את כבר חמישים, למי את צריכה, צחק בעלה של יעל. אבל יעל החליטה לבדוק.
בעלה של יעל, גדי פישמן, היה אדם של תאוריות. לא אחת, כמובן. כעשרים, כולן מוצקות באותה מידה. למשל: חמין טוב עושים רק עם בקר. שחתולים חכמים יותר מכלבים. שאת הטלוויזיה צריך לשמוע על ווליום ארבעים ושתיים לא יותר, לא פחות. אבל התאוריה העיקרית שלו נשמעה כך: אישה אחרי חמישים כבר לא מעניינת גבר.
הוא ניסח אותה בדרכים שונות, תלוי במצב הרוח.
לפעמים אקדמית: כך הבריאה סידרה, יעל, בלי קשר אלייך אישית.
לפעמים פילוסופית: זה החיים, אין מה לעשות.
ולרוב, בדיוק כשיעל לבשה שמלה חדשה או שפתיים צבעה, פשוט, יומיומי: את כבר חמישים, למי את צריכה.
לא בשאלה, כעובדה.
יעל בת חמישים ושתיים. עובדת רואת חשבון בחברת בניה, בבקרים עושה התעמלות, בערבים קוראת, ובסופי שבוע אופה עוגות שגדי אוכל בתיאבון, מבלי לקשר אותן לשאלה למי בכלל צריך את זו שאפתה אותן.
עשרים ושש שנה הם יחד. גדי בינתיים השמין, הקריח ופיתח את התאוריות שלו. יעל לא. או לפחות, אחרת לגמרי.
החברה הכי טובה, תמר, קלטה את זה קודם מכולם.
יעלי, אמרה לה יום אחד מעל קפה, עם אותו מבט מלוכסן שמבשר: אני עכשיו אומרת משהו חשוב וקצת משוגע. את בכלל שמה לב שאת יפה?
עזבי אותך, ענתה יעל כרגיל.
ברצינות. ממש. ותגידי, מה את אומרת, נרשם לאתר היכרויות? סתם כזה. בשביל לבדוק איך זה.
יעל הניחה את הספל על השולחן.
את השתגעת?
רק נמלא את הפרופיל, נמצא תמונה יפה. סתם תראי, מה יהיה.
לא יהיה כלום, אמרה יעל. אני כבר חמישים. למי אני מעניינת.
היא אמרה את זה ונעצרה. היא שמעה את גדי פישמן.
תמר היא אחת שפועלת. היא לא יודעת לשכנע הרבה זמן, זה לא ב-DNA שלה. במקום לשכנע, היא פשוט פועלת כך שקשה להגיד לה לא. לא מללחץ, יותר ממקום מוסרי. וככה בדיוק היא מגיעה אותה ערב ליעל, עם מחשב נייד מתחת לזרוע, בקבוק יין ביד ומבט של “הכל כבר הוחלט”.
טוב, אז עכשיו אנחנו ממלאים לך פרופיל, אומרת תמר ונועצת את הבקבוק על השולחן. מהר, יפה ולעניין.
רגע, יעל עוד לא הספיקה להוריד את הסינר. איזה פרופיל?
באתר היכרויות. אמרתי לך.
אמרת. ואני אמרתי לא.
את אמרת “למי אני מעניינת”. זה משהו אחר לגמרי.
יעל מסתכלת עליה. תמר מחזירה מבט, עם עיניים של מישהי שיודעת בדיוק שהיא צודקת, ורק מחכה שיגיע גם לאחרים.
תמר, אני בת חמישים ושתיים.
את חושבת שאני לא יודעת? אני איתך שלושים שנה.
אז?
אז כלום. תשבי.
יעל מתיישבת. לא כי נכנעה, כי פשוט הרגליים עייפות. יום ארוך. אח”כ היה דוח. אחרי זה פקקים. אז היא יושבת. רק לנוח.
בואי תמונה, תמר פותחת מחשב נייד.
איזו תמונה?
טובה. יש לך תמונות טובות?
יעל חושבת. התמונות האחרונות שלה מהמשרד. בצד, עם כוס ביד, לא מסתכלת למצלמה, כי גדי בדיוק התקשר שלוש פעמים ושאל מתי היא סוף סוף חוזרת.
יש לי מהסילבסטר, אומרת בהיסוס.
תראי.
