הגרון התכווץ לי כבר לפני שסיימתי להניח את הכוס על השולחן.
שוב שמת יותר מדי מלח, אמרה חנה רוזנבלום, לא מרימה מבט מהצלחת. דיברה על זה כאילו היא מודיעה על ירידת הגשם, טבעי ופשוט ככה.
נועה עמדה ליד הכיריים והביטה בגב של חנה. לתסרוקת הדוקה, קלאסית, מסודרת בקפידה עם קליפס שחור. לכתפיים היישרות במקטורן הצמר, הצהוב־בהיר, כמעט צבע חלה.
בעיניי זה בסדר, אמרה נועה בקול יציב.
בעינייך, חזרה חנה, מתעכבת במיוחד על המילה האחרונה. עידו, תטעם.
עידו ישב מולה. כבר הכניס את הכף לפה ולעס. כשראה ששתי זוגות העיניים נשואות אליו, משך קלות בכתפיו.
בסדר, אמא.
בסדר… חזרה חנה, כאילו זו מילה מתפנקת על הלשון. בסדר אולי במילואים, אבל בבית לא.
נועה לקחה את המגבת, ניגבה ידיים. באיטיות, כל אצבע בנפרד. זה היה טקס קטן שלמדה מאז שחנה באה, בזמן שצריך לעשות משהו רק כדי לא להיראות כאילו הידיים רועדות.
עברו שלושה שבועות מאז שחנה הגיעה. לפי התכנון, הייתה אמורה להישאר חמישה ימים. אחר כך זה היה שבוע. ואז היא אמרה שלא טוב לה עם הבריאות, ועידו הסתכל על נועה במבט של ילד שחול המועד הוארך הקלה ולחץ בו־בזמן.
ועכשיו שבוע שלישי.
אני אצא רגע, אמרה נועה ותלתה את המגבת על הקולב.
אף אחד לא עיכב אותה.
היא הלכה לחדר, סגרה את הדלת. לא טרקה. סתם לחצה, עד ששמעה קליק. הביטה על המיטה עם שתי הכריות, השידות, המנורות הזהות. הכול במקום. הכול נכון. רק שהנכונות הזאת כבר לא מרגישה לה בית, אלא תפאורה.
היא התיישבה על שפת המיטה ובהתה מהחלון. תל אביב של מרץ, כבדה, עם כתמי גשם על המדרכות. פעם אהבה את התקופה הזאת, את ההססנות של האביב. עכשיו בעיקר חשבה על הדוח לעבודה שצריך לדפדף בו בערב, ומחר חנה בטח שוב תבקש שתקפוץ לסופר־ספיר, כי שם, מסתבר, יותר טובים המפיות.
מהמטבח נשמע קול של חנה. היא אמרה משהו לעידו. הוא ענה, צחק.
נועה שפשפה את הרקה.
כשהכירה את עידו, לפני שש שנים, חנה הייתה נראית לה אישה רגילה. קצת נוקשה, קצת שמרנית, אבל מי לא עבר עם אמא נוקשה בפעם הראשונה. בחתונה שלהם חנה נתנה להם סט כלים, ברכה במשהו מסורתי. נועה אז חייכה. היא ידעה, כך חשבה, לגלות את הטוב באנשים, להמתין, לא להגיב לטון עוקצני. אמא של נועה קראה לזה סבלנות. נועה הגדירה זאת להיות בוגרת.
היום, בגיל שלושים ושתיים, היא כבר לא בטוחה שסבלנות ובגרות זה אותו הדבר.
בסלון נשמע שוב צחוק של עידו. הפעם בקול.
נועה קמה, ניגשה למראה. הסתכלה על עצמה. שיער כהה עד הכתפיים, עיניים בהירות, מבט עייף. לא כי ישנה רע, אלא עייפות אחרת, שלא נעלמת בשינה.
היא הרימה את הטלפון מהשידה. כתבה לשירה “מחר?”
תשובה חזרה אחרי כמה דקות: “ברור, מתי?”
“צהריים, אגיע אליך למשרד”.
