי.
בבית ירון ישב בסלון, טלוויזיה. כשנכנסתי הביט:
– איפה היית?
– טיילתי.
– הרבה.
– כן.
הלכתי למטבח, הנחתי את השקית על הכיסא, מזגתי לעצמי מים, שמתי את השקית בארון מתחת לכיור.
ירון נכנס.
– מה קנית?
– כלים.
הנהן, מזג לעצמו תה. עמד בחלון.
– נועה, אמר חשבתי בזמן שטיילת.
– כן?
– אני מבין שאת לא בנוח. אבל אמא… ככה היא. לא תשתנה. את יודעת.
– כן.
– אז אולי… פשוט לקבל את זה?
– לקבל.
– כן. לפחות יש מרק, פיתות…
– ירון. אני לא אקבל.
החיוך נעלם.
– אז לא יודע מה להגיד.
– לא צריך. רק תעשה פעם אחת.
– מה?
– תדבר עם אמא שלך. באמת. לא תרגיע תסביר. שאצלנו יש חוקים. שלא נכנסים בלי להודיע. שלא מסדרים למישהו אחר במטבח.
– תיעלב.
– אולי.
– היא זקנה.
– זו תשובה?
– אני לא מתכוון…
– אז מה?
שם את התה, מסתכל עליי בעיניים.
– נועה, אם כל כך רע לך, אולי… אולי את צריכה לשאול אם את אמורה להיות כאן בכלל.
“אם את אמורה להיות כאן בכלל.”
משהו בתוכי שקט. לא נשבר, לא נפל. שקט.
– אתה מציע שאלך?
– אני מציע לחשוב.
– טוב, עניתי אחשוב.
נכנסתי לחדר שינה עם הכוס. לא קראתי. רק שכבתי בשקט עד שהוא כיבה טלוויזיה, עשה סיבוב אמבטיה, נכנס למיטה.
– ישנה?
– לא.
– אל תעשי מזה כזה סיפור.
– אני חושבת.
– על מה?
– על מה שאמרת.
נשיפה. הסתובב על הצד. נרדם תוך חמש דקות, כמו תמיד.
בבוקר קם, אכל, נסע ליום שוב עם רוני. אמר: אחזור בערב. הנהנתי. יצא.
שתיתי קפה. ישבתי שקטה. חזרתי למטבח, שלפתי את השקית, הנחתי על השולחן. הייתי שם דקות ארוכות.
שלחתי הודעה ליצחק, שכן מהקומה למטה, עושה תיקונים אצל כולם בבניין.
יצחק יש לך זמן היום? אני צריכה להחליף מנעול לדלת כניסה.
תוך עשר דקות: שעה שתיים אני פנוי. מנעול שלך יש?
כן. עניתי.
מצויין, תיידעי כשאת בבית.
סיימתי קפה, שטפתי כוס, עמדתי מול החלון. יונה חזרה. לא בטוח אותה אחת. יונים תמיד דומות.
יצחק הגיע בעשר לשתיים. גבה קומה, מזוודה של כלים.
– שלום, נועה. מה יש?
הראיתי לו.
– בחירה טובה, אמר. חצי שעה זה יהיה גמור.
אני במטבח, ברקע רעש עבודה.
– סיימתי, קרא יצחק. שלושה מפתחות, הנה.
הכנסתי את המפתח, סיבוב חלק.
– עובד טוב.
– מנעול איכותי. תרצי שאקח את הישן?
– קח.
שילמתי לו (עוד 100 ש”ח אולי). נשאר שקט.
שלחתי לרותם: “החלפתי מנעול.”
רותם: “הוא יודע?”
“לא.”
“מתי יחזור?”
“בערב.”
– נועה, זו מסיבת סיום. זה לא על מפתח.
– יודעת.
– את החלטת פירוש.
– החלטתי.
– את רוצה להתגרש.
– כן.
– מגיעה לך עורכת דין, אני אשלח לך טלפון.
כתבתי.
– רותם… לא מפחיד לי. דווקא שקט.
