הטבעת על המפה
“לא,” אמר איתן, ובמילה הקצרה הזו היה כל כך הרבה, שעדן עצרה באמצע החדר, העגיל עדיין בידה. “את לא באה.”
היא הביטה בו. הוא עמד מול המראה בחליפה החדשה, כחולה כהה עם פסים דקים, חליפה שכנראה עלתה כמו המשכורת החודשית שלה כשהייתה בשנתה העשרים. העניבה כבר הייתה מהודקת, השיער מסורק בגל בקפידה, כל שערה במקום. הוא לא הביט בה דרך ההשתקפות. רק בעצמו.
“איך זה, ‘אני לא באה’?” שאלה עדן, קולה שקט משציפתה.
“ככה. את לא באה, וזהו.”
עדן הניחה את העגיל על שידת האיפור. החדר היה יקר, כולו יוקרה זרה: וילונות כבדים בצבע ברונזה דהויה, מיטה עם ראש מעץ אמיתי, שטיח רך שהעקב שוקע בו בלי קול. מלון “הר הצופים” היה הטוב בירושלים. עדן כאן בפעם הראשונה, ושלוש שעות קודם עוד ליטפה מגבות עבות בחדר האמבטיה, הרחיקה אליה בקבוקי שמפו קטנים. עולם אחר.
שלוש שעות קודם, הכול היה אחרת.
“איתן,” אמרה ברכות, “סיכמנו. קניתי שמלה. אמרת שזה ערב חשוב, ששמעון חיים רוצה להכיר את בני המשפחות של העובדים.”
“אני שיניתי.”
“למה?”
הוא סוף־סוף הסתובב. הביט בה ישר בעיניים, ובהבזק הזה היא ראתה בו משהו שכמעט לקח לה אוויר. לא כעס; משהו גרוע יותר.
“עדן, תביטי על עצמך. רק תביטי.”
היא הביטה. במראה השתקפה אישה בת חמישים ושתיים בשמלה ירוקה-כהה, עד הברך, שבחרה בתשומת לב, התייעצה עם המוכרת בדיזנגוף. שערה סידרה לבד. הוא נח בסדר. פניה רגילות, לא צעירות, עם קמטים עדינים, אבל חיות.
“אני מביטה,” ענתה.
“ידיים, עדן.”
היא הורידה מבטה. כפותיה לצד הגוף רחבות, עור יבש, יבלת ליד הבוהן. ציפורניים גזוזות, משוחות בצבע טבעי, אבל לא כאלו שרואים בתמונות של נשות המנהלים שאיתן היה מראה לה לעיתים בנייד.
“מה לא בסדר בידי?” לחשה, אף שכבר ידעה.
“יהיו שם אנשים. מכובדים. נשות שותפים, נשות מנכ”לים. הן יבחינו.”
“יגלו מה?”
“את יודעת למה אני מתכוון. הידיים שלך… הן ידיים…”
“ידיים של עובדת?” גמרה בשקט.
הוא הסתובב שוב למראה, מותח את העניבה שכבר ישבה היטב.
“אני לא רוצה להתחיל להסביר במה עסקת. זה עולם אחר, עדן. שיח אחר, עניינים אחרים. לא תשתלב.”
“עשרים שנה עבדתי כדי שתשתלב בעולמם,” אמרה, קולה רעד מעט. “עשרים שנה. הייתי בשלוש משמרות בזמן שלמדת. שטפתי כלים במסעדה, ניהלתי קופה באתר בנייה, עמדתי בדוכן בשוק כדי שיהיה כסף לשכר הלימוד שלך. הידיים האלו שילמו עבור הספרים שלך. עבור החליפה הראשונה. עבור הסלולרי בו הכרת את ‘האנשים הנכונים’.”
“אני יודע,” אמר, בלי להסתובב. “אני זוכר. אבל כעת זה לא משנה.”
עדן עמדה כמה רגעים. הביטה בגבו בתיעוב זהיר, מחפשת בין קפלי החליפה ההיא את איתן מהעבר זה שב־98 בכה על כתפה כי לא היה כסף לתרופות בשביל אבא שלו. זה שנשבע לה להחזיר הכול, שהיא הכי חשובה בעולם לו.
הוא איננו פה.
“אתה רוצה שאשאר בחדר?” שאלה.
“אני רוצה שלא תפריעי לי הערב. זה ערב משנה גורל. שמעון חיים מחליט מי יהיה מנהל מחוז. זה כל הקריירה שלי. חיכיתי לזה שמונה שנים.”
