יומן אישי, תל אביב, מרץ
אני עומדת ליד הכיריים, מביטה באדים שעולים לאט מעל סיר של דייסת סולת. לא סולת כמו שהייתה פעם אצל אמא שלי, אלא זו מהסופר, בשקיות בזול, אפורה ועם טעם טיפה מריר. אני מערבבת בכף, מכסה את הסיר ונשענת קלות על המקרר. הישן שלי, מקרר “אמקור” מרעיש כהרגלו, כאילו מהנהן בהסכמה לתנועה שלי.
מהחלון אני רואה שוב את רחוב בן יהודה. בניינים נמוכים, עצי פיקוס ששורשיהם מרימים את המדרכות כל אביב, והקיוסק של אלי בפינת הרחוב, בו הוא מוכר פרחים וקפה הפוך. אני גרה פה כבר שתים עשרה שנה, הרחוב הזה כבר נטוע בי כמו הצלקת על האגודל שלי, כמו הידיעה שבמדרגות ליד קיים חריץ שתמיד נתקעת בו העקב.
דניאל נכנס למטבח, בלעדיי להקיש. גבוה, כתפיים רחבות, חולצה תכלת שלא ראיתי לפני ידעתי את זה פתאום, ולא מיד, בהרף הריח שעבר: פרחוני, עדין־מתוק, ממש לא הבושם שלי, לא דיאודורנט גברי, לא ריח של מושב בעור באוטו שלו.
מה קורה, לוחמת שלי? הוא מציץ לסיר ועושה פרצוף. עוד פעם ארוחת עוני?
סולת, אמרתי. עם בצל.
בצל? יופי! זה כבר לוקסוז. הוא טופח לי על הכתף. עוד מעט הכל יסתדר. תראי, הבית בגני בן צבי יחכה, תזכרי.
אני מהנהנת, לא באמת מתוך הבנה, אלא בעיקר מעייפות. הראש שוב מסתחרר, יום שלישי ברצף. חלש, כאילו החדר נטה בקצת. יודעת שזה מהאוכל. יודעת, שותקת.
אכלת היום משהו? הוא שואל.
היום אכלתי, לא לדאוג.
בעבודה היה ארוחת צהריים, הכל טוב.
הוא מוזג לעצמו מים מהברז, שותה בעמידה ויוצא לסלון. אני שואלת את עצמי מה עם הסולת ואז מכבה את הגז ומתחילה למזוג לצלחות.
שלוש שנים של חיסכון לימדו אותי הרבה. במקום קוטג’ אני קונה לבן הכי פשוט, את המעיל ששיפצתי כבר בעונה הרביעית, את השפצורים שלי ליד המכונה, את זה שלא ביקרתי במספרה מאז סוף חורף תשפ”ב. גוזרת קצת מול המראה הקטנה במקלחת, משתדלת לא להסתכל יותר מדי. לפעמים זה אפילו נראה בסדר. לפעמים לא.
לפני שלוש שנים דניאל הראה לי תמונות. “תראי,” הוא הניח את הלפ-טופ עלי בית קטן בגני בן צבי ליד רחובות, ארבעים דקות מתל אביב ברכבת. בית בלבני, עם עליית גג, עצי רימון בגינה, באר מוקפת אבנים, ברושים גדולים, שלכת בעונה. חלונות ישנים. מרפסת עץ. ספסל תחת עץ שקד פורח.
צריך שלוש שנים להתאמץ, הוא אמר לי. חצי מהפנסיה שלך, מחצי משרה. ועם החסכונות והעבודות שלי בצד. זה הזדמנות לחיים אחרים.
כמה זה עולה? שאלתי שקטה.
הוא אמר. שתקתי. הרבה. מאוד.
בית, דבורה. גינה, שקט. זה אף פעם לא בזול.
הסכמתי. לא מיד, אבל הסכמתי. פתחנו חשבון משותף. כל חודש אני מפקידה לשם חצי מהפנסיה ומהמשכורת. עובדת הנהלת חשבונות בחברת סטארט-אפ של ספרים דיגיטליים לא הרבה, אבל משהו. הוא טוען שמפקיד פי שלוש משלו.
אני מאמינה לו.
לתת אמון – זה כנראה הכישרון שלי. לא מרוב תמימות, אלא ככה בניתי לי את החיים. קל כשמאמינים. אם לא צריך לבדוק כל דבר וזה מעייף.
