את חמותי אני מעניקה מתנה כזאת, שתרגיש מיד חולשה! וכל פעם שתסתכל עליה תרעד מבפנים. אבל אין לה לאן לברוח, היא לא תזרוק אותה. תיאלץ לשים אותה במקום הכי בולט בבית, לשמור ולסבול! ככה זה. דמעות של עכברה יחזרו אל החתולה! חמותי המרגיזה רבקה בן־דוד! במשך חמש עשרה שנה שאני נשואה לאסף מילה טובה ממנה לא שמעתי. כבדת ראש. אחרות לפחות רוטנות, אומרות משהו, שיניים חשוקות אבל מוציאות מילה. זאת? דממת אלחוט. רק עיניים שחורות בוחנות בחדות. אני עושה הכול כדי להימנע ממנה, וביקורים חמש דקות בשנה, לא יותר סיפרה נויה לחברתה נעמה.
נעמה הקשיבה בהשתדלות והסכימה. גם לה, יש לומר, לא הייתה חיבה יתרה לחמותה, נחמה.
הן נפגשו בצהריים, כמדי שבועיים, שלוש חברות ילדות לסוג-של “מפגש בנות” בשבת. נויה הספרית, זו שבידיים הזה עוזרת לכולן לחדש תספורת ומראה. הפעם באה לזמן קצר, מחכים לה קליינטים. נעמה, הטבחית, מביאה תמיד הר של מטעמים, כפי שמכנה אותם אלון, בנה של נויה.
השלישית הגר, אחות הרי לאחרונה עברה עבודה. החברות עדיין לא הספיקו לברר להיכן אבל הדיבור גלש שוב על נושא חמות.
אני לא סובלת אותה! מבחינתי היא לא קיימת. אילולא היא… החלה שוב נויה, אבל הפעם הגר השקטה התערבה לה.
ומה, נויה? זה היה עושה לך יותר קל? חייכה במרירות.
אולי, נאנחה נויה והשתתקה. נזכרה בבוקר הזה, איך הלכה לבית חמותה רבקה בן-דוד עם מתנה יפה, מעטה נייר ממוסגרת, וחיוך זדוני על הפנים. הגישה לה מתנה, ורבקה, כמו ילדה, חיפשה לפתוח מיד, לא התאפקה. אבל נויה הזהירה רק אחרי שתלך לפתוח. איזה חג השחיתה לה!
בנות, הרי שאלתן איפה אני עובדת, פתחה הגר.
החברות התרוממו.
במרפאה פרטית? ניחשה נויה.
תעשי ים של שקלים! גיחכה נעמה.
במוסד הוספיס, ענתה הגר בפשטות.
השתררה דממה.
מה למה? זה לא מפחיד? והכסף? נויה נדה בראשה.
מה אתן עם ה”כסף, כסף”. נויה, סליחה, באמת. אבל בא לי להגיד לך מילה אחת: טיפשה, לחשה הגר.
מי? חמותי? נויה גיחכה.
את, נויה! כי מה שאת עושה ואומרת רוע לב. את רבקה בן־דוד לא מכירה באמת. את מתלוננת שמעולם מילה טובה לא אמרה לך? תגידי, כשלך ולאסף היה חסר כסף להרחיב דירה, מי מכרה דירה בדיזינגוף ועברה ליפו בבית קטן? חמותך. בלי טענות, בלי דיונים.
כשלילד שלך אלון היה חולה קשה מי רץ איתך לרופא מהולל שנשוי לבית של חברה עבר צדק של חמותך? מי השיג תור? בזכות זה בנך ניצל. גם כשהשתכרת בערב כיתה ונרדמת אצל חבר מהעבר נכון, לא קרה כלום. אבל אסף שלך לא היה סולח, הוא קפדן! והצילה אותך? שוב רבקה אמרה שהיה אצלם לילה.
נויה, את שוברת את היד שמלטפת אותך, זו שמבשלת לך, שמביאה ג׳ארות סלטים, קונפיטורות, המטבוחה, חמוצים לשולחן. את אפילו לא מבדילה בין פרח עגבנייה וחסה! הכול היא. יש אנשים שלא מדברים, מראים אהבה במעשים. ויש שמדברים יפה ולא עושים מאום! סיימה הגר.
יפה. חשבתי שתגני עלי קיבלתי קללה נויה קמה בכעס.
עמוק בלב החל לזחול תולע קטן. עד לפני רגע חגג איתה, זמם, שמח בהצלחת “הנקמה”. עכשיו הוא לא מניח לה. היא רוצה ללחוש לתולע תישאר שמח, אל תשים לב למה שהיא אומרת. אבל לא מצליחה. התולע מתזז.
נעמה המשיכה לאכול פיתריות עם כרוב, בזמן שהיא שותקת ואין הפעם עידוד מצד החברה.
לכאורה היה צריך להיעלב, לריב, לצאת מהבית בטריקת דלת. נויה התכוונה לעשות בדיוק כך. אבל התולע עוצר אותה. כאילו חיבר אותה לקרקע.