“חיכינו,” תיקנה.
“עדן.” הוא סובב, נקט בטון ההוא שלהכינוי עסקי. שטוח, עייף, לא רגשי. כך דיבר עם כפיפים בטלפון. “אני מבקש. תישארי כאן. תזמיני אוכל לחדר, תראי טלוויזיה. אחזור לא מאוחר.”
“אתה מחביא אותי.”
“אני מבקש שתביני. זה מצב מורכב.”
“אתה מתבייש בי.”
השתיקה שלו הייתה תשובה.
עדן ניגשה לחלון. מעבר לזכוכית, העיר בערב, אורות, שלג ראשון שנפל עוד בצהריים, כעת נצנץ על הגגות בקו דק, לא ישראלי בכלל. תמיד אהבה שלג ראשון. בתור ילדה, הייתה בורחת עם טליה לשחק ברמת־גן, תופסות פתיתי שלג על כף היד ורואות איך נמסים. טליה אמרה שפתיתי שלג בוכים כי לא רוצות להעלם. עדן צחקה.
“טוב,” לחשה.
איתן נשף בהקלה, והיא הרגישה את הגוש מתהדק לה מתחת לצלעות.
“ידעתי שתביני. אחרי הערב הזה הכול משתנה, עדן. מבטיח. ניסע לאן שתרצי, אקנה ל…”
“תלך, איתן,” קטעה אותו.
הוא לקח את הזקט, בדק את הפלאפון, הארנק. נעמד בדלת.
“אל תפתחי לאף אחד. החשבון שולם עד מחר, הכול כלול.”
“תלך.”
הדלת נסגרה. עדן שמעה את נעילת המפתח הדיגיטלי. לא הבינה מיד. ניגשה, ניסתה לפתוח. לא זזה.
שוב לנסות, שוב.
הוא נעל אותה מבחוץ. אולי ביקש מדלפק הקבלה לחסום פתיחה מבפנים? אולי זה מנעול מיוחד של החדרים האלו? זה לא חשוב, התוצאה זהה: היא, בחדר היקר ההוא, בשמלתה הירוקה, עם דלת סגורה.
עדן ישבה על קצה המיטה. הייתה שקטה שלא מן העולם הזה רייקנות, וליבה כבד וקפוא.
לא ברור כמה זמן עברה כך. לבסוף קמה, הדליקה טלוויזיה; דמות בחדשות דיברה, אבל המילים חלפו לידיה. כיבתה.
במיני־בר בחנה בקבוקי מים ומיצים, שתתה מים. קרים, כמעט קרחיים.
שוב ניגשה לדלת ודפקה. לא חזק. איש לא ענה, קורידור ריק, לכולם היו חיים מלבדה.
חשבה להתקשר לדלפק. מה תגיד? “בעלי נעל אותי בחדר”? דמיינה את פניה של הפקידנית, שיח עם מנהלת, שאלות. ואז איתן ידע. ואז מה?
עדן חייכה לעצמה. היא עדיין דאגה ל”מה יקרה כשאיתן ידע”, לא לעצמה. עשרים שנה ככה להבין קודם את עיניו.
הרימה את הטלפון שעל השידה, התקשרה אליו. הוא לא ענה. התקשר כעבור דקה, אמר: “אני באירוע, הכול בסדר, לכי לישון,” וניתק.
עדן הביטה בידיה. כבדות, רחבות, חמות, קשוחות. על ידה הימנית צלקת קטנה, נחתכה בלחם ב־99׳, כשהיו בדרכם לבחינות במכללהאז שמחה, חבשה עם ממחטה ויצאו, והצליח, חגגו על הרציף.
על היד השמאלית יבלת, כבר שלוש שנים, מאז שסידרה סחורה במחסן כסף לחליפה שלו לריאיון הגדול.
הוא התקבל לעבודה. הייתה שמחה גדולה. חוגגים בבית, מטגנת תפוחי־אדמה, שרה. הוא חיבק מאחור ואמר, “בלעדייך כלום לא קורה.”
זה היה לפני אחת־עשרה שנה.
מחשיך כבר. השלג פסק, שמיים נפתחו, כוכבים דולקים. עדן ניגשה לחלון, שמעה נקישה. קול נשי:
“יש מישהו? חדרנית. רוצה להחליף מצעים?”
רצתה לומר שלא צריך, שהיא בסדר, אבל במקום זה שמעה את עצמה אומרת:
“הדלת לא נפתחת. סגורה מבחוץ.”
