יומן אישי // תל אביב, 6 במרץ
נעמדתי מול הכיריים ובחנתי את העלים של האדים שמתרוממים מעל הסיר של הדגנים. לא גריסים מלאים אלא את אלו הזולים, שמגיעים באריזות גדולות של עשרה שקלים, דקים ומרירים מעט. ערבבתי בכף, כיסיתי מכסה, ואז נשענתי בגבי אל המקרר. ה”אמקור” הישן השמיע את הרשרוש המוכר, כאילו מאשר את תנועתי.
מעבר לחלון השתרעה רחוב שדרות העצמאות. בניינים ישנים, פיקוסים גבוהים שבכל אביב ממלאים בפלומה את גגות המכוניות, מכולת ירקות קטנה בפינה. גרתי כאן שתים-עשרה שנים, עד שהרחוב הזה הפך לחלק ממני, כמו יבלת ברגל או הידיעה שהשלב הרביעי במדרגות חרוקה.
ברק נכנס למטבח בשקט, כמו תמיד. גבוה, רחב כתפיים, בחולצה תכולה שלא הכרתי. הריח העיר אותי לפני שהצלחתי לעקל את הצבע בושם אחר, לא שלו, עם בסיס מתקתק ופרחים לא ברורים, לא הדאודורנט שלו ולא ריפוד העור ברכב.
מה שלום הסpartanit שלי? שלח מבט לעבר הסיר וכיווץ גבה בחיוך. שוב לחם ומים?
דגנים, אמרתי, עם בצל.
עם בצל? זו כבר ארוחת מלכות. טפח לי על הכתף. עוד מעט משתלם. תראי שבקרוב יהיה לנו גינה עם דק, מה שסיכמנו.
הנהנתי. למדתי להנהן כך שרואים הסכמה, אבל בפנים זו רק עייפות. הסחרחורת חזרה שוב, יום שלישי ברצף, לא רועשת, אלא מטה מעט את החדר. ידעתי שזה מאוכל לא מספק. שתקתי.
אכלת משהו היום? שאל.
היה פגישה בעבודה, הביאו אוכל. בסדר.
הוא מזג לעצמו מים מהברז, שתה בעמידה, הניח את הספל בכיור ונכנס לסלון. הסתכלתי בספל. כיביתי את הגז והתחלתי למלא את האוכל לצלחות.
בשלוש השנים של החסכון הפכתי הרגלים: גבינה לוקחת רק במבצע, מעדיפה קוטג’, את המעיל שנפרם תיקנתי לבד, מספרה לא ראיתי כבר שני נובברים. הסתפרתי לבד מול מראה קטנה, לא מסתכלת יותר מדי. לעיתים יצא טוב, לפעמים פחות.
לפני שלוש שנים הראה לי ברק תמונות: בית קטן במושב צופית, ארבעים דקות מהעיר באוטובוס. בקירות אדומים, קומה שנייה, עצי תפוחים, באר ישנה כבר לא בשימוש, תריסים ירוקים, כניסה עץ, ספסל מתחת לסיגלון.
זהו, נתן לי את הלפטופ. תראי.
והסתכלתי. בקושי שמחתי, אבל הייתה אפשרות. אני, עירונית תמיד, קירות זרים, אוויר אחר. ופה, בתמונות עצי תפוחים.
שלוש שנים חוסכים מינימלי, אמר ברק. אם כל חודש נפריש כך וכך, ואת תצמצמי קצת…
כמה זה עולה?
הכתיב את הסכום. שתקתי.
זה המון.
זה בית, נעמי. הבית שלנו. גינה, אוויר, שקט. חושבת שזה בזול?
הסכמתי. לא מיד, אבל הסכמתי. פתחנו יחד חשבון חיסכון. כל חודש הועבר לשם חצי מהקצבה שלי ומה שהרווחתי מהנהלת חשבונות בחצי משרה. ברק אמר שמוסיף פי שלוש מהמשכורת שלו.
האמנתי לו.
כי אני יודעת להאמין. זה כבר בטבע שלי. לא כי אני טיפשה אלא כי כך קל יותר לחיות. לא לבדוק אחרי כל פרט, פחות מתיש.
החורף הראשון עבר בקלות. אכלתי פשוט, הלכתי בצניעות, זה הרגיש משחק. כאילו את ילדה בלי דמי כיס, אז ממציאה לעצמך חגיגה אחרת, והיא אפילו מתוקה יותר. בישלתי מרקים ממה שהיה בזול, חיפשתי מבצעים, זה עוד היה כמעט שמח.