שירה שלחה סמיילי. נועה סגרה את הטלפון וחזרה למטבח. היה צריך לפנות את השולחן. זה היה התפקיד שלה. אחד מני רבים שלא חשבה עליהם כעל חובה, עד שחנה נכנסה לבית, והפכה הכול לסדר, לכללים.
חנה כבר התמקמה בכורסה בסלון. היא אהבה את הכורסה הזאת. הכורסה של נועה על יד החלון, שמשקיפה לפינת הרחוב. פעם נועה הייתה קוראת שם בערב. עכשיו היא קוראת במיטה כי המקום תפוס.
נועה, קראה חנה כשעברה לידה. קנית את התה שביקשתי?
הזמנתי באינטרנט. יגיע מחרתיים.
אינטרנט, נידה חנה בראשה, בטון של אחת ששמעה משהו חסר חשיבות. הייתי הולכת לקנות כמו שצריך, בודקת, מריחה.
אין כזה תה בסופר.
אז תחפשי יותר טוב.
עידו גלגל בפלאפון. הוא התיישב על הספה ולא הרים עיניים. נועה הסתכלה אליו. אחר כך על חנה.
בסדר, חנה. אחפש יותר טוב.
ופנתה לפנות כלים.
היא שטפה צלחות וחזרה למחשבות. מערכת זוגית זה לא רק אהבה. זה לראות איך אנשים מתנהגים כשלא נוח להם. עידו לא אדם רע, היא יודעת. יש בו חמלה, הקשבה, הומור. אבל כשהאמא בסביבה, הוא חוזר להיות ילדון קטן מהאלבום שראתה פעם אצל חנה עידו בחולצת פסים, עיניים מבולבלות, מצפה.
היא הניחה צלחת במדיח.
כבר חשוך בחוץ. מרץ בתל אביב מחשיך מוקדם. אולי תקנה סוף סוף מנורות חמות לסלון, היא חשבה. דוחה את זה כבר חודשים. את הדירה קנו לפני שלוש שנים, ומיד התחילה לסדר אותה: וילונות, רהיטים, צלחות כחולות כמו ברשת שראתה חיפשה חצי שנה.
זה הבית שלה. הטריטוריה שלה.
עידו, תסדר את השמיכה. כאן נכנס קור, נשמע קולה מהסלון.
נועה ניגבה את הידיים. בבית החזה, איפה שבשבועות האחרונים נהיה לה לעיתים צפוף, התכווץ משהו. לא כאב, רק כמו מישהו שמעט סגר את הלב.
למחרת פגשה את שירה.
שירה עובדת ברמת גן, והן נפגשות לארוחת צהריים כל שבוע־שבועיים. זה כלל שבעבר שמרו עליו כמו טקס. מאז שנועה גם עובדת כחשבת שכר בלעדיו, היה מתחיל לה להתבלגן בראש.
הן קנו קפה במקומון ההוא שהיא אוהבת, שם אין מוזיקת רקע, רק רחש אנשים וריח מאפים.
נו, צחקה שירה, עוטפת את הספל בשתי ידיים.
כאן כבר שלושה שבועות.
שירה לא הופתעה. היא יודעת על חנה, לא הכל, אבל מספיק.
איך עידו?
רגיל, השיבה נועה. לא רואה, או רואה ומתעלם. אינני כבר מבינה מה גרוע יותר.
דיברת איתו?
ניסיתי. הוא אומר שאמא מבוגרת, קשה לה לבד, שצריך להתאפק.
זה מה שהיא אמרה לו?
מתלוננת על הבריאות, אבל פתאום למשל בשבוע שעבר הלכה לבד לחנות טקסטיל באמצע העיר שלוש שעות. חזרה הביתה ואמרה שהיא עייפה וצריכה לנוח.
שירה הרימה גבה.
שלוש שעות?
כן, קנתה שתי ציפיות והכניסה לערימת המצעים בלי להודיע. מצאתי ולא הבנתי מה זה.
פשוט תגידי לה.
נועה הסתכלה עליה.
איך להגיד? כמו שאת. תגידי לה.