שתיקה. ואז,
“איך סגורה?”
“מבחוץ. אין לי דרך לצאת.”
שניות שקט. ואזצליל כרטיס נעילה, קליק, הדלת נפתחה.
מול עדן עמדה צעירה, אולי שלושים. מדים אפורים וצווארון לבן, שער כהה אסוף אחורה. מבטה סקרני, נדמה שמבין. לא רחמיםהבנה.
“את בסדר?” שאלה החדרנית.
“כן,” ענתה עדן. “לגמרי. תודה.”
“קוראים לי יפעת.”
“עדן.”
עמדו בדממה. יפעת לא הלכה. נעמדה עם עגלת הלבנים, מבט חם.
“הרבה זמן היית פה?” שאלה.
“לא יודעת. שעתיים אולי.”
“רוצה לצאת?”
“כן,” רק עכשיו קלטה כמה.
“יאללה. בקומה שבע יש גן חורף שאף אחד לא מגיע אליו בערב. שקט וטוב שם. אראה לך.”
עדן לקחה את התיק, שמה של על הכתפיים גקט דק, פתחה את הדלת. לרגע נשמה את האוויר החי של המסדרון והרגישה רעננות שלא הכירה מזמן.
“את עושה את זה הרבה?” שאלה את יפעת בדרכן למעלית.
“מה?”
“משחררת אנשים שננעלו בחדרים.”
יפעת חייכה. “קורה. אנשים, מה לעשות.”
המעלית לקחה אותן לקומה שבע. קצר מסדרון ודלת לא בולטת, ומעבר לה עולם מוזר: חדר גדול, תקרה מזכוכית. גן חורף אמיתי, עצי דקל גדולים, עצי לימון קטנים עם פירות צהובים, עציצים שלא ידעה. פינות ישיבה קטנות, שולחנות מנצרים. תקרת זכוכית דרכה נראו כוכבים.
“תשבי, תירגעי, נעים פה,” אמרה יפעת. “אהיה פה עד עשר, אם תצטרכי משהו תפני לדלפק, תגידי שאת מגן החורף.”
עדן הנהנה. יפעת יצאה, סגרה בשקט. עדן נפלה לכורסה, שלחה רגליים, נשמה את האדמה והלימון.
עייפה, עצמה עיניים, וחשבה על המאפייהחלום ישן שלה, כבר כל כך ישן שכבר שכחה שהוא אפשרי. מזמן אמרה לאיתן: מאפייה קטנה, לחם, עוגות. היא יודעת לאפות, למדה מאמא, שלמדה מסבתא. הוא צחק. לא בגלגול עיניים, רק צחוק כזה של ליטוף.
אחר כך לא נשאר מקום לחלומות. כסף, עבודה, קידום שלו, דירות להחליף. בכל מעבר היא מתחילה מחדש, ומסתגלת.
הסתכלה על עץ הלימון הסמוך, מיששה פרי קטן, מבריק, קשה ואמיתי.
“גם את מתחבאת פה?” קול גברי הדהד, מפתיע.
בפינת גן החורף, ישב גבר מבוגר, שבעים ומשהו, שמנמן אבל קל תנועה, חליפה פתוחה, שיער אפור מסורק לאחור, עיניים חכמות ועייפות.
“מצטערת, לא שמתי לב,” אמרה.
“את לא מפריעה. המקום גדול.”
הנהנה. חייכה.
“ברחת מהארוחה? למטה חגיגה גדולה.”
“לא. פשוט לא רצו אותי שם.”
הביט בה באריכות, לא חיטטני, סתם מתבונן.
“אני ברחתי,” ענה. “הערב הרי שלי, אבל ברחתי.”
“למה?”
“עייף. לא מהאירוע. מהשיחות מסביב. כולם מבקשים משהו, כולם מדברים נכון, מחייכים. למדתי לקרוא את זה. זה מתיש.”
הנהנה.
“ואת? מה הוביל לכאן?”
“חדרנית הציעה. כאן טוב.”
“טוב ששלחו אותך. אני מגיע לכאן ערב שלישי ברצף. ראשון היו ישיבות, אחר כך מסיבות, עכשיו סעודת ערב. בתי הכריחה שלא אבטל שיהיו מרוצים.”
“בתך?”
“היא מנהלת עושה סדר. זה תחת שליטה. אני שמעון.” הוא חייך חיוך רחב יותר.
“אתה שמעון חיים?” שאלה וידעה שכך.