בשנה שנייה זה נהיה קשה. הגוף אותת בשקט. עייפות שלא עברה אחרי שינה, רגליים כבדות. לפעמים באוטובוס שכחתי בעצם לאן נסעתי, סתם הסתכלתי דרך החלון. לרופא לא הלכתי. פרטית לא הייתה אופציה, ובקופת חולים מגיעים, ממתינים שעות.
אולי צריך בדיקות, אמרתי פעם.
בפרטית?
שם אין תור.
נעמי, כל עשרה שקלים קריטיים עכשיו. לכי לקופה.
הלכתי. חיכיתי. קיבלתי הפניה. ההמוגלובין היה על הסף התחתון. לא מסוכן, אבל גם לא משמח. הרופאה אמרה: תוסיפי בשר אדום, ברזל, ויטמינים.
קניתי את הוויטמינים הכי זולים.
בשנה שלישית הפסקתי להישקל. תמונת המראה הספיקה. פנים חדות יותר, שיער עכור, עיגולים צהבהבים. מצאתי מעיל טוב בממכר בגדי יד שנייה ברחוב המסגר, צבע כחול כהה, כמעט לא פגום. המוכרת, אישה מבוגרת, נענע בראשה:
מעיל טוב. לשנים.
אני יודעת, אמרתי.
מבינה, חייכה בסבלנות.
לקחתי את המעיל. בדרך ראיתי את בבואתי בחלון הראווה. עוד צללת קדימה.
ברק המשיך לעודד. הוא ידע לתת תחושת עתיד טוב, רק “עוד קצת” – עד שהמילים נמסו לי בפנים לרעש לוואי. את לא שומעת, לא מקשיבה.
את אלופה, היה אומר, כשהספקתי עם ארוחת ערב פשוטה. כמו לוחמת.
היה בי חיוך. לא שמח, אבל השרירים זכרו להצטרף.
לפעמים התקשרתי ללילי, הבת שגרה ברעננה. היא עסוקה, מדברת מעט, לא מתעמקת.
מה שלומך, אמא?
אנחנו חוסכים.
עדיין אתם באותו רעיון?
כבר כמעט סיימנו.
יופי.
ואז דיברנו על הילדים, מזג האוויר. אחר כך חזרתי למטבח.
באותו סתיו, בסימן השנה השלישית של החיסכון, נהיו ריחות חדים יותר. האפידרמיס התחדד אולי תגובה למחסור. בפעם הראשונה הבחנתי בריח הבושם על חולצתו של ברק באוקטובר. בהתחלה גילגלתי בראש שזה מהמדרגות, אולי מישהי אחרת באוטובוס.
פעם נוספת הגיע נובמבר. ברק הגיע מאוחר, מתוח, אבל חייכן.
התעכבת?
היה ישיבת צוות שלוש שעות. נורא.
עזרתי לו להוריד מעיל, והריח שוב. בושם נשי יקר, לא שלי.
עייף?
מאוד.
תלה את המעיל, הלך למקלחת. עמדתי רגע, המשכתי לקרר אוכל.
אני בדרך כלל יודעת להרחיק מחשבות. כיוונו של נהר: לא מחלישה, אלא מפחדת מהכאב שבידיעה. לא ממנו, לא מיד הרס סצנה, אלא מהצורך לפעול.
החשבון המשותף גדל. ברק הראה לי מספרים. תקווה דקה.
תראי, הצביע על המסך בנייד. קפצנו עוד שלב. באביב אפשר לנוע קדימה.
מה זה שלב ראשון?
שיהיה על מה לדבר עם בעלי הבית בצופית. יש עניינים.
הנהנתי. לא הכרתי את העניינים של צד שלו. הוא בדק מסמכים ומשא ומתן, אני יחסוך ויתורים. זו היתה החלוקה.
בדצמבר איחר יותר. “עונת אירועים בעבודה, חייב, אחרת יפספס”. הבנתי, הרי תמיד הבנתי.
פעם אחת, אמצע דצמבר, חזר הביתה באחת בלילה מאירוע, אבל לא כמו אחד ששתה שבע שעות. נראה רענן, עיניים צלולות, תנועות חלקות. לחיים אדומות לא משתייה. אולי מבחוץ, ואולי פשוט היה לו טוב.
נהנית?
זהו, עבודה. עוד מעט לא נצטרך את זה.
נישק במצח, נכנס למיטה. ישבתי עוד במטבח. אמקור רשרש. בחוץ ירד גשם.