בטח, פשוט תגידי: חנה, בבקשה אל תכניסי לי דברים בלי לשאול.
שירה, נאנחה. זה לא עובד ככה. אם אגיד משהו, יהיה ויכוח. היא תסביר שהיא רק רוצה לעזור, שככה נהוג במשפחה, שפעם הייתה אחרת. עידו ישב בשקט, ורק בערב יאמר לי ‘היית צריכה בעדינות’. שבטח לא עשתה בכוונה.
ומה את עושה?
לא כלום. מחזירה את הציפיות למקומה.
שירה שתקה.
את עייפה, אמרה לבסוף.
עייפה, ענתה נועה. כמעט הקלה לומר את זה בקול.
כמה זמן היא עוד תישאר?
אין מושג. עידו אומר להמתין. שאמא מתישהו כבר תרצה לחזור.
זו לא תשובה.
אני יודעת.
שירה לגמה מהקפה. הסתכלה ישירות על נועה. לא רחמים, משהו מציאותי יותר.
את צריכה לשוחח באמת, אמרה שירה. לא כמו בדרך כלל. באמת, עד שיבין.
לא יודעת אם הוא יכול להבין כשאמא שלו כאן.
אז דברי איתו כשהיא הולכת. שלחי אותה שוב לקניות.
נועה חייכה.
את פשוטה, שירה.
שתלך לעוד בדיקת מצעים. ואת תשוחחי עם עידו.
הן שתקו. בחוץ עברה מישהי עם כלב קטן, ג’ינג’י, מושכת שמאלה. הכלב רץ למלא את הסקרנות שלו, האישה ממשיכה ישר. משיכת חבל שקטה.
את יודעת מה מפחיד אותי? שאלה נועה בשקט. לא היא. היא כזאת וזהו. מפחיד אותי שאני לא מבינה מה עידו הפך להיות.
שירה לא ענתה.
הן סיימו לשתות, שילמו, יצאו. אוויר קר אך עם ריח של אביב קרוב. נועה סגרה את המעיל ופנתה למטרו.
בדרך חשבה על הדוח שיש בערב, על כך שבמקרר נגמר חלב, שהיא לא דיברה עם אמה שבועיים. ועל שירה שצודקת צריך שיחה אחת אמיתית.
בבית היה ריח של בושם נשי, כבד, לא שלה. נועה עצרה בכניסה והריחה. מתוק, מחניק. חנה משתמשת בבושם “שקיעה בערבה”, שמריח לה כמו מגירות עתיקות.
חזרת? קראה חנה מהסלון. קילפתי תפוחי אדמה. תטגני.
נועה הורידה את המעיל. תלתה אותו, יישרה.
תודה, חנה.
עידו אמר שהוא יתעכב עד שמונה, משהו אצלם בעבודה.
כן, גם לי כתב.
נועה נכנסה למטבח. תפוחי אדמה חתוכים גס בקערה עם מים. לא ככה היא חותכת. היא חותכת דקים, אחידים, במהירות. כאן פיסות גסות, בלתי אחידות, שיתבשלו לא נכון.
התחילה לחתוך מחדש, בשקט.
מה את עושה? חנה הופיעה בדלת.
חותכת קטן יותר.
למה? כבר חתכתי.
ככה מתבשל טוב יותר.
תמיד חתכתי ככה, והכול היה בסדר.
נועה המשיכה לחתוך.
נועה, הטון היה לה כבר מוכר היטב, קריר מתחת לפני השטח. אמרתי שכבר חתכתי.
שמעתי, תודה, ענתה. אני עושה ככה.
שתיקה.
ככה, חזרה חנה. והיא הלכה.
נועה סיימה, הניחה על האש, שפכה שמן, האזינה לקול.
גבולות, חשבה. המילה הזאת שכולם אוהבים. אבל זה בעצם עניין מאוד פשוט הזכות לחתוך תפוח אדמה בבית שלך, איך שאת רוצה.
עידו חזר בסביבות תשע. עייף, עם הבעה של “היה יום קשה”. נישק אותה ללחי במבואה, עבר מייד לסלון.