“חיים,” הנהן. “ואת…”
“עדן צור.”
שקט בו עננים שוב כיסו את הכוכבים. ריח לח, ירוק, מהפנט.
“ועכשיו, את שם, בארוחת הערב?” התחיל, עוצר.
“שם המנהלים, במי שווה להשקיע. צריכים להכריע לגבי מינוי. אבל לא הכרעתי. לכן ברחתי.”
זה היה מוזר: בעלה מנסה להרשים את האיש, והאיש כאן, מתלבט נינוח.
“את בסדר?” הביטה בו, אך פניו החווירו. שקע בכורסה, פניו נהיו אפרוריים, ידו לפתה את הידית.
“יעבור לי,” אמר.
“מה עובר?”
“יש לחץ כזה. הפעם הראשונה. למטה היה מחניק. עליתי לקחת אוויר. לא משחרר…”
השתתק. עדן קמה, ניגשה. הביטה בפניו, בכף ידו.
“איפה כואב?” שאלה ישיר.
“בחזה. מקרין ליד.”
“ליד שמאל?”
“כן.”
פעלה אוטומטית. מצאה דופק מהיר ולא יציב. זיעה על מצחו ושפתיו מש.
“יש תרופה? ניטרו, אספירין?”
“בפנימי של הזקט,” הורה.
פתחה את הזקט, מצאה קופסת עור קטנה, בתוכה טבליות ניטרוגליצרין וחפיסת אספירין.
“שים מתחת ללשון.”
“כן,” אמר, ניצוץ תודה בצילו.
עזרה לו, החזיקה את ידו, וסתם כי ככה עושים. כך החזיקה את יד אביה, וכך את שושנה השכנה, כשהייתה לבד. ידיים צריך להחזיק.
“טוב יותר?” שאלה אחרי דקה.
“טיפה. צריך לקרוא…”
“אני כבר מתקשרת.” צלצלה לדלפק. “מבוגר בגן החורף זקוק עזרה רפואית דחופה, תשלחו צוות.”
החזיקה בידו, דיברה ברכות, על עץ הלימון, שלג ראשון של היום, על זה שגני חורף הומצאו לערבים כאלו דווקא.
הוא מקשיב, מתייצב.
“את אחות?” שאל.
“לא. החיים לימדו.”
“מורה טובה.”
“לפעמים.”
הצוות הגיע מהר. איתם בתו, אסנת. אישה מוצקה, בערך ארבעים וחמש, בחליפת עסקים. נכנסה, ראתה את עדן מחזיקה בידו, עמדה רגע המומה.
“אבא.”
“הכול טוב, אסנת. האישה הזו עזרה לי.”
אסנת הביט בה כאילו מחפשת תפרים סמויים, אבל עיניה מאירות.
“תודה,” אמרה.
“על לא דבר,” ענתה עדן.
כעשרים דקות והאמבולנס הגיע. סיכמו שצריך בדיקה, אבל מצב לא קריטי. שמעון קם, עדיין מחזיק יד עדן.
“רוצה שתבואי עמי,” אמר.
“לאן?”
“למטה. לארוחה, לפני שאלך.”
“שמעון, כדאי…”
“אני צריך חמש דקות. אסנת, תני חמש דקות?”
הסתכלה בשעון והנהנה.
שלישייה מוזרה הם ירדו. עדן לא הבינה למה היא הולכת, אבל הרגליים לקחו.
באולם אירועים בירושלים, שולחנות לבנים, נרות וקהל לבוש בהדר. כשהופיעו, השתרר שקט. המבטים סיפרו הכול.
עדן ראתה את איתן. הוא ישב באמצע, לצד מנהל בחליפה. כשהביט בה, פניו השתנו: קודם תדהמה, אחר כך מבוכה, ואז… משהו טיפס, קשה לקרוא.
שמעון עצר. האולם ציפה. אפילו עם פניו האפורים, הוא נעמד זקוף.
“סליחה אני חייב לעזוב. עניין בריאותי קטן, אל דאגה.”
רחש. אנשים התרוממו.
“ולפני שאלך דבר חשוב לי לומר. האישה כאן, עדן צור, עזרה לי למעלה. נתנה יד, תרופה, עזרה בשקט. חשוב שתדעו.”
השתתק. מבטים חדים מכל עבר.
“לא ידעתי מי היא. היא גם לא ידעה מי אני. ובכל זאת עזרה.”
מישהו מבכירי המנהלים לחש “נראה לי זאת אשתו של איתן…”
שמעון הביט לצד איתן.