ינואר. במקרה מצאתי קבלה בכיס הז’קט שלו החדש, הכחול הנועל שלבש בליל הסילבסטר. בדקתי כיסים לפני כביסה קרה ממני. “מסעדת פירות ים”, רחוב אבן גבירול. הסכום עצום. בגובה התקציב החודשי למזון. כל מה שחילקתי לגריסים, פסטות תפלות ותה זול, בשקילה עד לשקל האחרון.
הנחתי בחזרה, תלתתי את הז’קט. למטבח.
הלב מיאן להשתגע. שפכתי מים, שתיתי, כוס על כוס.
ברק עבד. ואני מהבית. עכשיו היה יום חופשי. שאלתי את עצמי למי בכלל הולכים למסעדה כזו בדצמבר. אני רק רואה אותה בפרסומות. ראיתי תמונות ופרסומת: אולם לבן, מפואר, לא בזול.
ב-28 בדצמבר אמר שיצא לפגישה עם חבר ילדות. חזר בעשר, רק בקושי נשאר ריח פרחוני.
לא בחרתי לחשוב. נשים כמוני יודעות לשמור מרחק ממחשבה. אולי אכל שם לבד. אולי פגישה עסקית.
בערב התבוננתי בו אחרת. לא כעין עכבר, פשוט אחרת.
איך היה היום? שאלתי, חולץ נעליים.
רגיל. אכלת?
הכנתי מרק.
בואי.
אכל בשקט, עיניים לטלפון. אני שתיתי תה, מנגד. הוא שליו, לא מוטרד. או יודע להסוות.
ברק, פניתי אליו.
מה?
מסעדת פירות ים יקרה?
הרימו גבה, חצי שנייה של מחשבה.
מאיפה לי לדעת? לא הייתי שם.
ראיתי שלט.
הרים עיניו שוב לטלפון.
אני שתיתי תה.
פברואר היה קר ושקט. המעיל מסחר יד שנייה, מחממת ידיים בכוס, סובלת בנסיעה לאוטובוס. הסחרחורות החלו להיות חזקות יותר. פנייתי שוב לרופאת קופת חולים. הפניה: המוגלובין גבולי. אולי לשפר תזונה, הברזל, הוויטמינים.
אני לוקחת ויטמינים.
הרופאה ציינה: אלה מזעריים, אבל העיקר שיש.
אין אפשרות אחרת, השבתי.
לא הזכירה שוב.
ברק קנה דברים חדשים. החגורה התחלפה, נעליים חדשות, לא מבוטלות. נעליים חומות יפות, יקרות-מראה.
חדשות?
היה במבצע. הישנות בלו לגמרי.
מבצע.
בטח לא בוטיק.
הנהנתי.
מרץ, ראשית החודש, קפצה הודעה בטלפון שלו על שם “אוטו-ארץ”. קראתי בחצי עין: “ה’קרוז-סיטי’ שלכם מוכן, עם קישוט אדום לפי בקשה. ממתינים לבואכם”.
“קרוז-סיטי” הכרתי, רכב יוקרתי. מעל התקציב שלנו בהרבה. “קישוט אדום” זה סרט קישוט גדול, כזה שרואים בפרסומות: “מתנה לאהובה”.
עבר לי בראש רק בלילה. ישנתי לידו, דוממת, עם חושך ותחושת ריק.
חשבתי על דגנים עם בצל.
על הוויטמינים בעשרה שקלים.
על המעיל יד שנייה.
על ספרית שראיתי לפני שנתיים.
על החשבון המשותף.
הבוקר לאחר מכן בדקתי את היתרה. סכום נמוך פי שתיים מהצפוי.
שנתיים פי שתיים פחות.
ישבתי ליד השולחן במטבח, לוח מעוטר פרחים, עליו כתם קפה קטן שלא ירד בכיבוס. רק כתם. לא חשוב.
נעמי! קרא ברק מהסלון. הכנסת מים לתה?
תכף, השבתי.
הרגליים היו כבדות.
לאחר זמן, כשהוא הודיע ש”שיחה עם שותפים” ומאוחר מהרגיל, יצאתי מהבית ורק אחריו, מחליטה לעצמי זה טיול. עיניי עקבו.
את הרכב פגשתי מחוץ לקניון עזריאלי, לא במקום עבודה או מסעדה עסקית. ברק עמד בקומה השנייה ליד חנות זהב, מדבר עם אישה, כבת חמישים, שיער בהיר, מעיל בגווני חיטה. עמדו קרוב. לא התקרבתי. עמדתי מהצד, עושה עצמי בהודעות.