אמא, מה שלומך?
יותר טוב מהבוקר. פחות כואב הראש.
מעולה. נועה, יש משהו לאכול?
יש תפוחי אדמה על הגז. אחמם.
אכלו. דיברו על העבודה של עידו. חנה שאלה, הוא ענה. נועה הנהנה. ערב צף לאיטו, שגרתי וכבד.
אחר כך עידו צפה בטלוויזיה, חנה התמקמה בכורסה. נועה עברה לחדר, עם הלפטופ.
המספרים ריצדו, לא מהעייפות מהעבודה, אלא רקע הקולות מהסלון. תחושת נוכחות.
בסביבות אחת־עשרה עידו בא. שכב לידה.
איך את?
בסדר. סיימתי את הדוח.
אמא אומרת שאת שוב לא במצב רוח.
נועה סגרה את הלפטופ, פנתה אליו.
אני לא “לא במצב רוח”. אני עייפה.
מהעבודה?
הפנים שלו היו שלוות. הוא באמת לא הבין.
לא רק.
אז ממה?
עידו, אמרה בשקט. אתה מבין שכבר עברו שלושה שבועות?
אמא לא מרגישה טוב.
לפני שלושה שבועות לא הרגישה טוב. עכשיו היא מסתובבת שלוש שעות בחנויות.
שקט.
היא סתם רוצה להיות פה, אמר. לבד לה בבית.
אני מבינה, עידו. באמת. אבל זה הבית שלנו.
גם שלה.
לא, אמרה בשקט, בלי כעס, אבל החלטית. זה לא שלה. זה של שנינו.
פאוזה.
מה את רוצה, שאזרוק אותה?
אני רוצה שתדבר איתה. תקבע מועד.
נועה…
אתה שומע?
שומע. אבל היא אמא.
ברור לי. לא מבקשת שתוותר עליה. רק שתדבר.
שתיקה. היכולת לשמוע מה שלא אומרים.
אדבר, אמר בסוף.
מתי?
אמצא זמן.
נועה שכבה על הגב. הסתכלה על התקרה. האפור הזה שמעולם לא מצאה לו זמן לשנות לגוון חם.
לילה טוב.
לילה טוב.
הוא נרדם תוך דקה. היא חיכתה עד אחרי חצות.
בבוקר שבת חנה הכינה ארוחת בוקר. מחווה לא אופיינית. על השולחן קערת דייסה עם צימוקים, טוסטים, חמאה. הכול מסודר. בסגנונה.
הכנתי כמו שהייתי עושה לעידו כשהיה קטן, הסבירה.
תודה.
הוא אוהב עם צימוקים, את יודעת?
יודעת, אמרה נועה. כבר שלוש שנים היא מכינה לו.
ואת מה את אוכלת?
בד”כ טוסט עם גבינה.
לא מצאתי גבינה נורמלית. מה זה הגבינות פה?
זו שאנחנו אוהבים.
חנה שתקה, לחצה את שפתיה.
עידו הופיע, עדיין בפיג’מה. חייך כשראה דייסה.
דייסה! אמא הכנת.
במיוחד בשבילך.
נועה, תנסי, היא יודעת.
טועמת, לקחה כפית. מתוקה מדי בשבילה, אבל אכלה בלי לומר.
הדיון בארוחה על מזג האוויר. חנה מודיעה שרוצה מחר לנסוע לגנים הבוטניים. עידו מייד מסכים. נועה שואלת אם לא תתעייף מההליכה. חנה עונה שזה בריא לזוז, מבט קל של עליונות.
בשבת נועה החליטה לנקות. ככה התמודדה עם מתח. סדרה דברים במקומם, ניקתה מדפים, החזירה את הפסלון מעץ, שקנו פעם בשוק בנמל, קרוב למרפסת. שם היה צריך לעמוד.
המשיכה למבואה. המעיל שלה היה מוסתר מאחורי המעיל הכבד של חנה.
מה את עושה? שוב אותו טון שטוח.
מנקה.
למה הזזת לי את המעיל?
הסתיר.