מציגה. תמר מסתכלת הרבה זמן.
יפה, קובעת. את פה, אמיתית, ממש יפה. למה את תמיד כפופה במציאות, ובתמונה לא?
בתמונה אף אחד לא רואה אותי, שמעה יעל את עצמה אומרת.
תמר מתבוננת בה בשקט נוסף, אחר כך פותחת את היין.
הן ממלאות את הפרופיל. יותר נכון תמר ממלאת, יעל מתווכחת. על כל סעיף.
“מטרת ההיכרות”? תכתבי “שיחה”.
אני לא רוצה לשוחח עם אף אחד.
לא משנה, תכתבי.
“ספרי על עצמך”. תמר, מה לכתוב? “רואת חשבון, אלופת חמין, חיה עם גבר שיש לו תאוריה על נשים אחרי חמישים”?
נרשום: “אקטיבית, מעניינת, אוהבת לקרוא ולנסוע לטייל”.
אני בכלל לא מטיילת.
רוצה לטייל?
יעל חושבת.
רוצה.
אז לא שיקרנו.
הן בוחרות את התמונה מהסילבסטר. יעל בשמלה בורדו, שיער אסוף, ויש בעיניים משהו חי. גדי לא ראה את השמלה. הוא כבר ישן כשהיא חזרה באותו ערב.
זהו, מכריזה תמר וסוגרת את המחשב. הפרופיל מוכן.
ומה עכשיו?
עכשיו מחכים.
למה מחכים?
תראי.
יעל מוזגת לעצמה יין, מביטה מהחלון. ערב בחוץ, פנס רחוב, ענפים חשופים של עץ ושום דבר מיוחד. ערב רגיל. גדי, בסלון, עם חדשות ווליום בדיוק ארבעים ושתיים. הכל רגיל.
“נו, יופי, פרופיל, שיהיה”, חושבת יעל. “לא יקרה כלום”.
מסיימת את היין והולכת לשטוף כלים.
בבוקר שאחרי, יעל לא חושבת על הפרופיל בכלל.
היא נוסעת לעבודה, מתמודדת חצי יום על דוח הרבעון, בארוחת צהריים אוכלת מרק חסר טעם מהקפיטריה של הבניין, ובשלוש קולטת שהיא בוהה מהחלון וסופרת יונים על עדן החלון.
הטלפון בתיק.
בשעה חמש היא בכל זאת מוציאה אותו, רק לבדוק אם גדי כתב משהו. מגדי אין כלום. אבל יש התראה מהאתר. עיגול אדום עם מספר.
המספר11.
אחד עשר הודעות. ביום אחד.
יעל מביטה בטלפון. הטלפון מביט בה. היא מחזירה אותו לתיק, מחכה שלוש דקות, מוציאה שוב.
אחד עשר.
“טוב, כנראה דואר זבל”, היא חושבת.
פותחת. לא דואר זבל. אחד עשר גברים עם תמונה, שם, והודעות אישיות. חלקם כתבו “שלום, פרופיל מעניין”. אחרים הודעות ארוכות. אחד, ירון, בן חמישים וארבע, שלח שלושה פסקאות על ספרים, על כמה זמן לא פגש אישה עם מבט כזה, וכמה הוא אוהב לטייל.
יעל קוראת פעמיים.
“גם אני כתבתי שאוהבת לטייל”, היא מסמיקה קצת. אבל ממש קצת.
בערב היא מתקשרת לתמר.
יש אחד עשרה, היא אומרת במקום שלום.
כבר?! תמר ממש מתלהבת. אמרתי לך!
אחד אפילו כותב על ספרים.
תעני לו.
אני לא אענה.
יעל.
מה יעל? אני בת חמישים ושתיים, נשואה.
תעני.
יעל לא עונה. באותו ערב היא שוטפת כלים וחושבת על ירון והפסקאות שלו.
“אני לא נורמלית”, היא אומרת לעצמה.
אבל בבוקר היא עדיין פותחת את האפליקציה. והמספר בעיגול האדום כבר לא אחד עשר.
עשרים ושמונה.
יעל יושבת בקצה המיטה. גדי עוד ישן.
עשרים ושמונה גברים כתבו לה במשך הלילה.