דיברו, היא צחקה. המוכר הוציא משהו לתצוגה: צמיד או שרשרת, ברק שילם בכרטיס.
יצאו יחד.
נשארתי בצל העמוד.
עברו אנשים, ריח אוכל בקניון. עמדתי, אחר כך הלכתי החוצה.
מצאתי ספסל, ישבתי. מרץ, הקרקע עדיין קרה, אבל הספסל יבש. הסתכלתי ברחוב רכבים, הולכי רגל, שלולית בפינת כביש.
לא בכיתי. בפנים היה משהו דחוס ושקט, אדמה מתחת לשלג. לא ריק, לא כואב, אלא מציאותי.
חזרתי הביתה.
הימים הבאים היו רגילים. בישלתי, עבדתי, התנהגתי נורמלית. ברק היה כמו תמיד עליז, מעודד, קצת טרוד. סיפר על הבית. אמר שבאביב נלך לראות.
אולי יסתדר עם תשלומים, לא הכל בתשלום אחד.
כמה יש עכשיו?
אמור לצאת טוב. אבדוק.
תבדוק.
הלך לסלון.
בערב התקשרתי ללילי.
אמא, את בסדר? נשמעת לחוצה.
כן. עייפתי.
עדיין חוסכים?
כן.
באמת צריך בית? למה לא דירה כאן? מה כ”כ הבית שלך במדשאה הזאת?
ברק רוצה.
ואת?
שתיקה.
גם אני. יש שם תפוחים ולילך.
אמא… צל קל של רחמים.
הכל בסדר. אתם בריאים?
המשכנו, חזרתי למחשבות. האם העצים האלו בכלל היו. אם בכלל. אולי זה רק תמונה להבעה.
אחרי יומיים התקשרתי לאוטו-ארץ. התעניינתי כאילו בלב עבור קרוז-סיטי.
רכב מדהים, אמרה הנציגה. רק עכשיו יצא מפה רכב עם סרט אדום. מתנה רומנטית.
מתנה, עניתי.
כן, סרט ענק. הכל כמו שצריך.
תודה.
ניתקתי. שמתי מים לתה.
בתוכי הכל נשאר. כבד, שקט.
פתחתי את חשבון הבנק במחשב. עיון בתנועות: הקביעות שלי, כמו שעון. ההעברות שלו חלקיות, לפעמים מחצית מהבטוח.
משיכות הסכומים לא קטנים ולא כולם מוסברות. תאריכים מתאימים בדיוק לקניות מחוץ לקצב הרגיל.
הוצאתי מחברת. טבלת תקציב מדויקת. חישבתי, בדקתי. כשעתיים. אמקור רשרש. בחוץ חושך.
בסוף הכל ברור, חתיכה אחר חתיכה.
שלוש שנים דחיסות כלכלית, קניות מחושבות, בגדים מיד שנייה, תספורת מול הכיור. והשקלים התמוססו החוצה.
באזור הזהב עמד מישהי אחרת. ברק שילם. בדרך לא בפעם ראשונה.
היה סרט אדום במגרש.
קבלה מהמסעדה בחשבון האוכל.
והחולצה בריח של מישהי.
סגרתי מחשב, חזרתי לסלון. ברק בחדשות.
רוצה לאכול? שאלתי.
לא, כבר מאוחר.
בסדר.
הלכתי לישון. הסתכלתי בתקרה. ברק נכנס, נשכב, נשם בשקט.
לא חשבתי עליו. חשבתי על עצמי. מתי חשבתי עלי, כעל מישהי שמגיעה לה לא רק תרופות ומעיל, אלא לימון, קפה משובח, חתיכת גבינה אמיתית.
אהבתי קפה חזק, טחון. לא נגעתי בו יותר משנה רק שקיות זולות.
חתיכת גבינה בשמנת. חמש שנים כבר לא קניתי, מאז החסכון. אהבתי אותו עם לחם וענבים, סתם ככה, בערב.
פעם אכלתי צדפות, בגיל צעיר, באילת. כל הדרך נגסתי בזה לרגעים כחוויה.
החלטה לא התקבלה בלילה ההוא, אלא לאט, כמו עוגה שנהפכת לתפוחה בתנור. אבל בבוקר, כשקמתי היא הייתה יציבה.
המשכתי בשגרה. בישול, עבודה, שיחות סתמיות עם ברק. כלום לא הבחין. בעצם, לא חשוב.