הכול מפריע לך.
נועה שתקה, לקחה מברשת.
רק אומרת, התרככה חנה מעט. היית יכולה לשאול.
בסדר, אשאל.
בערב עידו הציע להזמין פיצה. חנה מחתה שפיצה לא בריאה, אולי להכין משהו “נורמלי”. עידו הביט בנועה, היא בו.
אמא, זה מהיר. נועה עייפה.
למה עייפה? בבית היא כל היום יושבת.
אמא, אני עובדת מהבית, אמרה נועה. זה לא אותו דבר.
גם אני עבדתי. ועדיין בישלתי.
חנה, קול יציב, קשה לו יותר. היום ניקח פיצה.
פאוזה.
עידו שקע בטלפון, היא הלכה לסדרה של כוסות קפה.
פיצה הגיעה אחרי ארבעים דקות. אכלו במטבח. חנה עשתה לעצמה סנדוויץ’.
תרצי חתיכה? שאלה נועה.
לא, לקחה הסנדוויץ’, אני אוכל אוכל אמיתי.
נועה הניחה חתיכה בצלחת, הביטה אל עידו.
הבטחת לדבר, לחשה.
עכשיו לא הזמן.
אז מתי?
לא עכשיו, לא ליד אוכל.
אז מתי “עכשיו”?
הוא הניח חתיכה.
נועה, באמת, עוד קצת. תכף ניסע.
למה את בטוחת?
תמיד עזבה לבד.
פעם נשארה שלושה ימים, עכשיו זה שלושה שבועות.
פשוט בודדה.
גם אני, סיננה נועה.
הוא הביט.
למה את מתכוונת?
בדיוק למה שאמרתי.
את מגזימה, אמר.
היא אכלה פיצה קרירה, הרגישה:”את מגזימה” זו דרך לברוח.
דור ההורים והילדים, חשבה. זה לא רק פער דורות, זה מרחב. שליטה. מי קובע “נורמלי” ומי שותק.
היא סידרה וניקתה את הידיים.
למחרת, יום ראשון, נסעו שלושתם לגנים הבוטניים. נועה בקושי רצתה. נימוס חינוכי בלם את הסירוב.
הגן במרץ עירום, העצים חשופים. אבל יש יופי בפשטות הזאת. הכול גלוי, בלי מסכות.
חנה הלכה לאט, נשענת על עידו. סיפרה על שכן מקיבוץ שהיו שם עצים דומים. עידו הנהן. נועה הלכה מאחור.
בדשא בין אורנים חנה פנתה:
נועה, אולי תחייכי? מדברים אליך.
נועה הביטה בה.
סליחה?
אומרת, תחייכי. לא בהלוויה אנחנו.
נועה פתחה את הפה. סגרה. ואז בשקט:
אני הולכת רגיל, חנה.
חנה משכה בכתפיה. עידו הביט לעצים.
אחרי חצי סיור, עצרו לקפה. חם ונעים. כל אחת לקחה כוס. נועה הביטה החוצה, לעירום של העצים.
תגידי לי, פתאום חנה. את ועידו לא מתכננים ילדים?
נועה סובבה ראש באטיות.
זו שאלה פרטית, ענתה.
מה פרטית, אני אמא. חשוב לי לדעת.
זה ענייננו.
בוודאי. אבל את כבר בת שלושים ושתיים, לא?
חנה, היא אמרה וקולה קיבל יציבות חדשה. אני שומעת. הדיון הזה עם עידו, לא איתך.
פאוזה. עיניים של חנה על עידו, מבט שלו אל הכוס.
טוב, חנה הנידה. מה שתחליטו.
חזרו הביתה בשתיקה.
הימים הבאים נועה עבדה הרבה. זה החזיק אותה. הטבלאות, המספרים מציאות עם תשובות נכונות.
חנה גם נעשתה שקטה יותר. אולי הרגישה, אולי מקריות.
רביעי: נועה מצאה את הדברים בארון שלה מסודרים אחרת. מגבות, מצעים. סדר לא שלה.