“איתן?” שאל.
איתן קם, נוקשה כמו בובה.
“כן, שמעון, זו אשתי, עדן.”
“למה לא הייתה בארוחה?”
הפה נפער, נסגר.
“היא… לא הרגישה טוב.”
“שמעון,” פנה אליו, “לי לא היה טוב. נראה שהיא דווקא מרגישה מעולה, אחרת לא הייתה כל כך מתפקדת.”
“עדן, למה לא הגעת?”
באולם שקט שמעו דממה מוזרה שלג שבעצם לא קיים.
בידיה שיחקה בטבעת הנישואין.
“בעלי נעל אותי בחדר. לא רצה שאבוא. לא חשב שאני מתאימה לאירוע הזה.”
היה שקט פנימי עד שהכאב התפזר.
איתן נראה כאילו שלפו ממנו את הקרקע, אבל זה כבר לא עניינה.
עדן הסירה את הטבעת. בלי דרמה, פשוט ניגשה לשולחן, הניחה מול הצלחת של איתן, ליד כוס מים, על מפה לבנה.
“אאסוף את דבריי ואסע לטליה. את המסמכים תשלח כשתהיה מוכן.”
פנתה לשמעון.
“תחלים,” אמרה, “ותקשיב לרופאים.”
אסנת אחזה ברכה, לא עוצרת רק לחצה בחום. עדן הנהנה.
ויצאה. פשוט יצאה, בשמלה ירוקה, עם תיק וללא טבעת.
במסדרון פגשה את יפעת.
“מה שלומך?” שאלה יפעת.
“באמת בסדר,” חייכה.
“תחכי רגע.” יפעת חזרה אחרי חמש דקות עם כוס תה מנייר.
“יש תמיד במטבח שלנו,” חייכה. “קחי.”
הכוס חיממה אותה, משהו מתוק השתחרר, כאילו אחרי שנים משקל ירד מהכתפיים ולא שם.
“איפה עבדת לפני כן?” שאלה את יפעת.
“בכל מיני, קופאית, בית קפה, פה כבר שנתיים.”
“אהבת בבית קפה?”
“אהבתי, אוכל יותר נעים מכביסה.”
עדן גיחכה. “את יודעת לאפות?”
יפעת חייכה, מבולבלת. “סבתא לימדה לחם, עוגות פשוטות.”
“יופי.”
עדן גמרה לשתות, הלכה לארוז.
חזרה לחדר, אספה המעט שיש, מזוודה אחת, מעיל ותיק. הביטה בפינה אחת, וילון, מיטה, עגיל שנותר מיותם שמה בתיק.
התקשרה לטליה מהמעלית.
טליה ענתה בשניה: “תבואי. עשיתי מפרום.”
“איך ידעת?”
“עדנולה, אני מכירה אותך ארבעים שנה. מתקשרת ככה רק שמגיע. תבואי.”
ויצאה אל רחוב ירושלים קפוא. השלג נקי, פנסים צהובים. מונית עברה מהר, הנהג לא שאל כלום.
הביטה בחלון. לא חשבה על המאפייה ראתה שם מקום. חדר קטן, ריח לחם, דלפק מעץ ישן, שמש רכה, לקוחות ראשונים נכנסים בשביל חום.
הכול ברור, כמו מציאות שטרם התגשמה.
***
שמונה חודשים אחרי.
המאפייה “מקום חם” נפתחה בסתיו שקט, לא במרכז, גם לא בשוליים. טליה מצאה מקום חנות פרחים לשעבר, עם חלון ענקי, סידור מרווח. שיפצו בעזרת קבלנים, בחרו כל פרט. עדן התעקשה על מדפי עץ; טליה חששה מההיגיינה, השתכנעה לבסוף. היה שווה.
המתכונים עלו מזכרון, ומחוברת ישנה שאמא רשמה בשנות השישים לחם שיפון, עוגות תפוחים, לחמניות גבינה, עוגות דבש שדורשות שלושה ימים.
יפעת הגיעה חודש אחרי אותו ערב מוזר. התקשרה למספר שעדן השאירה.
“שמעתי שפותחת מאפייה, לא התלוצצת?”
“ממש לא.”
“אני אשמח לעבוד שם…”
“נפלא,” ענתה עדן.
יפעת נהייתה אופה טובה, ידיה מלמדות כל פרור. עדן ראתה כשכמה דברים יש רק במעגל מאמא, מסבתא, לעד.
