יומן אישי שבת, תל אביב
היום אני רושמת משהו שכבר הרבה זמן מתבשל בתוכי. נתתי לחמותי מתנה כזו, שאני כמעט בטוחה שהיא תזדעזע כשתראה אותה! הלוואי שתרעד כל פעם שתביט בה. אבל אין לה לאן לברוח, את זה היא לא תוכל לזרוק תיאלץ לשמור ולהניח במקום בולט. ככה זה. כמו שאומרים אצלנו הקארמה תחזור גם לְחתול! מרשה לעצמי קצת רוע, מגיע לאביבה, חמותי. חמש עשרה שנה אני נשואה לאורי, ויפה מילה טובה לא יצאה ממנה אליי. תמיד שותקת, מעיפה בי מבט שחור-כהה מהעיניים הגדולות שלה ולא אומרת כלום. משתדלת להרחיק ממנה, ולבקר אצלה פעם בשנה, ואם כבר אז רק לכמה דקות, ככה סיפרתי היום לנועה.
נועה כמובן מהנהנת בהתלהבות. יש לה גם חמות לא משהו, היא אומרת. אנחנו כבר שנים נפגשות, שלוש חברות טובות עוד מהילדות; כל שבת שנייה שומרות על המסורת קפה, עוגה וריכולים. אני, רות, הספרית של החבורה, עושה לכולן תספורות חדשות; היום באתי רק briefly, מחכות לי לקוחות. נועה, שהיא שפית, תמיד מביאה עוגות ומתוקים שמתן, בני, קורא להם שלל מתוקי.
וגם רוני פה אחות, שעכשיו עברה מקום עבודה חדש, אבל אפילו לא הספקנו לדבר על זה כי תמיד מגיע נושא החמותות.
לא יכולה לסבול אותה! מה היא בשבילי בכלל? אם היא לא הייתה קיימת, אולי היה קל יותר, אני מתלוננת בשיא הדרמה.
פתאום רוני, שתמיד יותר שקטה, נכנסת לשיחה:
נו, רותי, ואם לא הייתה חמות, היה נהיה לך קל? מחייכת בחצי פה.
נראה לי שכן… אבל שותקת פתאום.
היום בבוקר איך הלכתי אליה עם המתנה האכזרית שלי, עטופה בנייר נוצץ; נתתי לאביבה והיא ישר קפצה לפתוח, כמו ילדה. אבל הזהרתי תפתחי רק אחרי שאלך. לא משנה, הרסתי לה את יום ההולדת בכל מקרה!
***
בנות, שאלתן לאן עברתי לעבוד? רוני מחדשת.
למרפאה פרטית? אני מנסה.
עכשיו תגרפי שח, אה? נועה מצחקקת.
בבית אבות סיעודי, רוני עונה בשקט.
פתאום דממה.
למה, רוני? זה לא כבד, קשה? ומה עם המשכורת? אני, מופתעת.
כל היום כסף בראש שלכן, רוני לוחשת, פונה אליי, רותי, יקרה, יש לי בשבילך מילה אחת: טיפשה.
מה? מי טיפשה? חמותי?
את, רותי. מה שאת עושה לא בסדר. את חושבת שלאביבה אין לב, או מילים טובות? מי דאג לכם כשחיפשתם דירה חדשה, מי מכרה את הדירה במרכז ועברה ליפו הישנה כדי שתוכלו להתרחב? מי סידרה שתדליקו רופא פרטי עבור מתן כשהיה חולה? מי שיקר בשבילך לאורי בלילה ההוא כשכמעט הרסת הכל? כל כך הרבה פעמיים אכלנו יחד ממלפפונים כבושים, ריבות, רסק כל מה שאביבה מכינה. את, אם היית תלויה בפרחים לא היית יודעת מה זה עגבנייה. היא עושה את זה בשבילכם. לא כל אחד יודע לדבר יפה, אבל יש מי שמוכיח אהבה בעיקר במעשים. אחרים מדברים, אבל לא עושים כלום! היא אומרת.
תודה רוני. חשבתי שתעמדי לצדי… והנה את קוראת לי טיפשה!
