הגעתי אל בעלי בהפתעה ומיד הבנתי למה הוא מתעכב בעבודה
עשרים ושלוש שנה עלמה ברקוביץ׳ בישלה מרקים, גיהצה חולצות, סבלה את החמות ואת המשפט הקבוע שלה “דניאלון שלי דווקא היה אוכל דייסה בסבלנות כשהיה קטן”. עשרים ושלוש שנה האמינה שבעלה מתעכב בעבודה בגלל סיבות מוצדקות. קורה, הדוח הרבעוני, ישיבות, משברים. הכול ברור, הכול מוסבר.
אבל משהו אצלה השתנה. לא מיד. בהתחלה פשוט הוא לא עונה לטלפון. עסוק, בטח. אחר כך ארוחת הערב מתקררת כבר בפעם השלישית. ואז בושם חדש, כזה פרחוני, שלא היא קנתה לו.
עלמה לא עשתה סקנדלים. היא לא מהסוג שמרים קול מכל שטות. היא הטיפוס ששלושה שבועות שוכב בלילה ומביט בתקרה בשתיים לפנות בוקר, ואז פתאום קם, לובש מעיל ויוצא.
אז הפעם היא יצאה.
חברתה טובה נועה, לה התקשרה בדרך, אמרה את מה שאפשר לצפות:
עלמה, למה את נוסעת? מה תגלי שם? רק תכאיבי לעצמך.
לא נשאר מה להכאיב, ענתה עלמה וניתקה.
המשרד של דניאל היה בקומה השלישית של מגדל משרדים יומרני בשם “השרון סנטר”. עלמה הכירה את הבניין. הייתה בו פעמיים פעם באירוע חברה לפני שלוש שנים, ופעם כשהביאה לדניאל כרטיס גישה ששכח. השומר בזמנו הסתכל עליה בהערכה: אשת ראש המחלקה.
עכשיו כבר שבע בערב. החניה כמעט ריקה. רוב החלונות חשוכים.
חוץ מאחד.
עלמה עמדה ליד הרכב והביטה למעלה. קומה שלישית, חלון קיצוני מימין שם המשרד של דניאל. האור דולק. יש שם מישהו, אין ספק: שני צלליות זזות מאחורי הזכוכית.
עלמה לא זזה. רק הביטה.
הוציאה טלפון וחייגה.
שיחה. צליל. צלצול. שניים. שלושה.
באחד החלונות, אחת מהדמויות הקטנה מביניהן התקרבה לשנייה.
צלצול רביעי. חמישי.
המנוי אינו זמין…
עלמה הכניסה את הנייד לכיס. והלכה פנימה.
השומר, יוסי, הרים עיניים מהפלאפון והתבונן בה כאילו הציגה צו חיפוש.
למי?
לדניאל ברקוביץ׳. קומה שלישית.
קבעת פגישה?
עלמה הביטה בו. שלווה. חדה. כמו אדם שנחוש לעבור קיר.
אני אשתו.
יוסי קלט. לחץ משהו בלוח הבקרה. חיכה.
הוא לא עונה.
אני יודעת, ענתה. אבל הוא שם.
שוב שקט. יוסי מתלבט להיכנע לאשת ראש מחלקה או לדבוק בנוהל. מצד אחד תקנות, מצד שני אשה. עם נשים מסתבכים בקלות. בסוף הסיט את היד מהמחסום.
תתקדמי, אמרה עלמה. הקול העביר מסר ברור.
השלישית. מסדרון ארוך, שטיח אפור, דלתות שוות. עלמה צועדת וחושבת: אולי הייתי צריכה להקשיב לנועה. אולי לא לבוא, או קודם לשבת בבית קפה על קפה ולעכל. להגיע יותר שלווה.
אם כי, מה כבר אפשר להיראות נורמלי בסיטואציה כזו.
המשרד בסוף המסדרון. דלת כמעט סגורה, אבל לא עד הסוף פס אור. קולות.
עלמה עוצרת שני צעדים מהדלת.
צחוק נשי. קליל, מרחף. כאילו סיפרו לה משהו באמת מוצלח.
ואז קולו של דניאל. עלמה עומדת ומקשיבה. שלושים שניות. דקה. ידיים קרות, לחיים בוערות מוזר.
ואז דוחפת את הדלת.
דניאל יושב על קצה השולחן, לא מאחוריו, בדיוק על הקצה, מסביר משהו לאישה צעירה שעומדת לידו עם ניירות ביד. אישה בסביבות גיל שלושים ושמונה, נעימה, שיער אסוף.