אתן אולי שוכחות שאין לי אמא. חיה עם זה חמש עשרה שנה, בדיוק כמוך. ואת כל הזמן מתבכיינת, שלא סובלת חמות שאוהבת אותך. ואני מתה מגעגועים. היד מושיטה חיוג, שומרת את המספר שלה, מוסיפה כסף לחבילה. לפעמים אני מצלצלת אלי, למספר הרשום בשם “אמא”. מדברת אל השקט. צורחת געגוע. מתכרבלת בשמיכתה, מדמיינת שהיא מחבקת. מה יבש מבפנים מצער.
נויה, סליחה. יש לך גם אמא וגם חמות. למה ככה לאישה מבוגרת? למה את שמה את עצמך מעל? זוכרת איך פעם קראת לה “כפר נידח”? ולי שאלה את אותנו מסרקת, מסדרת תסרוקות.
מתי בה חמותך, בפעם האחרונה חפפת לה, סירקת אותה, צבעת לה? סיימה הגר.
התולע שבתוך נויה התכווץ, השתק. ולמרות הכל, שמעה את קולה עונה מעומק ליבה:
אף פעם.
באמת? את צוחקת? נויה, אי אפשר ככה. זה לא כל־כך בן־אדם.
אני חמותי דווקא לא רעה בכלל. כמו שהיא, אני אופפת אותה עוגות, בורקסים, חלות לפסח. היא מתמלאת שמחה! הידיים הקטנות והשמנמנות שלה כמו מלאך, חייכה נעמה.
התולע של נויה חדל לזוז. והיא הרגישה, שמשוחררת.
נזכרה בבוקר הידיים של חמותה: גדולות, גידים בולטים, עבודה קשה היא קראה להן “צבתות” בזלזול. פני הזקנה “תפוח אדמה רקוב” קראה לה בלב. והיא מה באמת ידעה על חייה של רבקה? כלום.
אבל רבקה תמיד הייתה שם כצורך. אסף סיפר פעם היו לו שתי אחיות, חלו שתיהן ונפטרו. רבקה טיפלה בילדות, בבעל שחלה, בכולם. מי שנותר אסף, בנה היחיד. נכון, גם נויה אוהבת אותו, מאז ועד היום.
הוא ככה כי אמו חינכה אותו! היה יכול להכות, לבגוד, לא להביא שקל. לא לכולן יש מזל! ולמה אף פעם לא אמרת לה מילה טובה? למה מצחקקת, רוחשת רעל, כמו נחשה? טיפשה! שוב נשמע קול התולע.
אפילו קפצה מהמקום.
נויה, את בסדר? שאלה גר בדאגה.
הנהנה, מנסה לא לבכות. משהו עצום הציף. כאילו מים שקופים שדוכאו זמן רב, מטפסים ומתפוצצים על אדמה יבשה.
חייבת להחליף נושא, ללכת. רצתה שתהיה התפרקות עליזה. התבדתה.
לחשה:
איך העבודה, גר?
העיניים שלהם שוכחת אותן לעולם. כאב בלתי מנוצח ובכל זאת מה שהן מקרינות אור, חמלה ותקווה. אני שומעת דיבורים על נצח, על מה שלא הספיקו. שומעת דמעות בלי סוף, רואה משפחות קורסות מיגון.
הגיע גבר צעיר, מצליח, לבוש היטב. אמא שלו אצלנו מאושפזת. העניק לה הכול רצתה כפר ילדות, התחננה, אבל הוא תמיד בעיסוקיו. אחרי מותה כרע על ברכיו ובכה לקרוא לה: “אמא, תחזרי! ניסע עכשיו, כל מה שתרצי. אני אקנה, אבנה, רק תהיי! אין לי כלום בלעדיך!”
או שמבוגר מגיע לבקר בתו, קצין בדימוס, בתו קירחת מהטיפולים. מראה לי תמונות ילדות: שיער גולש, הזהבהב, מדהים. מביא לה סיכות, מסרק קטן. קופסה שלמה להם סיכות יפות צועקת משמחה בכל פעם שהוא מניח. כולם מתפלאים למה? אין שיער
הנערה חיכתה, היא ממש זוהרת. האבא מבטיח שכשיגדל עוד שיער יקל על אשתו, יטפל, יסרק. יש להם כמיהה.
בת מתה, הוא חילק את הסיכות. דיברתי איתו. עיניים יבשות, בוכות מכאב לחש: “אצל אמא, יפה שלי. עכשיו היא תסרק אותה. מחכות לי שם”
בשביל מה סיפרתי? כדי להזכיר צריך לדעת להעריך! יש שבוכים ואין מנחם, יש שנאבקים, ולבסוף יש שמתקטננים, מטילים רעל, יוצרים סכסוכים עד שגם עליהם תבוא הרעה.
אדם בטוח בעצמו, מוצלח, חושב שהוא כל־יכול. טעות. נשמה הגר.