החורף הראשון עבר בסדר. אכלתי פשוט, התלבשתי צנוע, שיחקתי בלחסוך. כמו ילדה, כשחסרים חטיפים, אז ממציאה מסיבוב אחר והופכת את זה למשחק. הקפדתי על מרקים זולים, למדתי מתכונים באתרי בישול חסכוניים, שמחתי אם קניתי משהו במבצע. זה היה כמעט כיף.
שנה שנייה, הגוף התחיל לדבר. עייפות ברגליים. נמנום שלא עובר משינה. לפעמים באוטובוס אני לא קול את לאן אני נוסעת. רופאה? בשביל מה, קופות החולים מלאות, כסף לרופאה פרטית אין. כי יקר.
אולי תעשי בדיקות? רמזתי לדניאל.
בפרטי?
לפחות בלי תור של שלוש שעות.
עכשיו כל שקל חשוב. אולי תלכי בסניף?
אז הלכתי. המתנה, הפנייה לבדיקות, והמוגלובין נמוך. לא משהו קריטי. הרופאה אמרה “יותר בשר אדום, ברזל, ויטמינים.”
קניתי ויטמינים מהכי פשוטים. בשר אדום היה עבורי חלום.
בשנה השלישית הפסקתי להישקל. רק מבט במראה, זה מספיק. הפנים נהיו חדות, עיגולים כהים מתחת לעיניים, השיער איבד ברק. קניתי במעמד יד שניה ברחוב דיזנגוף מעיל כחול. המוכרת, אישה ג׳ינג׳ית מבוגרת, אומרת לי:
אחלה מעיל, תחזיק שנים.
אני יודעת, השבתי.
גם אנחנו יודעות, היא חייכה בלי שמחה, אבל עם הבנה.
לקחתי את המעיל. בדרך ראיתי את ההשתקפות שלי בחלון. עמדתי לשניה. ואז המשכתי.
דניאל ידע לעודד. הוא ייצר תחושת עתיד, עוד רגע ויהיה טוב. “עוד קצת להחזיק,” זה הפך לפסקול של היומיום.
איזה פייטרית, הוא מחמיא לי.
אני מחייכת. חיוך אמיתי, אבל לא מאושר. זה מה שלמדתי מתי צריך לחייך וזהו.
לפעמים אני מדברת עם הבת שלי, עומר. היא בבאר־שבע, עם שתי בנות ובעל. עסוקה, לא שואלת הרבה. לעולם לא מתלוננת. לא שלי.
אימא, הכל טוב?
בסדר. חוסכים לבית.
עדיין על זה?
כבר כמעט.
כל הכבוד.
ושוב מדברים על הבנות, על מזג האוויר, סידורים. מנתקת וניגשת למטבח.
בסתיו ההוא, השלישי במסע החיסכון, הכל נהיה חד יותר. חוש הריח, פתאום, עניין של גוף שמקבל פחות הוא מגביר רגישות. הריח של בושם לא מוכר על דניאל, באוקטובר, לראשונה.
אחר כך תירצתי לעצמי: אולי מישהי ישבה לידו באוטובוס. קורה. בנובמבר הוא חוזר מאוחר, אומר שהיה בישיבה ארוכה. כשהורדתי את המעיל שוב אותו ריח: נשי, מתקתק. לא שלי.
עייף? שואלת.
שלוש שעות ישיבה. מספיק לשנה.
אני תולה את המעיל, עומדת שנייה, ממשיכה למטבח.
אני אלופה בלדחות מחשבות. חוששת מהצד אליו יובילו אותי. לא בגלל דניאל אלא מה לעשות אם זה נכון.
החשבון המשותף מתמלא מדי חודש. דניאל מראה לי דוח. ספרות שעולות, לאט, אבל עולות.
רואה? אומר. באביב נעשה את הצעד הגדול.
איזה צעד? אני שואלת.
מגע עם בעלי הבית ב”גני בן צבי”. יש שם עניינים.
אני מהנהנת. הכל הצד שלו ניהול, משא ומתן. שלי לחסוך.
בדצמבר הוא מתעכב הרבה. “אירוע חברה,” מסביר. ככה זה, דצמבר. כולם מבלים.
יום אחד, באמצע דצמבר, הוא חוזר ב-1 בלילה. נראה לא שיכור ושבור, אלא, להפך, כאילו היה בפיקניק. עיניים פתוחות, קול בטוח.
נחגגת?
דרישות המשרד. בבית בקושי תשמעי על מסיבות כאלה. רק עוד מעט.
הוא מנשק אותי ופורש לישון. אני יושבת במטבח, מקרר מרעיש. בחוץ גשם יורד.