עם אסנת, בתו של שמעון חיים, פגשה בקפה אחרי שלושה חודשים. אסנת הרימה טלפון דרך חברה משותפת.
“רציתי לומר תודה באמת,” הסבירה. “לא סתם במהירות.”
“זה בקטנה.”
“החזקת את ידו כשפחד. זה המון.”
נפגשו, שתו קפה, אח”כ שוב. אסנת אישה של מספרים, אבל יש בה רוך תחת העסקים. כאלו כשהם מחייכים, כל המקום מתחמם.
שמעון השתחרר אחרי שבועיים. הרופאים אמרו המזל שהיה מענה מידי. הוא התקשר בעצמו.
“איך המאפייה?”
“עדיין בתכנון.”
“כשתפתחי, ספרי לאסנת את הכתובת. נבוא לטעום ראשון.”
ההבטחה מומשה. ביום הפתיחה, שניהם נכנסו ראשונים. שמעון במעיל צמר, נראה יותר בריא. אסנת מחזיקה ידו בגאווה.
“כבר מוכן, הלחם חם,” חייכה עדן.
“טוב, לחם חם מרפא,” ענה.
ישבו, יפעת הגישה שיפון, עוגות גבינה, תה. שמעון אכל ונרגע, כאילו מצא בית.
“אז את מאושרת?” שאל לפתע.
עדן חשבה רגע.
“כן,” ענתה. “נדמה לי שזו פעם ראשונה.”
“נדמה לא נחשב.”
“כן. בטוח.”
המאפייה המלאה. תור בחוץ. לחם נגמר בצהריים. יפעת התרוצצה מאופה לדלפק, חיוך וקמח על הזרוע. טליה בקופה, צוחקת, מדברת עם כולם.
עדן עבדה לשה, מחייכת, ריח הלחם ממלא את החדר, נשפך לרחוב. כפות ידיה עבדו: רחבות, יבלות, צלקות.
ידיים טובות. ידיים עובדות.
הרהרה האם איתן שמע על המאפייה. בוודאי, בירושלים כולם יודעים. בתפקיד הוא לא התקבל; אסנת סיפרה: שמעון קבע את המינוי מראש, איתן לא היה בתמונה. הערב לא שינה גורל, רק הבהיר את שכבר נגמר.
על זה לא חשבה הרבה. לא כי כואב כי אין צורך. החיים החדשים התחילו. בהם יש לחם, שמרים, יפעת אשר יודעת לבד מתי הבצק מוכן; טליה שצוחקת לפני הפאנץ; שמעון שמגיע כל שבועיים ללחם שיפון ולעוגה; אסנת איתה מדברת אחרי סגירה, שקט של הבנה.
הבצק התפח, עדן חילקה לתבניות, שלחה לתנור.
בחוץ ירד שלג שלג ראשון, פתיתים עבים, עיר ישראלית מובהקת, נמסים ליד הפתח.
עדן ניגבה ידה בסינר, ניגשה לחלון.
מעבר לרחוב, ראתה אותו.
איתן, במעיל ארוך, בלי כובע, מביט בחלון של “המקום החם”, באור, בתור הדועך אחרי ערב.
הביטה בו. לא ראה אותה, או העמיד פנים.
היה בזה מוזר לראות אדם שידעת שני עשורים, ולא מרגישה שנאה, גם לא צער. רק שלווה עם נגיעה של געגוע שקט, כמו להזכר בתמונה של מישהו שכבר איננו.
עמד רגע, קיפל צווארון המעיל והלך. לא הביט לאחור.
עדן הביטה ביציאה, עד שנעלם מעבר לפינה.
חזרה לתנור.
הלחם היה מוכן, ניחוח מתוק, חמים, כזה של שבתות ילדות
“גברת צור?” קראה יפעת, “עוד שלוש כיכרות אחרונות?”
“אחרונות להיום. מחר מהבוקר.”
“אני מ-8:00.”
“אני אהיה משבע.”
טליה נעמדה לידה.
“ראית?” לחשה.
“כן.”
“ומה?”
עדן שקלה. “שום דבר. אדם פשוט צועד.”
טליה לחצה ידה בלי מילים.
עדן לחצה חזרה.
השלג ירד. הלחם עלה. יפעת צחקה עם לקוחות, ריח הקינמון מהגביניות נמלט לרחוב, אנשים עוצרים, מריחים וממשיכים, קצת פחות לבד.
עדן הפכה כיכר ראשונה, הקישה על הקרום. קול עמוק וטוב.
הלחם הצליח.