היא גוללת בזהירות. הנה אלעד, בן ארבעים ושמונה, מהנדס, בתמונה החתול מצחיק. הנה מיכאל, חמישים ושש, רציני, עניבה, כתב: “את אישה מאוד יפה”. הנה דני ושם היא עוצרת בן ארבעים ואחד, בתמונה הרים מאחוריו, כתב פשוט: “שלום. ספרי על עצמך”.
ארבעים ואחד. צעיר ממנה באחת עשרה שנים.
יעל מכבה את הנייד. ואז מפעילה שוב.
בערב השני המספר כבר מעל חמישים.
חמישים ושלוש הודעות. בעצם חמישים וארבע, בזמן שספירה.
היא יושבת במטבח, שותה תה וגוללת, כמו מישהי שיצאה לקנות לחם ומצאה אוצר. הנה דוד, חמישים, איש עסקים, שלח לה שיר לא משלו, אבל עדיין נעים. הנה אורי כתב “ממש מצאת חן בעיניי, אשמח להכיר”. דני ההוא עם ההרים כותב שוב כי לא ענתה, הוא חיכה וטרח לפנות בעדינות: “אולי את עסוקה? אין בעיה”.
יעל בוהה בהודעה הרבה זמן.
גדי בסלון מדבר עם הטלוויזיה. הטלוויזיה עונה. הם בסדר זה עם זו.
“למי את צריכה”, היא נזכרת.
חמישים וארבעה גברים ביומיים. חלקם בגילה, חלקם צעירים. אחד שלח שיר. אחר כתב שוב, לא נעלב.
התאוריה של גדי פישמן מתחילה להתנדנד. לאט, כמו רצפה ישנה, אבל מתנדנדת.
יעל מסיימת את התה, שמה את הספל בכיור, ומביטה לראשונה זה זמן רב על השתקפותה בחלון החשוך של המטבח לא בחטף, לא בזלזול, אלא באמת.
שם, בזכוכית, עומדת אישה בת חמישים ושתיים. זקופה. עם עיניים יפות. שיומיים כתבו לה חמישים וארבעה זרים.
וואו, היא לוחשת לה לשיקוף.
והשיקוף מסכים.
הטלפון ממתין על השידה ליד המיטה.
גדי מושיט יד למשקפיים, נמצא לידו, בדיוק אז המסך מאיר עוד התראה. גדי מרים את הטלפון בשגרה של מישהו שלא מצפה לכלום. מביט. קמט במצח.
מביט שנית.
על המסך כתוב: “דני: בוקר טוב! חשבתי עלייך…”
גדי פישמן מתיישב לאט, כמו מישהו ששמע משהו חשוב, אבל עוד לא החליט אם זה טוב או רע.
יעל, הוא קורא.
יעל במטבח, מכינה קפה. היא שומעת אותו, לא ממהרת.
יעל!
אני באה.
היא נכנסת לסלון עם הספל, רגועה. גדי אוחז בטלפון כמו בתפוס משהו חי, לא בטוח אם לשחרר או לא.
מה זה צריך להיות? הוא שואל.
יעל מביטה במסך, אחר כך בבעלה. לוגמת מהקפה.
התראה, עונה.
רואה שזה התראה. מי זה דני הזה?
מאתר היכרויות.
הפסקה. שקט.
איזה אתר היכרויות?! גדי מזדקף. את נרשמת לשם?
כן.
למה?!
יעל מניחה את הספל על השידה. מביטה עליו בעניין חדש, כמעט בלי כעס. כמו אל חידה שתשובתה כבר ברורה.
רציתי לבדוק את התאוריה שלך, עונה.
איזו תאוריה?
על נשים אחרי חמישים. זוכר? “למי את צריכה”.
גדי פוער פה. סוגר. שוב מביט בטלפון שלוש התראות בינתיים הצטרפו.
וכמה כאלה… הוא לא משלים.
חמישים וארבע, מודיעה יעל. יומיים.
חמישים וארבע, לוחש גדי. המספר לא נתפס לו.
ויש גם צעירים ממני, מוסיפה יעל, לוקחת את הספל וחוזרת למטבח.
גדי פישמן נשאר עומד באמצע הבית עם הטלפון. בחוץ עוד בוקר רגיל הפנס כבה, העץ עירום, דרורים מצייצים על אדן החלון. הכל כמו תמיד. רק התאוריה שלו הפסיקה לעבוד.
ממש ככה.