יום חמישי, לבשתי את המעיל הישן, ויצאתי לעקוב־בשקט.
ברק פגש אותה שוב. נפגשו ליד בית קפה ברחוב דיזנגוף, הלכו יחד. עקבתי מאחור. לא לוחצת, צעדים רגועים.
נכנסו לגינה הציבורית. עמדתי מאחור. הוא שלף חבילה קטנה, נתן לה. הם עמדו צמוד. הוא אחז בכתפיה, נישק אותה.
עמדתי.
הסתכלתי על ידי בכפפות דקות, קצת שחוקות. אדומות מהקור.
המשכתי לעמוד. אחר כך הלכתי הביתה.
אוטובוס, חלון, תל אביב אפרפרה, גשומה, פנסי רחוב נדלקים אחד אחרי השני.
בבית מיד הלכתי לארוז. תיק גדול, מהסוג שלא משתמשים הרבה רק חפצים שלי, רק שצריך.
לבנים, בגדים חשובים לחורף, מסמכים: זהות, קופת גמל. פנקס חיסכון פרטי. דברים קטנים.
מעיל סחר יד שנייה. אבל יצאתי מהארון את הז’קט היין שעליו ויתרתי שלוש שנים. מעט צר, אבל נאה.
לקחתי דף ועט.
כתבתי: “תודה על הקבלה מהמסעדה ועל הסרט האדום. מקווה שהיה טעים”.
שום מילה נוספת. קפלים, שם, השארתי במטבח ליד כתם הקפה.
תפסתי תיק.
שלחתי מבט אחרון על אמקור. רשרוש שגרתי.
אז, לחשתי, להתראות.
יצאתי. המפתח נשאר מתחת לשטיחון, לא כי סוכם פשוט לא רציתי אותו עלי.
ברחוב העצמאות: חיים רגילים. כלבים, חנות פרחים.
עצרת שנייה. הלכתי.
ידעתי לאן.
סופרמרקט אחד, “מרכז השוק”. עוברה שם כל שבוע, אף פעם לא נכנסת יקר, תצוגה יפה, אור עדין, מדפי גבינות פרימיום, פירות מסודרים.
נכנסתי.
ניחוח קפה איכותי ולחם טרי. מוזיקת רקע, תאורה יפה.
לקחתי סלסלה. נעצרתי.
עברתי בין המדפים.
מדגים מיד, דג טונה טרי, בשר אדום יפה. קניתי נתח.
מדף פירות ים. בקופסא צדפות טריות, שש יחידות. לקחתי.
מדפי גבינות. עמדתי, סקרתי. גבינת רוקפור, מהסוג שאהבתי פעם. קניתי.
לחם: כפרי, זרעים, פריך. לא פשוט בזול, אלא אמיתי.
קפה בחרתי ממדף של טחון איכותי, אריזת לילה כחול: “טעמים של אוכמניות ושוקולד כהה לאחר שתיה”.
בקופה סדרתי הכל. הסתכלתי. דג, צדפות, גבינה, לחם, קפה.
הקופאית: בחירה נהדרת.
תודה.
שילמתי בכרטיס, מהפנקס הקטן, לא מחשבון המשותף.
יצאתי.
לא רציתי ישר ללילי, לא רציתי להתקשר לוֵרֵד, החברה. שכרתי חדר במלונית ליד שכונת הצפון הישן. חדר לא יקר, פשוט.
בתוך החדר פתחתי את השקית. הנחתי את הכל על שולחן קטן.
ביקשתי מהקבלה פותחן צדפות. קיבלתי כלי מאולתר.
מסתדרת?
אסתדר.
פתחתי. לא הכי יפה, אבל מספיק. טעמתי אחת. טעמה של ים אמיתי.
השנייה. חתיכת דג. גבינה. לחם איכותי. קפה במכונה קטנה בחדר.
אכלתי לאט, ברוגע, בחדר חמים קטן, מוזיקה חלשה ברקע.
חשבתי לא על ברק, לא על הבית המובטח, אלא על כך שזו אני.
לא לוחמת שותקת או מקריבה. אלא אישה שיודעת מה טעם.
המון זמן הייתי במקום אחר. עכשיו חזרתי.
שתיתי קפה לאט. בחוץ העיר פימפמה.
אז, אמרתי לעצמי, שלום.
מזגתי עוד קפה.