נעמה ניגבה את מצחה במהדורת עיתון. עוגיות אין. לא נורא. תבוא הביתה, תאפה. שלחה הודעה לבעלה: בלילה יושבים כולם יחד, עושים סרט משפחתי ושהורי בעלה יבואו!
יאללה, אני עפה! יש לי כינוס ספונטני! להתראות! קפצה נעמה מהמקום.
נויה גם קמה, חסרת אונים, חיפשה משהו בתיק, הפילה, כל התוכן נפל. הגר עזרה לה. שתיהן שותקות.
עכשיו יש לנויה סידורים לכל הלילה.
רק ש אי שם, בקצה תל אביב, עכשיו, אישה מבוגרת זו שעולה בדעתה כסיוט מתבוננת במתנה. אותה אחת שרצתה לפגוע בה. ומה היה קורה אם הייתה מקבלת בחזרה משהו כזה?
בטח, נויה הייתה נעלבת מאד, עלול היה להתקלקל לה לגמרי היום הולדת.
התקשרה לבטל פגישות, הבטיחה הנחה בדרך לרבקה.
אסף לא עונה.
הידיים שלה מזיעות פתאום. מה יגיד אסף? זו אמא שלו…
כבר ערב. הבית הקטן מואר, ופתאום וילונות פרחוניים ועציץ גראניום על אדן שהרתיחו לה את הדם נראים פתאום מוכרים, ביתיים.
צריכה להתנצל. מה לומר? אולי הייתי מביאה מתנה אחרת. אין זמן. מבטיחה, אקנה משהו בקרוב. וואו, מה עשיתי חשבה נויה ברעד מהשער אל הדלת.
הדלת פתוחה. על השולחן קערת חנוכייה מלאה קובה, מטעמים. מרק קיץ עם לבן, המנה האהובה על אסף. בלינצ’ס.
נויה עומדת בשקט מוקסמת מהשולחן. אסף מדבר עם אלון, הילד טורף קציצות של סבתא רבקה. רבקה בעצמה, בשמלת כחולה עם תחרה, צמה מתוחזקת, עומדת ליד הקיר.
על ידה שתי שכנות קשישות עם זקן עליז כנראה אורחים.
תראו איזו יופי, נכון? מתלהבת רבקה ומראה את המתנה של נויה.
ממשיכה:
זאת נויה שלנו, אשתו של אסף. כמו נסיכה! בהירה, עדינה, יפיפייה. רק לראות אותה הלב שלי שר. הנה, הנביא יצר כזו מתנה נפלאה. עכשיו נויה תמיד איתי. צייר צייר אותה. בכיתי מהתרגשות כשראיתי את המתנה! אין לי צורך במשהו טוב מזה!
נויה הרגישה שהפנים שלה בוער, שורף לה מבפנים. בושה שמטפסת עד לשורשים.
המתנה של רבקה דיוקן. דיוקן של נויה עצמה. כי נויה האמינה שבגלל שחמותה לא מרעיפה עליה מילים טובות היא שונאת אותה. חשבה שפניה בדמות כלתה יכאיבו לה. שתסבול. בפועל ההפך.
נויה היא כל כך יפה, שאני מתביישת לידה. עיני תכולות, תווי פנים עדינים כמו מציור. לא כמוני זקנה מכוערת, מסורבלת, לא מצליחה לדבר. לא יודעת, מתביישת, לא למדתי. ובזמן שהיא נחה פה ליטפתי אותה, סידרתי לה שמיכה. איבדתי בנות בגיל רך. אבל קיבלתי בת אחרת את נויה, כלתי, בת שלי. תמיד מזכירה לאסף: אשתך זהב!
תחיי עכשיו עם זה! לחש התולע ונעלם לתמיד.
היא אפילו לא הספיקה להבטיח שתשפר, שיש לה עוד זמן. וכבר שמו לב אליה. אלון רץ, אסף עמד.
מה, יש לך עבודה, לא? אמא אמרה שבאת כבר בבוקר לברך, לחש.
ביטלתי. רבקה… אפשר לקרוא לך אמא? כמו לאמא שלי. מזל טוב… המילים נחנקות בגרון.
ורצתה, בכנות, לברך, אפילו לכרוע ברך, כמו הגבר בסיפור של הגר על חכמה, על חסד, על סליחה.
נויה! איזה מזל שבאת! בשבילי זה העיקר! הנה, כלתי שלי! החמיאה לה רבקה בענווה.
הסבא-אורח מירפק במבוכה, מסתכל פעם בנויה, פעם בדיוקן.
פתאום כולם שמחים, צוחקים.
נויה הרגישה שהיום הזה הוא חגיגה. ברכה אמיתית לחיים. יש לה הורים נהדרים, שכבר בדרך לברך. בעל ובן אהובים. חמות מופלאה. עבודה שממלאה אותה. זה עושר.
בואו לאכול! טרחה רבקה.
נפלא כאן! ואחר כך נעשה ערב יופי! רוצה לעשות תסרוקות לכולן! ואם צריך צבע, תספרה אשמח! חייכה נויה.
זה התיקון שלה. ולכולם.