נגעה בידית הארון, סגרה. נכנסה לסלון. חנה עם עיתון.
חנה, נועה.
המבט התרומם.
בבקשה, תפסיקי לסדר לי את הדברים בארון.
רק רציתי לעזור. היה קצת מבולגן.
לא היה בלגן. זה הסדר שלי.
לכל אחד יש סדר.
בדיוק, שלי. בבקשה אל תגעי.
חזרה ללפטופ. היד רעדה קלות, אבל היא אמרה. בשקט. פעם ראשונה.
שישי: עידו חזר מוקדם. הביא עוגת לימון מהמאפייה ברחוב בוגרשוב. נועה ראתה קופסה, חשה איך משהו נמס.
אני זוכר שאת אוהבת לימון, אמר. כמו מתנצל, כאילו הבין.
תודה.
אמא, רוצה עוגה?
אסור לי מתוק, חנה מאזור המטבח. יש לי לחץ דם.
הם שתו תה בסלון, בשניים. אחרי שלושה שבועות פלוס.
איך את? עידו.
תודה לעוגה.
חשבתי על מה שאמרת, על הבדידות.
נועה הביטה.
ומה החלטת?
אולי את צודקת. פשוט קשה לומר לה.
רק דברו. בקול רך, שתרגיש שרוצים בטובתה, אבל גם צריכים מרחב משלנו.
הוא שתק.
אם תדברי איתה…
לא, קטעה.
למה?
זו אמא שלך. כשאני עושה זה נשמע “הכלה שמגרשת”. כשתדבר, זה הבן שמציב גבולות מתוך אהבה.
הביט בה זמן ארוך.
את צודקת.
משהו קטן, אך חשוב, זז.
חנה נכנסה קרוב לתשע.
אלך לישון מוקדם, עייפתי.
לילה טוב, אמא.
לילה טוב, נועה אמרה.
היא עברה. היה שקט.
אדבר, לחש עידו. מחר.
נועה לא ענתה.
מחר היה בעצם מחרתיים.
בשבת בבוקר חנה הודיעה שהיא מכינה ארוחת צהריים של משפחה אמיתית, עם קוסקוס וקובות. קמה מוקדם, הלכה לקנות, השתלטה על המטבח.
נועה התעוררה מהריח.
נכנסה למטבח תשע וחצי. חנה בביטחון ליד הכיריים, ירקות, בשר, הכול מסודר על השיש.
בוקר טוב.
בוקר טוב. תביאי את הסיר הגדול.
נועה הניחה על הכיריים, הסתובבה.
תודה. תני לי לעבוד לבד.
סליחה?
צפוף פה. אסתדר.
זה המטבח שלי, חנה.
אז מה. עכשיו אני מבשלת.
נועה הסתכלה עליה שנייה אחת.
אקח קפה ואצא.
טפטפה קפה, נכנסה לחדר. על המיטה הקשיבה לסירים ברקע.
בלב הפכה התחושה הזאת, שהכול מתכווץ. זו הייתה המטבח שלה, הבית שלה, הסדר שלה. ועכשיו “אל תפריעי” בבית שלך.
סיימה קפה, יצאה למסדרון.
עידו עמד שם, הרגע יצא מהמקלחת, מגבת סביב הצוואר.
שמעת?
מה?
שאמא שלך אמרה לי לא להפריע במטבח שלי.
נועה…
אתה מדבר איתה היום? לא מחר, היום.
הוא הביט. פנימה, מאבק מוכר בין ילד למציאות.
מדבר.
טוב, ענתה נועה והסתגרה בחדר עם ספר, סוף־סוף.
ארוחה בשלוש בצהריים. קוסקוס מצוין. נועה הודתה לעצמה, זה פשוט טעים. הסלטים על השולחן, מפות חד־פעמיות, כמו שחנה אוהבת.
הנה, ככה מבשלים, מתהדרת חנה.
טעים, עידו.
נועה?
תודה, טעימה.
הייתי במטבח משמונה, זה לא קל.
יכולת לבקש עזרה.
תמיד אין לך זמן, כל הזמן על המחשב.