ינואר אני מוצאת בטעות קבלה בכיס של ז׳קט שלו. בתכנון: ניקוי, הרגל לבדוק כיסים.
קבלה: “מסעדת צדפים”, רחוב אלנבי. 28 לדצמבר. הסכום? אני בוהה בסכום, פעמיים בודקת. זהו התקציב החודשי שלנו לאוכל. כל התקציב.
החזרתי את הקבלה, תולה את הז׳קט. עומדת במטבח, שותה מים סתם. אחר כך שוב.
באותו ערב דניאל חזר, טוען לארוחת עבודה. נראה רגוע כתמיד.
דניאל, במסעדת צדפים זה יקר?
עיניו מורמות לשניה.
מאיפה לי לדעת? מת על חומוס בזול. לא הייתי שם.
אה, סתם פרסומת ראיתי.
הוא חוזר למסך.
פברואר היה קר השנה. מעיל יש שנייה, מתחממת בקפה חם, מסוחררת. שוב לקופת חולים: המוגלובין בגבול. ויטמינים.
איזה ויטמינים? רופאה.
אני עונה. היא שותקת.
אם אין ברירה… אפשר.
משם הביתה.
דניאל קונה פה ושם דברים חדשים. פתאום חגורה, נעליים גבריות, מעוצבות. יקרות.
חדשות?
היה מבצע.
מבצע, אני לוחשת.
מרץ. לא יודעת להסביר איך קלטתי. הודעה קופצת בטלפון שלו: “סיטי אוטו, הרכב החדש שלך מוכן. סרט אדום, כמבוקש. מחכים שתגיע.”
אני עוצרת.
“רכב עם סרט אדום” פינוק של בית סוכנות. כשמכונית חדשה היא מתנה.
לילה, בחושך, אני מבינה פתאום. סרט אדום. לְמִי?
למחרת, מוקדם בבוקר, אני מתקשרת לברר יתרת החשבון. הסכום בדיוק חצי ממה שצריך להיות.
חצי. שנתיים חיסכון, ודבר לא נשאר כמו שחשבנו.
אני יושבת במטבח, ממליטה על המפה עם ציור הפרחים יש כתם ישן מהקפה. כבר חודשים אני מנסה להוריד, לא הולך.
דבורה! קרא דניאל שמת מים לקומקום?
מיד, עניתי.
אני מרתיחה מים. הרגליים כבדות מהרגיל.
לא מיד החלטתי לעקוב. לא אהבתי את המילה הזו, לא משקפת אותי. אבל בערב אחד, הוא שוב יוצא לעוד “פגישה”. אני מתעכבת, לוקחת אוויר, הולכת סתם כך, בעיר.
הרכב שלו חונה ליד קניון עזריאלי, לא משרד או מסעדה. אני מחפשת אותו, ועוקבת בטבעיות: הוא עם אשה, בלונדינית בקוקו, מעיל בז’. הם מדברים קרוב, אצבעות לרגע נוגעות זו בזו.
אני לא מתקרבת. רק עומדת, ממשיכה לשחק כאילו אני כותבת הודעה בטלפון.
בדיוק אז, ביד התצוגה, הוא קונה לה תליון או צמיד, משלם בקלות. היא שמחה, הם יוצאים יחד.
אני מחכה, לא בוכה. בפנים מחניק ודומם.
חוזרת הביתה.
בימים הבאים ממשיכה כרגיל. מבשלת, עובדת, מתזמנת לוחות זמנים. שותקת. דניאל מדבר על האביב, על בית. על פריסה ותשלומים.
אני שואלת כמה חסכנו?
אני לא בטוח, צריך לבדוק.
תבדוק.
אחר-כך.
בערב אני מצלצלת לעומר:
אמא, הכול טוב? נשמעת לי עייפה.
עייפה, אמרתי. עוד חוסכים.
את בטוחה שאת רוצה את הבית הזה? אולי תשקלי פשוט שדרוג כאן בעיר?
דניאל רוצה. וגם אני. עצי הרימון, השקד…
אמא…
הכול טוב, סיימתי. מה עם הילדות?
כשסגרתי, חשבתי: אולי זה בית שבכלל לא קיים. או רק תמונה שמישהו שלח לו. האם ככה מריחים חיים? האם בכלל זה אמיתי?
אחרי כמה ימים התקשרתי ל”סיטי אוטו”:
שלום, מתעניינת בשברולט חדשה, דגם סיטי.
אחלה רכב! אמרה הפקידה. לאחרונה מישהו אסף כאן, סרט אדום יפה. מתנה מרגשת, מלקוח לאשה שלו.