משהו קטן, עמוק בפנים, מתחיל לכרסם לי. פעם קראתי לזה דגדוג אבל עכשיו זה מרגיש כמו תולעת קטנה, לא נותנת לי לשמוח בנקמה שבישלתי. רוצה להגיד לעצמי תפסיקי! לא מצליחה. התולעת ממשיכה להתפתל.
נועה בינתיים אוכלת עוד ועוד בורקס היא תמיד דואגת בבטן כשהשיחות נעשות טעונות ושותקת. הפעם לא תומכת בי כמו תמיד.
בעצם הייתי צריכה להיעלב, להתרגז, להיפרד דרמטית וללכת. כבר עמדתי. אבל התולעת לא מרפה. תקועה אותי לכסא.
רוני ממשיכה, שכחתן שאין לי אמא? אני חיה ככה כבר חמש עשרה שנה. כמוך, רותי. רק שממך כל הזמן שומעים כמה נמאסה לך החמות, ואצלי כל השנים רק געגוע ובדידות. אני אפילו שומרת את המספר שלה, ממלאה לה את החשבון סלולרי, מתקשרת ושומעת רק שקט. מדברת אל הריק, עוטפת את עצמי בשמיכת הפוך של אמא ומנסה להרגיש שיש מישהו שמחמם אותי. הכאב הזה שורף עד היסוד.
רותי, מצטערת, אבל הייתי חייבת להגיד לך יש לך אמא, יש לך חמות. למה את מתנשאת עליה? מתי עשית לאביבה תספורת, או צבע? לכולנו את עושה.
הפעם, הלב שלי קפץ כמו מכת חשמל וכל מה שיצא לי, היה אף פעם.
נועה, המומה מה, את לא עשית לחמות תספורת אף פעם?! זה לא אנושי! אני את שלי תמיד מפנקת, מביאה מאפים ועוגות, בפסח חלות. והיא שמחה, כמו ילדה! יש לה ידיים קטנות ושמנמנות כמו מלאכית.
התולעת שבי קפאה. סוף סוף יכולתי לעמוד, לשחרר, ממש ללכת.
בפנים עלו בי זכרונות מהבוקר. אביבה עם הידיים שלה, שבעיני תמיד נראו לי כמו צבתות עבות, עם ורידים ותבליטים. ומעולם לא הקדשתי לה מחשבה חמה. והפנים שלה היה לי כינוי לעצמי תפוח אדמה רקוב. מה באמת אני יודעת עליה? כלום!
ובה בעת היא תמיד הייתה שם לעזור. אורי סיפר שפעם היו לו שתי אחיות אמא טיפלה בהן כל השנים עד שמתו, אחר כך בבעל, ואז נשאר הוא. היא עשתה ועשתה. ואורי הוא האוצר הפרטי שלי. מה לא הייתי מקריבה בשבילו?
ושוב, התולעת צורחת: רותי, באמת לא אמרת לה אף מילה טובה, אף פעם? מי מפריע לך? כולם מפנקים אותך, מחמיאים, ואת כלכך קמצנית על מילה טובה? חתיכת אגואיסטית…
[רוני מתקרבת אליי]
את בסדר, רותי? דואגת אליי.
אני מהנהנת, לא מסוגלת לבכות פתאום, הכל עולה. רעידת אדמה בלב, ואני רוצה לברוח.
נסיתי להסיט נושא, להעביר שיחה:
רוני, איך העבודה שלך?
העיניים של המטופלים שלי אי אפשר לשכוח. מלא אור, תקווה ואומץ. אני שומעת אותם מדברים על חרטות, על תקוות. יום אחד גבר עמיד בא לבקר את אמא שלו. קנה מתנות, דאג לה שהכל יהיה מושלם. אבל היא רק רצתה לנסוע איתו לכפר שבו גדלה והוא לא מצא לזה זמן. כשהיא הלכה, הוא כרע על ברכיים ליד המיטה: “אמא, תחזרי, ניסע, קנה לך בית שם… את הדבר הכי חשוב לי!.
או אבא שיום יום הגיע לבקר את הבת שלו. הביא לה סיכות ראש יפות, למרות שאין לה שיער הרבה זמן. היא כל כך שמחה, חלמה שיהיה לה שוב שיער והוא יסרק אותה תקווה לעתיד. והוא, כל כך חזק, ידע שאין לו סיכוי, אבל שיחק איתה. אחרי שנפטרה חילק את כל הסיכות לילדות אחרות.