אני עובדת.
בסדר, רק אומרת שיכולת לעזור.
אמרת לי לא להפריע, נועה ענתה בקור רוח.
חנה הסתכלה, ואז לעידו.
רציתי לעשות לבד.
ברור, נועה התחילה לאכול.
השיחה סטתה לנושאים ניטרליים. נועה חשבה על המונח בפסיכולוגיה משפחתית: משולש שלושה אנשים לכודים במערבולת קשרים, תמיד מישהו מדי.
אחרי הארוחה עידו יצא למרפסת. נועה אספה כלים, חנה התקרבה לאזור הכיור.
את נעלבת, לחשה חנה, כבדרך אגב.
נועה הסתובבה.
למה את חושבת?
את שותקת בצורה מסוימת.
אני לא נעלבת. אני חושבת.
על מה?
על איך מסדרים סדרי עדיפויות בחיים.
חנה נחרה מדבקת.
זה כל הספרים שלכם, חשיבה. פעם פשוט חיו. היו מאושרים.
באמת?
כן.
נועה סגרה את הברז, פנתה:
את אישה חכמה, חנה. לדעת להתנהל, לבשל. יש לך ניסיון שאין לי.
מבט חנה נהיה מרוכך, אך עיקש.
אבל אנחנו שונות. ואיך שאני חיה בדירה שלי, זו הבחירה שלי. לא רוצה מריבות, באמת לא. רוצה שיהיה לנו טוב.
בסדר, אמרה בחשש.
בשביל זה צריכים גבולות. שלי, שלך, של עידו. לא עניין של “להיעלב”, של כבוד הדדי.
שקט.
נכון, ענתה חנה. לא באמת מסכימה, אלא יודעת מה צריך לומר.
נועה יצאה למרפסת. עמדה ליד עידו. הוא אחז בידה. הפעם לא משכה ממנה.
שלושה ימים אחרי חנה ביקשה לשבת עם עידו. “אני חושבת שמיציתי, אהיה לכם טובה אם אחזור אליי”.
נועה שמעה מסף חדרה לא ריגלה, פשוט עמדה שם ספר בידה, ודלת הסלון פתוחה.
עידו, אני נתקעת לכם.
אימא, אל תגידי…
נועה נהייתה שקטה. אני יודעת שאישה שקטה זה לא סתם.
שקט.
שמתי לב.
אני יודעת מתי אני מגזימה. הייתי בהרבה בתים. יודעת להבדיל בין אחות בית לאורחת.
נועה נשענה על הקיר.
אחזור בשישי, קבעה חנה. חברה צריכה עזרה.
אם תרצי להישאר
לא, צריך להתקדם.
נועה עברה לחדר, סגרה את הדלת. עמדה דקה באמצע השקט. לא ניצחון, לא הקלה ברורה. משהו התרופף בפנים לאט.
כל יום שישי ארזו את הדברים. חנה קיפלה בסבלנות, נועה עזרה.
את יודעת לקפל יפה, חנה.
עידו למד. אני לימדתי.
פעם לא ידע.
עכשיו כן. חייכה, הפעם במהות.
הן קיפלו יחד, חנה עשתה סיבוב בבית, עצרה ליד החלון.
דירה טובה. מוארת.
באמת, טרחנו לבחור.
רואים. עשיתן בית עם נשמה.
תודה, חנה.
את חזקה, אמרה. לא כביקורת.
מחזיקה, ענתה נועה.
עידו הסיע את אמא לתחנה. נועה ליוותה עד המעלית. חנה חיבקה חיבוק קצר.
תבואו עצמאות? זרקה.
נראה, חייכה נועה.
תבואו.
המעלית נסגרה.
נועה חזרה לדירה. עצרה בכניסה, ואז בסלון. הכורסה שלה ליד החלון הייתה פנויה. התיישבה, חזרה למקום שלה.
הגשם דפק בחלון. מרץ עדיין מהסס, וזה לטובה. היא פתחה ספר, קראה עמוד, ועוד עמוד. שקט, שלה.
שעתיים אחר כך, עידו חזר. נעל, הלך במסדרון.