סרט אדום, חזרתי.
כן, היא ענתה. הכול ברמה הכי גבוהה.
תודה.
התיישבתי עם כוס תה. פתחתי את הלפ־טופ. ניגשתי לחשבון. כל חודש הפקדתי סכום קבוע. הצד שלו לא תמיד נכנס, לפעמים פחות מהבטחה.
ואז משיכות. תאריכים, סכומים. לא מעט.
פתחתי את המחברת שלי, שם רשמתי כל קנייה. דף חדש. מחשבת ומחשבת.
התמונה ברורה מדי. שלוש שנים דייסה וזיתים, בגדים מיד שנייה, ויתורים ושקט. והכסף, לאן עף? תכשיטים לאחרות, קבלות, סרטים אדומים, מסעדות שהוא לא יודע עליהן
אני קמה, שותה מים.
בערב, מכינה לעצמי תה ולדניאל “את רעבה?” הוא שואל.
לא, מספיק לי.
בלילה שכבתי במיטה, דניאל ישן בשקט. אני חושבת, עלי. מתי פעם אחרונה עשיתי משהו בשבילי כי בא לי, לא רק מה שצריך.
קפה טוב. אהבתי פעם קפה אמיתי, אחרון לפני שנה וחצי. גבינת עיזים עם ענבים. צדפות אכלתי רק פעם, בטיילת בעכו, כשהייתי צעירה. טעם שנשאר.
החלטה לא נולדה באותו לילה. היא החלה להתרקם לאט, כמו בצק שמרים. בבוקר היא פשוט הייתה שם. שקטה ובהירה.
הימים הבאים היו רגילים. יום חמישי, מתלבשת בישן, עוקבת אחריו שוב.
הוא עם אותה אשה בפארק, ליד הקפה בסוקולוב. נותן לה מתנה. נוגע בכתף. מנשק.
אני מסתכלת עלי כפפות דקות, אצבעות אדומות מהקור. פונה והולכת הביתה.
דירה שקטה, ריקה.
אני לוקחת תיק גדול, אורזת רק דברים שלי בגדים, ניירות, מעט כספים בצד שתמיד שמרתי בנפרד. מעיל יד שניה. אבל הפעם אני בוחרת ז’קט בורדו ישן קטן אבל חמים לא מעיל משומש.
אני כותבת פתק: “תודה על הצדפות והסרט האדום. מקווה שנהנית.”
משאירה במטבח, ליד כתם הקפה הלא יורד.
לוקחת את התיק.
טוב, אני אומרת לעצמי בקול חלש.
יוצאת. סוגרת את הדלת. את המפתח שמתי מתחת לשטיח סתם. לא צריכה אותו איתי.
ברחוב בן יהודה, הערב רגיל: אנשים חוזרים,
כלב מושך בקולר, קיוסק מואר.
אני יודעת לאן אני הולכת.
יש סופר גדול, “סופר-יודאיקה”, ברחוב הבא. תמיד חלפתי על פניו, אף פעם לא נכנסת יקר. תצוגה יפה, אור רך, פירות יפים, רק לקוחות שיש להם.
נכנסתי.
הריח היה של לחם טרי ושל קפה טוב. מוזיקה שקטה, אור חמים.
לקחתי סל.
הלכתי למחלקת דגים וטריים. טונה אדומה, יפה וטרייה. קניתי חתיכה. אחר כך צדפות. גבינה כחולה. לחם דגנים טרי. קפה איכותי אתיופי, ארומה של אוכמניות ושוקולד, כך נכתב על האריזה.
בקופה, קופאית מחייכת:
בחירות נהדרות.
תודה, עניתי.
שילמתי. חפיסת הכסף הפרטית שלי.
יצאתי. מקום ללכת לא היה לי עדיין. הבית רחוק, לא מתקשרתי לעומר, לא התחשק. ישנה לי ידידה, יעל, בשכונה אחרת. אבל רציתי קודם להיות לבד. הלכתי למלון קטן. קיבלתי חדר בפינה.
סידרתי את כל המוצרים, תכננתי ארוחה פתחתי את הצדפות בעצמי, לא הכי אלגנטי, אבל הצלחתי. טעמתי. הריח של ים.
אחר כך חתיכת טונה, לחם טרי, גבינה עם עובש, קפה אמיתי בכוס חמה.
ישבתי. לא חשבתי עליו, לא על הבית שלא יקרה, לא על “גני בן צבי” הדמיוני.