ואחרי שאמרתי את זה, נועה שולחת הודעה לבעלה: הערב עושים ערב משפחתי, תזמין גם את אמא ואבא שלך, שיבואו ללון אצלנו. סרט, אוכל, משפחה.
ברגע ששתינו נפרדנו בשקט. ואני פתאום יודעת מה עליי לעשות. משאירה בשקט הודעה ללקוחות, אומרת שאני דוחה את הכל לשבוע הבא ונוסעת לאביבה.
הידיים רועדות. מה אורי יגיד? בכל זאת, זאת אמא שלו…
הערב יורד, הבית של אביבה מואר, ופתאום המרפסת עם הווילונות המנוקדים בפרחי שדה, אדניות הגרניום נראים לי יפים וחמים.
אני חייבת להתנצל. אולי אקנה לה משהו, מתנה אחרת? אין לי זמן. אציע להביא משהו אחר. מה עשיתי… אני חושבת, מתקדמת בשביל הקטן לבית.
הדלת פתוחה. במטבח, על השולחן הגדול, מחכה צלחת חומוס עם גרגרי חומוס חמים, מרק עם תפוחי אדמה ופסטלים, ממולאים שהבן שלי הכי אוהב. אורי משוחח עם מתן, שניהם אוכלים בתיאבון מהבישולים של סבתא והנה אביבה, בשמלה כחולה עם תחרה, צמה אפורה דקה, עומדת ליד הקיר עם שתי שכנות מבוגרות ועוד סבא עליז אחד.
תראו איזו מתנה יפה, נכון? היא מצביעה בגאווה על המתנה ממני, מציירת אותה במילים של פלא.
זאת רותי שלנו, אשתו של אורי. כמו נסיכה היא! לבנה עדינה, יפה כל כך, כשאני מסתכלת עליה הלב שלי שר מרוב שמחה. אלופה שכזה רק אלוהים יודע איך לתת מתנה שכזו בעולם. עכשיו רותי תמיד פה איתי. הצייר צייר אותה לא יכולה להירגע מהתרגשות, איזו מתנה! לא צריך יותר מזה…
אני האדמתי בבת אחת, כמו סלק, מרוב בושה. המתנה פורטרט עצמי שלי. ככה חשבתי, שאם אביבה תיאלץ להסתכל כל יום על הזוועה היא תסבול. אבל לא. היא קיבלה את זה באהבה.
רותי כזו יפייפיה, שאני מתביישת לפעמים לדבר איתה. היא כמו בובה! עיניים כחולות, פנים חטובות לא כמוני, זקנה כעורה ומעט מגושמת, לא יודעת לחבר משפט. אלוהים לקח ממני בנות, אבל אז נתן לי עוד בת אשתו של בני, רותי שלי. תמיד אמרתי לאורי אשתך זהב!
הפעם, התולעת שבתוכי נעלמה. אפילו לא הספקתי להבטיח לעצמי לתקן הכל פשוט נעלמה, והשאיר אותי פנויה. מתן רץ לחבק אותי, אורי קם לכיווני:
מה, נגמרה העבודה? אמא אמרה שכבר באת היום בבוקר לברך.
ביטלתי. אביבה… אפשר לקרוא לך אמא? מזל טוב!
היה לי רצון לכרוע על הברכיים, בדיוק כמו הגבר שהזכירה רוני. בפני החוכמה, הסבלנות והסליחה.
רותי! מצאת זמן, באת לבקר את הזקנה תודה, בת שלי. הנה היא, רותי שלי! אומרת אביבה בגאווה.
הסב מחייך בגאווה, וכולם פתאום צוחקים ומרגישים בבית.
הבנתי שכל החגיגות החשובות הן כאן שיש לי הכל: הורים, חמות מיוחדת, בן ובעל אהוב, עבודה שאני אוהבת. מתברר שאני עשירה באמת.
בואו לאכול! אביבה מזמינה.
ובסוף נעשה ערב יופי. מי שרוצה, אעשה לה תספורת, צבע, מה שצריכים! בשמחה!
זאת, בסוף, המתנה שנתתי לכולם.