שניהם פונים לעבר הדלת.
הפסקה. הרגע שאחריו כבר מיותרות מילים.
עלמה? דניאל שואל. ובהפתעה, בהלה וחמור מכל קמצוץ התנגדות. כמו מישהו שהפריעו לו.
ערב טוב, אומרת עלמה.
האישה עם הניירות נסוגה צעד אחורנית. ואז עוד אחד. מוצאת תירוץ להביט מהחלון.
באת בלי להודיע? דניאל קם מהשולחן, מתאמץ להביט רגוע. לא ממש מצליח.
התקשרתי, אמרה עלמה. לא ענית.
הייתי עסוק, את רואה.
אני רואה, הסכימה.
היא ראתה. את הכפתור העליון הפתוח, את שני הכוסות תה על השולחן, אחת עם סימן שפתון. את האישה שמזיזה את הניירות מצד לצד ולא יודעת לאן להניח אותן.
זו יעל, המנהלת החדשה שלי לפרויקט, הציג דניאל, בנימה מנומקת, כאילו אין מה להסתיר. בדיוק מה שאומרים כשיש מה להסתיר.
נעים מאוד, ענתה עלמה.
יעל הניחה את הניירות על השולחן וחייכה. חיוך מוגן. עלמה כמעט ולא כעסה עליה; היא הרי לא הבטיחה לדניאל כלום.
אני אלך, אמרה יעל.
כן, עדיף, ענתה עלמה.
יעל הלכה, בנימוס.
עלמה ודניאל נשארו לבד. שקט. חלונות חניה מוארת, פנסים, מכוניות זרות.
אז למה הגעת, דניאל שואל. זו לא שאלה; זה האשמה.
עלמה הביטה בכוס עם השפתון. ואז עליו.
רציתי להבין, אמרה בשקט, למה אינך עונה.
הייתי עסוק, אמרתי.
אמרת.
הפסקה.
עלמה, אל תעשי מזה סיפור. עובדים פה. זו פגישה בענייני עבודה.
בשבע בערב.
כן, בשבע בערב! קורה! פרויקט בוער, את יודעת מה זה?!
הקול שלו חזק, נחרץ, טון של מי שמנסה שבעוצמה יסתיר את הריק. עלמה מכירה את הטון. עשרים ושלוש שנה לומדים.
היא שותקת. מביטה בו.
ועכשיו משהו בו מתרכך. פעם הייתה כבר בוכה, מתנצלת, הולכת. עכשיו עומדת ומביטה. בשקט.
נלך הביתה, הוא אומר שקט יותר. נדבר בבית.
נלך, מסכימה.
היא יוצאת ראשונה. לאורך המסדרון עם השטיח האפור. ובראשה באופן משונה בהירות מוזרה.
פשוט בהירות. קרה, כמו זכוכית.
היא ראתה. עכשיו צריך להחליט מה עושים עם זה.
בדרך הביתה שקט.
דניאל נוהג ומביט בכביש. עלמה מביטה בחלון אורות, אספלט רטוב, חלונות זרים עם אור צהוב. בכל חלון חיים של מישהו אחר. מטבח אחר, בעל אחר. ואולי גם להן יש יעל, או עוד לא, או כבר הייתה.
במעלית דניאל לוחץ על חמש. עלמה חושבת: עכשיו יתחיל להסביר. ארוך, הגיוני, שיביא דוגמאות של עומס ועוד טענה שהיא לא מבינה כלום. הוא טוב בזה.
נכנסו. דניאל מדליק את האור במסדרון, תולה את המעיל בדיוק, בדיוק תמיד זה עיצבן אותה, ועכשיו מעצבן במיוחד, לא יודעת למה.
עלמה, תשמעי.
שומעת.
היא פונה למטבח. הוא אחריה, נשען על הקיר, מכניס ידיים לכיסים.
עלמה, לא היה כלום.
בסדר.
באמת עבדנו.
בסדר, דניאל.
את לא מאמינה לי.
לא.
הוא לא ציפה. כנראה ציפה לבכי. או לצעקות. או שניהם. שוברים צלחות אבל בזה עלמה לא הצטיינה, לא איימה בגללו. על “לא מאמינה” בשקט לזה לא היה ערוך.
למה? שואל.
ראיתי את הפנים שלך כשהגעתי, עונה עלמה. הסתכלת עליי כעל מטרד.
זה לא נכון.