חשבתי רק עלי. על טעם של צדפה כמו פעם. על טונה רכה, על קפה שחור ונפלא. זו אני. לא ספראטיסטית ולא גיבורה. אני הזאת שמזהה מהו טעם טוב, שיודעת להביט בעצמה ולהעז לקחת.
בלעתי עוד לגימה של קפה. בחוץ העיר רועשת, אבל בפנים שקט.
טוב, לחשתי, שלום.
מילאתי עוד קפה.
מה יקרה מחר? לא יודעת. לא בטוחה, איפה אני אהיה עוד שבוע. אין לי מושג איך לדבר עם דניאל, אם בכלל אדבר. אם אי פעם אמצא לי את העץ רימון עם הספסל בית אמיתי לי. אולי לא. אולי לא יכאב מחר, אולי כן.
אין לי תשובות.
אבל בלילה במלון קטן, עם צדפות ריקות וקפה אתיופי, ידעתי זו אני.
זה משהו.
חתיכת גבינה אחרונה על לחם. פתאום אור נורה ברחוב אחריו עוד אחד, כל השורה.
אני יושבת, אוכלת, מוצאת רגיעה.
רק להיות פה, זה מספיק.
*
בבוקר קמתי לפני השעון. שוכבת קצת בוהה בתקרה זרה, לבנה, עם כתם ישן בפינה. הארץ זרה אבל לא לוחצת.
קמתי, התקלחתי, הסתכלתי במראה. עייפה, אבל אחרת. משהו בי חי יותר.
לא השתהיתי, לבשתי את הז׳קט, לקחתי תיק.
צריך להתקשר ליעל. לעומר להסביר.
צריך לחשוב איפה אגור עכשיו.
אבל קודם כל: ירדתי לבית-קפה קטן ליד המלון. הזמנתי חביתה, טוסט, קפה אמיתי.
קפה בכוס זכוכית קטנה. חיממתי בידיים. ליד, אישה מבוגרת קראה עיתון וקפה. לא נראתה בודדה, נראתה מאוד שלה.
החביתה הגיעה, טרייה עם עלי בזיליקום. אכלתי לאט.
אחר כך שלחתי ליעל: “אפשר לבוא היום? יש מה לספר.”
היא מיד חזרה: “ברור. מחכה. אכין תה.”
סיימתי לשתות, ועזבתי.
בחוץ, כבר לא מאוד קר. אוויר אחר. שאיפה קטנה של התחדשות על האספלט, לא חורף ולא אביב.
עמדתי רגע בחוץ. בתנועה קלילה, הרמתי את הצווארון, הלכתי לתחנה.
הלכתי וחשבתי כלום. פשוט הולכת. הרגליים מוצקות, הראש לא מסתחרר אולי רק כי הרגע מתאים.
מכוניות חלפו. אמא צעירה עברה עם עגלה. על עץ ישבה עורב, מביט בזלזול מעל לעולם.
מה את אומרת? שאלתי אותה בשקט.
העורב עפה. עסוקה. לא גילוית.
חייכתי לעצמי, חצי־חיוך.
הגיע האוטובוס. נכנסתי, חלון. הנסיעה עוברת על פניה של עיר אפורה חיה. שנים לא הסתכלתי ממש בחלון. כל הזמן הייתי במרדפים של תקוות.
אבל העיר המשיכה לה.
זה יפוצה. מתישהו.
האוטובוס עצר ברמזור. מכונית לידי אישה בערך בגילי, שרה בפה מלא יחד עם הרדיו.
התחלף ירוק נסעה. גם אנחנו.
אני שוקעת לאחור, מביטה בחוץ. הטלפון שותק, אף אחד לא מתקשר. לדניאל בטח רחוק להבין מה קרה, או שלא אכפת לו. זה כבר לא ענייני.
אני בדרכי ליעל, לתה החם ולשיחה ארוכה. מחר יום חדש, אולי קשה, אולי מוזר. אין ניסים. יהיו פחדים, קשיים, חסרונות.
אבל יהיה גם קפה שמריח אוכמניות.
יהיו צדפות־ים.
תהיה מראה שאוכל, אולי, להסתכל בה שוב מתוך מי שאני.
מעט? אולי. אבל זה לא כלום.
האוטובוס נוסע, העיר בחוץ מתעוררת. אני מביטה בחלון ויודעת: רימונים אולי עוד אפגוש. או שקד פורח.
אבל בית באמת מוצאים לבד.
פעם.
עכשיו, רק אוטובוס, חלון, מרץ שיש בו עוד שרידים של חורף.
וזה, בינתיים, די.