לא ידעתי מה יהיה. איפה אחיה, מה אעשה עם ברק, אם בכלל. אם אמצא פעם בית עם תפוחים אמיתיים ולא של מישהו אחר. אם אגיע ללילי או לא. אם מחר אכאיב יותר.
את זה לא ידעתי.
אבל עכשיו, בחדר הקטן, אחרי צדפות, עם קפה טוב, ידעתי: זאת אני. זה הטעם שלי. הבחירה שלי. הערב שלי.
וזה לא מעט.
פרסתי עוד חתיכת גבינה, שמתי על הלחם.
פנסי רחוב נדלקו. אחד, שתיים, ושלישית. העיר מתעוררת בלילות.
לעסתי, ולא אמרתי כלום. פשוט ישבתי. הייתי.
זה הספיק.
***
בבוקר קמתי לפני השעון. הסתכלתי זמן מה על תקרה זרה לבנה, עם כתם קרוב לוילון. אחרת, מנחמת קצת.
קמתי. שטפתי פנים, סידרתי שיער. במראה מולי פנים עייפות, יותר חדות משאיפשר, אבל משהו רגוע בכך.
לא התעכבתי. התלבשתי, תיק. אצטרך להתקשר לוורד, חברה טובה, אולי ללילי. לחשוב לאן ממשיכים. המון דברים.
אבל קודם כל ירדתי לבית הקפה הקטן צמוד למלון. הזמנתי חביתה, טוסט, קפה אמיתי.
קיבלתי את הקפה בכוס שקופה. חיממתי ידיים עליו.
מול שולחן סמוך ישבה אישה מבוגרת, קוראת ספר. רגועה, שותה מדי פעם.
הסתכלתי עליה. נשים כאלה לא נראות בודדות אלא עם עצמן. זה אחרת.
אכלתי חביתה לאט, עם הטוסט.
אחר כך לקחתי את הטלפון.
שלחתי לוורד: “אפשר להגיע היום? יש הרבה לספר”.
הגיעה תשובה מיידית: “ברור. מחכה. מרתיחה מים”.
שמתי את הנייד, גמרתי קפה.
לבשתי את הז’קט, תיק.
יצאתי.
מרץ כבר מריח אחרת לא בדיוק אביב, אבל לא לגמרי חורף. האדמה מתחת לאספלט מתעוררת, אט־אט.
עמדתי דקה בשער. הרמתי דש, צעדתי לכיוון התחנה.
לא חשבתי כלום מיוחד. הרגלים קלים, לא סחרחורת, אולי רק רגע קל.
רכבים זורמים. אמא צעירה עם עגלה ממול. עורב יושב על עץ, מסתכל בעיון נוזף כאילו הכל ברור.
ומה תגיד? חייכתי אליו.
העורב עף. דרכו.
חייכתי, קלות.
עליתי לאוטובוס, התיישבתי לצד חלון. חזית העיר עברה מול העיניים. שנים לא הסתכלתי. יצאתי, הייתי בראש, נתונה לחששות, תכניות שהתגלו כלא שלי.
העיר המשיכה להתקיים.
לא נורא, אשלים זאת.
צומת, אדום. לידי עמד רכב פרטי, בפנים אישה כבת חמישים שרה בקול ברדיו.
הסתכלתי.
נדלק ירוק. המשכנו.
שקעתי בגב, טלפון שותק. ברק אולי טרם חזר, אולי שם לב, אולי לא. עכשיו זה שלו.
לנעמי יש שלה.
נוסעת לוורד, שם תמתין כוס תה חמה, ושיחה שלא תיגמר. אחרי-כן, עוד יום, עוד אחד. לא נהיה קל חד משמעי. לא מחכות לאושר מן המוכן. יהיו רגעי מבוכה, עייפות, חשש, שאלות פתוחות.
אבל גם דברים אחרים.
יהיה קפה שמריח כמו אוכמנייה.
צדפה שמריחה ים אמיתי.
מראה שבה אפשר להסתכל ולזכור מי אני.
אולי לא מספיק, אבל לא כלום.
האוטובוס נשאר לנסוע. העיר חיה בחוץ, אפרורית. הבטתי החוצה, חשבתי: תפוחים באמת קיימים אמיתיים, לא מתמונות. לילך קיים. ויש בתים וספסלים מתחת לסיגלון.
אבל אלה לא מתנות. אלה מוצאים לבד.
פעם.
עכשיו רק אוטובוס, חלון, מרץ שהוא לא חורף ולא עוד אביב.
רק כך.
וזה, לא מובן מאליו, כבר בסדר.