דניאל. מסתובבת אליו. אני איתך עשרים ושלוש שנה. ראיתי את הפנים שלך כשאתה שמח לראות אותי. וראיתי הערב.
הוא לא עונה.
את מדמיינת.
אולי. היא מושכת כתפיים. ואת הריח של הבושם גם דמיינתי? שמת עליו לפני שלושה חודשים?
זה שלי.
אף פעם לא השתמשת בו. תמיד אני בחרתי לך. וזה ריח אחר.
דניאל פותח פה.
עכשיו כבר לא נעים לו באמת.
עלמה, נשבע לך, שום דבר רציני.
שום דבר רציני, חוזרת לאט. אבל משהו היה.
לא אמרתי את זה!
רק לפני שנייה.
דניאל משפשף את הפנים בידיים. מחווה שהיא מכירה כך הוא עושה כשמביך לו או קשה.
עלמה, לוחש, אני לא מצליח להסביר את זה. פשוט קל לי לדבר איתה. היא צעירה, מסתכלת עליי אחרת. אני יודע כמה זה נשמע גרוע.
זה נשמע כנה, עונה עלמה.
באמת לא היה שום דבר רציני. נשבע.
אבל היה יכול להיות.
הוא לא עונה. והשתיקה הזו חזקה מכל תשובה.
עלמה מהנהנת. כאילו מסמנת וי ברשימה פנימית.
הבנתי, אומרת.
עלמה, אל תקפצי למסקנות.
דניאל. קולה שטוח כמו שולחן זכוכית. אני לא קופצת. אני מסכמת שלושה חודשים שבהם לבשת בושם אחר, לא ענית לי והסתכלת עליי כעל רהיט.
הוא שותק, מביט בשולחן.
אני רוצה שתשמע משהו, ממשיכה עלמה. בלי להתנגד, בלי להסביר. אחר כך תגיד מה שתרצה. סיכמנו?
דניאל מהנהן.
אני לא עושה פה דרמה. לא אצעק, לא אבכה, לא אשבור כלים. עוצרת שנייה. אבל אני חייבת שתבין: אני מפה לא אעמיד פנים שהכול בסדר כשלא. עשרים ושלוש שנה שתקתי כשהיית נעדר. לא שאלתי, שלא תתעצבן. זה נגמר.
דניאל מרים מבט.
זה לא אולטימטום. ככה זה. תחליט מה חשוב לך. עכשיו.
הוא שותק זמן ארוך. ואז לוחש:
עלמה. אני אידיוט.
נכון, עונה בקור רוח. אבל זו לא תשובה.
עלמה יוצאת בשקט לבית של נועה באותו לילה.
ארזה תיק בשקט. דניאל עמד בפתח והביט בה אורזת.
לכמה זמן? שאל.
לא יודעת.
עלמה.
דניאל. סגרה רוכסן. גם אתה צריך לחשוב. וגם אני. כל אחד לבד.
הוא לא התנגד. וזה אמר הכול.
נועה פותחת דלת, מביטה בעלמה, בתיק, בפניה, לא שואלת. מדליקה מים לקפה. בגלל זה עלמה אוהבת אותה מאז הצבא.
יושבות במטבח עד שתיים בלילה. נועה מקשיבה. מדי פעם אומרת מילה. לא עצה, רק מניחה למילים לחתוך את השתיקה.
דניאל מתקשר אחרי שלושה ימים. לא התנצלויות, לא הסברים. במשפט קצר:
עלמה, אני רוצה שתחזרי. הבנתי משהו.
מה בדיוק?
שאני אידיוט. למרות שזה כבר מאבד משמעות עם כל החזרות. אני רוצה להוכיח.
עלמה שותקת.
בסדר, עונה.
חוזרת הביתה ביום שישי בשקיעה. על השולחן במטבח סיר מרק אדום, סלק רך מדי. דניאל תמיד מבשל יותר מדי, שלא יהיה נא. לצידו זר פרחים עקום, קנוי בדחיפות.
עלמה מניחה את התיק. מביטה במרק. ואז בזר.
בישלתי את הסלק יותר מדי, אומר דניאל מאחוריה.
אני רואה.
אבל בסך הכל יצא בסדר.
נראה. היא עונה.
והולכת לשטוף ידיים. כאלה הם החיים. לפעמים סלק רך מדי, לפעמים לא. העיקר להבין את ההבדל ולא לשתוק עליו עשרים ושלוש שנה.
אל תשכחו להירשם לעדכונים.