– כי כבר הבנת בפנים מזמן ועכשיו את פשוט מאפשרת לעצמך.
אולי. עמדתי בכניסה, עם שלושה מפתחות.
ירון חזר סביב שש. שמעתי אותו מטפס במדרגות, בוחן את המפתח, לא מצליח.
עוד סיבוב.
צלצול.
לא פתחתי מיד. חיכיתי שנייה.
– נועה! המנעול לא נפתח.
– החלפתי.
שתיקה.
– מה?
– החלפתי מנעול, ירון.
– תפתחי.
פתחתי. עמד מול הדלת, עם ציוד דייג, תיק. המום.
– החלפת מנעול.
– כן.
– בדירה שלי.
– כן.
– למה?
נסוגותי הצידה. נכנס, פשט מעיל, הניח את הציוד.
– נועה…
– אני מאזינה.
– מה קורה כאן?
– החלפתי, כי יותר לא יקרה מצב שמישהו נכנס בלי לבקש רשות.
– זו הדירה שלי.
– כן, אמרת אתמול.
– נועה! את מבינה מה עשית? מנעול חדש, אני… יכול לדבר על זכויות קניין!
– תדבר.
– לאמא שלי כבר אין מפתח.
– נכון.
– נועה… חשבת שאת עושה טעות?
– חשבתי. עשיתי.
הוא מתיישב, רגליים מכבידות.
– את… את באמת מתכוונת להתגרש.
זה לא שאלה.
– כן.
– בגלל מפתחות.
– לא. בגלל שבע שנות שיחה שעל כל אחת בחרת לא לשנות. ביקשת שאקבל. אמרת שאחשוב אם נכון לי פה. חשבתי. צדקת, רק בכיוון שונה.
הביט בי הרבה זמן.
– לא מתבדחת.
– לא.
– נועה, רגע… נדבר שוב. אשב…
– דיברנו שבע שנים. נמאס לי.
– ככה ללכת?
– לא הולכת בבת אחת. הגעתי לזה. לא רצית לראות.
קם, הסתובב.
– אז מה עכשיו?
– עכשיו עורך דין. לא מבקשת כלום מהבית. אארוז ואצא.
– תכננת את זה.
– כבר מזמן.
ישב, לראשונה בלי מילה.
– אמא… התחיל. לא המשיך.
– דבר איתה, אמרתי. זכותך.
יצאתי שוב לסלון. חשוך, דמדומים. ארזתי ספר לסקית. עוד כמה דברים קטנים. לא מיהרתי.
אחרי דקות שמעתי אותו מדבר בשקט, אמא על המוקד.
בחוץ נובמבר הופך ללילה; העיר ממשיכה בלעדינו. ילדים צווחים בחצר.
בתוך היד שלי עצבית שלושה מפתחות.
אחד שלי. לראשונה רק שלי.
הטלפון רטט. רותם: “איך את?”
חשבתי. כתבתי: “שקט.”
החזירה: “שקט זה התחלה טובה.”
הנחתי את הטלפון. מחר יש המון סידורים: עורך דין, דירות, לחשוב איך להמשיך. הכל מסובך ומעייף, אבל עכשיו שקט.
בכניסה מונחים שלושה מפתחות על מדף קטן. לידי המפתח הישן לא מתאים.
ירון יצא.
– את בטוחה?
הסתכלתי. על העיניים, על הכתפיים, על הידיים בכיסים. הכרתי אותו שבע שנים, ידעתי הכול, גם איפה נגמר לי המקום.
– כן. בטוחה.
הנהן לאט. מין קבלה של הפסד.
– טוב, אמר להדו.
המילה נשארה תלויה. קבלה? תשישות? אין לי עדיין שם.
לקחתי את התיק.
– אשן אצל רותם.
– בסדר.
פתחתי את הדלת, המנעול החדש עבד חלק.
– נועה, שמעתי אותו מאחור.
הסתובבתי.
– תעדכני?
הבטתי בו. ארוכות.
– כן, אמרתי. אעדכן.
ויצאתי.