איך את?
קוראת.
היא עדכנה שהגיעה בשלום.
יופי.
נועה…
היא הביטה בו, עומד במבוכה אופיינית.
אני מצטער. הייתי צריך קודם
די. עזוב.
הוא הנהן. התיישב. שתו שקט.
צריך להחליף את הנורה במבואה. מהבהבת שבועות.
קניתי, יש בשקית.
אחליף.
כמה דקות, מסדר. מבואה מציפה אור. נכון יותר.
זהו, חזר. תודה.
היא קראה.
למחרת במטבח, מצאה את קופסת התה שחנה הביאה אולי בכוונה, אולי לא. “חליטת הרים”. נפתחה פינה, ריח של זעתר. היא הכינה, ישבה בכורסה שלה.
התה היה טעים. מפתיע.
החזיקה ספל בשתי ידיים, כמו ששירה עושה, מביטה לחלון. הגשם פסק, הרחוב נוצץ. אולי בכל־זאת האביב הגיע.
היא חשבה תתקשר לחנה בראשון. כי צריך. לא חובה, כי זה נכון. כי חנה קשה, אבל היא אמא של עידו, וכעת ביניהם משהו שאסור לקרוע, רק להחזיק בעדינות.
חוכמה נשית, חשבה, זו לא סבלנות אין־קץ. זה לדעת איפה הגבול שלך, לדבר את מה שצריך ולהימנע במה שלא. לא לבלבל בין רכות לבין העלמות עצמית.
הפלאפון זמזם. שירה: “היא הלכה? הכול טוב?”
“כן, הכול בסדר.”
שירה שלחה סמל כוס קפה. נועה חייכה. סיימה את התה.
שוב לעבודה, הפעם בלי המשקל על הלב. זה קלשון קטן, אבל היד כבר חופשית.
בדקה דוח, תיקנה טעות קטנה, שלחה שאלה לקולגה, הכינה קפה.
עידו התקשר בצהריים:
מה בא לך לאכול?
אין לי רעיון. תחפש אתה.
נצא? הרבה זמן לא יצאנו.
היא חשבה שלושה שבועות לא יצאו, כי לא נעים להשאיר את חנה. כי צריך להכין.
בא לי הפסטה ההיא בטשרניחובסקי.
בשבע?
בשבע.
הם ישבו בקפה ההוא, העץ, האור המוזהב. נועה לקחה פסטה עם פטריות, עידו רוסטביף. שתו יין לבן.
הדיבור היה זורם, לא על אמא ולא על גבולות. עידו סיפר משהו שטותי מהעבודה, והיא באמת צחקה.
טוב לשמוע אותך צוחקת, הוא העיר.
מה?
מזמן לא צחקת ככה.
שמעת נכון.
שתקו בנועם.
את רוצה שנקנה את המנורות החדשות כבר השבת?
היא הנהנה.
ביחד.
הבית קיבל את השקט האמיתי, שלה.
נועה נעמדה בחלון, הסתכלה על העיר. פנסים, בניינים, הלילה המוכר.
חשבה שבשבת תצלצל לאמא. תזמין נורות. תבשל משהו לעצמה, מה שהיא אוהבת.
אלה המחשבות שלה, בבית שלה, בשקט שלה.
עידו יצא מהמקלחת.
באה לישון?
עוד מעט.
הוא נכנס.
נועה הביטה בעיר. שם בחוץ, נשים אחרות שואלות איך שומרים על זוגיות ולא מאבדים את עצמן. אין לכך תשובה אחת. אולי זו חוכמה לחיות עם השאלות, להתקדם בלי לפחד, לא לדרוש פיתרון מיידי.
לא קורבן, לא מנצחת. פשוט לדעת מה שלך.
בדירה שלך.
ליד החלון שלך.
בחיים שלך.
וכאן למדתי לשים גבולות זו לא גסות, אלא נאמנות לעצמך ולשלום בבית. זה לוקח זמן, דורש אומץ, אבל אפשרי. עכשיו בבית שלי האור דולק וגם בי.
